מכירים את זה שחבר אומר לכם "אתה מכיר את המבנה העצום שיש כאן, שמאכלסים בו מכוניות מיוחדות?". לא? מעניין. בכל אופן, לחבר הזה קוראים יובל לוי, הוא כותב גם אצלנו, אני מכיר אותו יותר מעשרים שנים, הוא חובב הגה בכל רמ"ח אבריו – ואם הוא אומר שיש משהו ששווה ביקור, אז זה משהו ששווה ביקור.
וההאנגר הזה שווה ביקור. מאוד שווה. והביקור, גבירותי ורבותיי, בחינם.
צילום: אוהד אלגוב
מה זה זה?
ובכן, למקום קוראים 'קלאסיק רמיס' (Classic-Remise), והוא משמש כחניון ענק שחלקו הגדול מקורה לאחסון מכוניות קלסיות. המכוניות הן בבעלות פרטית, ובעליהן משלמים דמי אחסנה. המבנה במקורו היה תחנה גדולה לטראם (רכבת עירונית חשמלית) שנוסדה ב־1899, הורחבה לפני 100 שנים, והייתה לחניון הזה ב־2003 לאחר ששופצה.
כמו שהבנתם, המקום הזה יותר ממומלץ ורק בחייאת, אל תגעו, כי אחרת מקום כזה ייסגר לקהל וחבל. בכל מקרה, הכניסו לכם את היעד הזה לרשימה כאשר אתם בברלין – ואתם כל כך הולכים לברך אותי. פתוח בימים ראשון ושני עד 20:00, ובמקום יש מסעדה.
צילום: אוהד אלגוב
כבר בחצר עומדות קרוב לעשר מכוניות פורשה 911 מדורות שונים, כאלה שצריכות שיפוץ או תיקון. לידן שלל מכוניות בריטיות, מיוחסות יותר ומיוחסות פחות (יגואר E-טייפ, רולס רויסים), יש גם DS של השנים הראשונות, מזראטי כאלה ואחרות ואפילו מרצדס G קלאס קצר עם צמיגים שמנמנים, כמו שצריך.
צילום: אוהד אלגוב
וזה עוד כלום
וכל זה אפילו לא קרוב למה שקורה בפנים, בתוך החלל העצום. מיד עם הכניסה הקרובה לכביש (יש שתי כניסות) נמצא מוסך המוקדש לקלסיקה בריטית, שם גיליתי שצהוב ממש מחמיא ל־E-טייפ. בכלל, המוסך עמוס במכוניות עד לאפס מקום – ומדובר במכוניות בריטיות שאינן מהסוג העממי – ההפך. מחוץ למוסך ניצבה אלפא ג'וליה כסופה, ספק מנסה למשוך את המבט לעברה, ספק רומזת שיש מוסך גם לאיטלקיות בהמשך.
צילום: אוהד אלגוב
ובעיקר – אותו שפע מהמם של המכוניות המאוחסנות כאן, החל מרולס רויסים ועד למרצדסים ממורקות ומלוקקות, פה יש פרארי, שם יש למבורגיני. לא רחוק מהן עמדה לה גם וולוו 940 או שמא 960; לא הצלחתי להתרכז כי די יצאתי מאיזון כאשר גיליתי שדורשים עליה כמעט 25,000 אירו... לא רחוק ממנה עמדה אלפא ספיידר מהממת מהדור הראשון. ביניהן חנתה אלפא 33 דור ראשון, בצבע אדום, עם שבכה אדומה, ואני לא בטוח שכך יצאה משערי המפעל, ומצד שני אלו האייטיז וזה אפילו מגניב. מבט דרך החלון גילה גרר ועליו עומדת סאאב 900 טורבו. מכל מקום לכל מקום יש משהו מעניין. הרבה משהו.
אני ממשיך הלאה בשביל לגלות שיש כאן עוד פורשה והנה עוד פרארי 360 והנה כאן יש גם פרארי מונדיאל שלדעתי (ובניגוד לרבים אחרים) היא ממש חמודה ואפילו סקסית, גם אם פחות מאחיותיה. אם היה לי עודף כסף ייתכן והייתי מתלונן בפניה, אתם יודעים, כמו אריק לביא, השואל 'למה לא סיפרת שאחותך יפה ממך?'.
צילום: אוהד אלגוב
ממולן בית ממכר למכוניות ובמבחר בוגאטי וירון, לה פרארי, עוד כמה פרארי, גם פרארי אנזו, וכן, עוד כמה פרארי. אבל הדבר הכי מרשים שם עמד על סטנד, וזהו מנוע של בוגאטי EB110, לטעמי הבוגאטי הכי־נחשקת של העידן המודרני (וכן, אני יודע שהיא בת כשלושים). מדובר על מנוע V12 בנפח של 3.5 ליטר בלבד, כאשר כל 3 צילינדרים מובילים למגדש טורבו. או בקיצור, 4 מגדשים. לעזאזל. וזה כזה מטומטם ומגניב. ואני מת על זה.
במוסך האיטלקי, כצפוי, היו שלל מכוניות שעשו לנו חשק להעמיד אותן בסלון. זה כבר התחיל מחוץ למוסך, עם אלפא ג'וניור בצבע חציל שמונמכת בדיוק, אבל בדיוק במידה. בפנים אפשר למצוא, בין היתר, רפליקה של מכונית גרנד פרי משנות הארבעים, פרארי טסטרוסה וגם אלפא סוד קופה מוכנה למסלול, עם כנפונים ייעודיים וצמיגים רחבים במיוחד.
צילום: אוהד אלגוב
המוסך הבא כבר היה של מרצדס, ולא ממש הצלחתי להסתכל לתוכו, כי מבטי היה נעול על מרצדס 300 S קלאסית פתוחה. בהמשך השיטוט בהאנגר מצאנו גם את אחותה הסגורה והלא פחות סקסית, זו עם כנפי השחף.
בכל אופן, אין מצב שאוכל להתייחס לכל הדגמים, כי אז אצטרך להרחיב על למבורגיני קונטאש לבנה מהאייטיז, שעיצובה מושלם לדעתי, עד שהרסו אותה עם מהדורת ה־25 שנה, שם לא הבינו שיש גבול לניפוחים שאפשר להוסיף לעיצוב המקורי של מרצ'לו גנדיני. ואז גם אאלץ להתייחס לכך שיש שם שתי לנצ'יות סטרטוס... או כמה וכמה פרארי 512 ברלינטה בוקסר, וגם מזראטי מקסיקו אחת, שתי מכוניות פורמולה אחת (האחת מהאייטיז, האחרת מהניינטיז), טרקטור מבית פורשה (עבד בשדה? לא עבד בשדה?), ובחיי שהרשימה מאוד ארוכה. ולכן אני אפילו לא מזכיר במילה אותה מרצדס S קלאס מהאייטיז (W126) שאינה משופצת כלל וכנראה גם לא ישפצו אותה, רק כי אחד, פרדי מרקורי, היה הבעלים שלה.
צילום: אוהד אלגוב
הייתה גם ב.מ.וו 328, ואני לא מתכוון לסדרה 3 כזאת או אחרת. היתה גם באטמוביל שאני בכלל לא בטוח שהיא מקורית. בכלל, מודה שאותגרתי לא מעט, לדוגמה מרצדס 190e איבו 2 בצביעת DTM ועם חישוקים שאינם עם סנטר־לוק (חישוקים בעלי בורג אחד) ועדיין, ישנה הגרסה האזרחית עם חמישה ברגים ואולי זוהי רק צביעה. ומצד שני, מי צובע מהדורה סופר־מוגבלת שכזאת, שהרי נוצרו רק 500 חתיכות וכל אחת נמכרת היום ביותר מ־200,000 אירו.
אין מצב שאוכל להתייחס לכל הדגמים, כי אז אצטרך להרחיב על למבורגיני קונטאש לבנה מהאייטיז, שעיצובה מושלם לדעתי... גם אאלץ להתייחס לכך שיש שם שתי לאנצ'יות סטרטוס... או כמה וכמה פרארי 512 ברלינטה בוקסר, וגם מזראטי מקסיקו אחת.
לצפייה בגלרייה המלאה,
לחצו כאן.
צילום: אוהד אלגוב
