"אוי העולם הגלובאלי", אני לוחש לעצמי, וחושב שלפעמים הוא קצת קשה להבנה.
כעת אני ברכב הנושא שם מותג ננסי שנוצר על-ידי מותג יוקרה גרמני – כעת הוא מגיע מסין, ביטוי לשיתוף הפעולה עם יצרן משם, ועם זאת הוא מבוסס על פיתוח שנעשה על-ידי חברות שוודיות שבבעלותו.
פלא שאני מרגיש מוזר?
צילום: אלי שאולי
אנשים וזמנים
וזה עוד כלום לעומת הסיפור שמלווה את מותג
סמארט מראשיתו. הרעיון המקורי הוא של ניקולס האייק, מי שיצר את מותג השעונים סווץ' ותחילתו ב-1982, וזה נועד ליצור מכונית עירונית מקורית לשניים, גם לאפשר התאמה אישית לפי טעם. הנמען הראשון הייתה פולקסווגן, אלא שמנכ"ל הקבוצה פרדיננד פיך אמר שאינו צריך מכונית שתוכננה על-ידי שען. מרצדס הייתה הבחירה השנייה והיא דווקא הייתה בעד.
פגשתי מספר פעמים את יוהאן טומפורדה, מי שמכונה "מר סמארט" בשל התפקיד המרכזי שהיה לו בפיתוח הרכב הראשון – והשותף מסיבה זו גם בפיתוח סיטי טרנספורמר, המיזם הישראלי לקוודריסייקל 'המתרחב' הייתי אומר לו באחת הראשונות, אי-אז בשנות התשעים, כי הדגם הננסי והייחודי הזה תוצרת גרמניה יהיה לרכב פנאי סיני, הוא היה מנסה לברר מה שמו במשקה.
צילום: אלי שאולי
כך או כך, הרעיון של סמארט היה מצוין, הביצוע פחות, המחיר הלא-נמוך לא עזר. המותג הושק ב-1994 והדגם הראשון ב-1998. בהמשך נוצרו גרסאות פתוחות, גם רודסטר, גם לארבעה, הופיעה גרסה חשמלית, אפילו גרסת בראבוס, ב-2014 הבסיס היה רנו טווינגו, העיצוב היה מגניב, התכנון מבריק. בסיכום: העסק לא הלך.
לקראת סוף העשור האחרון נמאס למרצדס להפסיד כסף, אבל היא לא רצתה להפסיד את המותג. ב-2019 נוצר שותפות בינה לבין ג'ילי, החברה הסינית הכי מערבית – הבעלים של וולוו מ-2010, זו שאפשרה לפולסטאר להיות למותג, הבעלים של לינק&קו, זיקר, המקיימת מרכזי פיתוח ועיצוב בשבדיה (ובעוד מקומות בעולם).
צילום: אלי שאולי
התוצאה הייתה שהמותג סמארט נשאר, אבל הדגם הראשון של המיזם המשותף הזה, #1, שהוצג כקונספט ב-2021 ונכנס לייצור ב-2022 הוא הרבה דברים – אבל קשר למקור אין באמת.
סמארט עברה טרנספורמציה. מהיסוד.
צילום: סמארט
שינוי, מהיסוד
הדגם החדש מיוצר בסין ומבוסס על הפלטפורמה החשמלית החדשה SEA שהאחראית לפיתוחה הייתה החטיבה השוודית של ג'ילי. זו מוצעת בגדלים שונים ואמורה להיות בבסיס כל הדגמים החשמליים המתקדמים של החברה הסינית, ובמהדורה SEA2 היא משרתת גם וולוו EX30, זיקר X, גם את דגם הפנאי הגדול והחדש יותר של
סאמרט #3.
ובכל זאת יש קשר, למרות שלא תוכנן; גם בדגם החדש המנוע וההנעה אחוריים, כמו פעם ובסמראטים האחרים (גם בטווינגו); אז מסיבות של ממדים, כעת מסיבות יעילות.
צילום: סמארט
הפלטפורמה החדשה אומרת מידות מליגה אחרת, וכאשר מדובר במותג שכזה השינוי עצום. פורטו הפורשת עדיין נמכרת באירופה, אבל בחודשים הקרובים גם זה ייפסק, ואני מזכיר לעצמי שבניגוד לדגם האייקוני והמקורי הזה, פורפור – שנועדה לארבעה והיו לה חמש דלתות – הייתה סוג של בן חורג; עוד לפני ההתבססות על טווינגו, הייתה זו מיצובישי שייצרה אותה במפעל שבהולנד, רנו עשתה את זה אחר כך בסלובניה.
צילום: סמארט
זו לא אותה הגברת
כל אותה הקדמה ארוכה היא גם הסבר לכך שבמפגש הראשון עם סמראט #1 אני לא מופתע שאין קשר עם הדגם ההוא. ומאותה סיבה בדיוק אני מצטער על כך. והעובדה שבסיס הגלגלים של הדגם זה, 275 ס"מ, ארוך ב-5.5 ס"מ מהפורטו כולה, מספרת (כמעט) את כל הסיפור. גם השאר הוא בממדים מוכרים; האורך 427 ס"מ, הרוחב 182 ס"מ, הגובה 164 ס"מ. והוא בקיצור, מה שנקרא רכב פנאי קטן (B-SUV), קטן – אבל רחוק, מאוד, מהמיקרוביליות של סמארט המקורית.
צילום: סמארט
אין בו אותם מאפיינים חיצוניים כה מיוחדים כמו לדגם המקורי, ובכל זאת, גם בזה החדש נראה כרכב הושם דגש רב על העיצוב השונה וגם על מרכיבים מיוחדים, כולל גג בצבע שונה בחלק מרמות הגימור, המשולב בקורה האחורית כך שהוא מזכיר במעט את אופל אדם. הדלתות ללא מסגרת לשמשות תורמות לייחוד וקרובות יותר למיני מאשר לסמארט והטיפול בתאורה האחורית דומה לזה שבדגמים של מרצדס. אבל גם אם הרכב נאה לעין הוא בוודאי איבד מהייחוד של סמארט.
בתא הנוסעים, ההבדל – אם בכלל ניתן לקרוא לפער בין שתי סביבות הנהג מאז ומעכשיו – גדול אפילו יותר. גם כאן העיצוב לכשעצמו נעים, אבל זה אינו כולל אותם מרכיבים ופריטים שהעלו חיוך על פני הנהג כאשר התיישב בסמארט של פעם, והתוצאה הכוללת אינה יוצרת אותה אווירה צעירה כמקודם.
צילום: סמארט
איכות החומרים אינה מרהיבה, חלקם יוצרים תחושה שהם חלולים מעבר למשטח הנראה לעין ובסביבת הנהג ניתן לזהות חלקים דומים (לא זהים) לכאלה שפגשנו במרצדס.
כרגיל כיום, רוב מערכות השליטה ברכב מרוכזות בצג מרכזי גדול, והעובדה שיש בו כל כך הרבה מרכיבים בתפריט, כולל מרכוז ההגה או תגובת דוושת הבלם, יוצרת תחושה שזה עוד רכב סיני; טוב, הרי זה לא רחוק מהאמת. בורר ההילוכים נראה קצת פשוט ואני רושם לעצמי שיש תאי אחסון נחמדים בין המושבים. תנוחת הנהיגה נוחה יחסית, אך המושב עצמו אינו מושלם עבורי.
צילום: סמארט
ופעם אחרונה סמארט של פעם; הדגם החדש מרווח יותר מלפנים, הרבה יותר מאחור; וכן, בהפרש. בעניין החלק האחורי, המושב ניתן להזחה לפנים/אחור ואפשר להטות את המסעד. זה, בין השאר, מאפשר לשנות את נפח תא המטען, מ-288 ועד ל-426 ליטרים. ומכיוון שזה רכב חשמלי (שתוכנן כך מהיסוד, כן?), יש גם תא מטען קטן מלפנים.
צילום: סמארט
יוצאים לדרך
ברחובות מינכן הרכב אינו נוח במיוחד, והדופן הלא מאוד גבוהה בצמיגים (235/45-19) אינה עוזרת בספיגת שיבושים. מנגד, הבולמים מרסנים היטב את פעולתם, והרכב אינו זז מדי.
זו הגרסה הפחות חזקה בהיצע – 272 כ"ס ו-35 קג"מ, 6.7 שניות ל-100 קמ"ש – אבל תפוקה כזאת בעיר היא מעל ומעבר, ומכיוון שמדובר במנוע חשמלי (כל המומנט כמעט באפס סל"ד), אז ברור שהתוצאה מרשימה. וכן, יש גם גרסת
בראבוס עם 2 מנועים, 428 כ"ס ו-59.5 קג"מ, 3.9 שניות ל-100 קמ"ש. איך זה? בהחלט צריך לנסות ולהתנסות.
צילום: סמארט
עיקר נסיעת ההתרשמות היא בתוואי עירוני, וכאמור התוצאה מרשימה והביצועים נמרצים, והעובדה שהכוח מגיע מאחור גורמת לכך שלרכב קל יותר להתמודד עמו, ובלי קשר המנוע שקט ונעים. סוללת 66 קוט"ש מבטיחה 420 ק"מ מוצהרים והספק הטעינה המהירה 150 קילוואט; בפועל, בנסיעה עירונית הצריכה הייתה 5.5 ק"מ/קוט"ש, לטווח בפועל של כ-360 ק"מ.
מהמעט שאפשר היה להתרשם, להיגוי במצב 'ספורט' משקל כבד ונכון ולבלמים פעולה טובה ביחס לכלים חשמליים.
ככל שחולפים הקילומטרים נראה (ובעניין זה יותר נשמע) כי ההשפעה הסינית היא המובילה – ולכן שפע צפצופי ההתרעה על קרבה למכוניות, מהירות מופרזת ומה לא. גם המלווה שלי מתעייף מהם אך אינו מצליח להיפתר מכולם ובסוף כולנו מתייאשים. האם מערך הצפצופים הזה יהיה לפס הקול שילווה אותנו בעידן הסיני-חשמלי?
צילום: סמארט
נפרדים
אני נפרד מסמארט #1 ברגשות מעורבים.
המפגש הראשון שלי עם סמארט היה בדיוק לפני 25 שנים, בתערוכת פאריז 1998. אז הוצע לי לנהוג בדגם המקורי שנראה כמו הדבר המתוק ביותר שעולם הרכב יכול היה לייצר, וההתחלה נראתה מבטיחה עם פנים מקורי שלא יכול היה אלא להעלות חיוך. ההמשך היה פחות טוב כי הרכב היה קופצני, עם תיבה מעצבנת, ניהוג בעייתי ושופע תת-היגוי ובלימה לא נאותה.
זה לא המצב הפעם וכאן. בניגוד לאכזבה ההיא, הדגם החדש נראה הרבה יותר שגרתי. הוא לא יוצר ציפיות מופרזות, לא מבטיח הרבה ולכן קל לו יותר לעמוד בהן.
התחושות מהטעימה הראשונה והקצרה מדי הן שמדובר בעוד רכב עם פוטנציאל נאה. הבעיה היחידה היא שזה עוד רכב וזה לא סמארט. ההיא.
צילום: אלי שאולי
