1. חלון זמן.
בניגוד לדרכנו ההחלטה על המסע לפירינאים לא התקבלה בכובד ראש, אלא מתוך הבנה שאלו התאריכים הפנויים של ילדינו העסוקים. גם את זה הבנו דקות לפני שמצאנו כרטיסי טיסה לא יקרים לברצלונה. הרעיון היה להחליף את החום הישראלי באוויר ההרים הצלול שבין צרפת לספרד וגם לפגוש כמה מכבישי הנהיגה המבטיחים באירופה. הפירינאים פחות מפורסמים בכך מהאלפים אבל אין לזלזל בהם, כמו שלימדו אותנו מסעות הרוכבים ומכוניות הספורט (מועדוני פרארי או פורשה) שחלפו מולנו.
בזמן הקצר שנותר היה צורך לתכנן מסלול ולמצוא מלונות, שכן האזור עמוס בקיץ בתיירים שמחפשים את הצינה, הנופים ומסלולי הליכה ונהיגה.
צילום: אלי שאולי
2. המסלול.
ניתן לחלק טיול בפירינאים בין מספר נקודות, ואנחנו בחרנו להתמקד בשלוש: פארק איגואסטורטס, סירק דה גברני שבצרפת, ואולי עם קצת מזל לסיים בביקור בפארק אורדסה. במסלול הרבה אתרים ואטרקציות ואלה מגוונים מאוד. הנחלים השוצפים מהפשרת השלגים מביאים לכך שרפטינג, קיאקים וקניונינג הם מאוד פופולאריים ובמורדות ההרים גם הרכיבה על אופניים. חובבי הרכבלים ימצאו שפע אפשרויות לתצפיות מכיוון שבאזורים רבים ישנם אתרי סקי.
3. מסתערים על המפתח.
נחיתה בשיא עונת התיירות בברצלונה מלמדת שכדאי להסתער על דוכני חברת ההשכרה כי מלאי המכוניות מצומצם. המגוון גם מעורר חששות לגבי הטיולים הבאים; רוב המכוניות שנותרו בחניה חשמליות, לא בדיוק מה שמתאים למסע ארוך למקומות גבוהים ומרוחקים, ולכן התיירים הצביעו דרך בחירת המפתחות. אפילו אשת המכירות של יורופקאר הסכימה שאלה לא יתאימו לנו. הופתענו לגלות גם מבחר רכבים סיניים בחשמל וגם בבנזין. בסופו של דבר הצלחנו לקבל את
פולקסווגן T-רוק שרצינו. רכב מוגבה שיסייע גם בכבישים הסלולים חלקית, ועדיין לא גדול, משהו כמו גולף של פנאי. בכבישים הצרים שבעיירות הציוריות וגם בחניות הספרדיות הצפופות עדיפות מידות צנועות.
צילום: אלי שאולי
4. הפתעה בחניה.
בחניה אני מופתע מרכב עם חישוקי "18 וגג שחורים, קורה אחורית בגימור סיבי פחמן והאותיות 'R'. האם משהו מתבדח איתי? מהר מאוד התברר שזו אינה גרסת ה־R עם 300 כ"ס והנעה כפולה, אלא רמת גימור ספורטיבית שנוספה עם מתיחת הפנים בסוף 2022. זו כללה גם עדכון לפגושים ולחזית עם סבכה חדשה ומעבר לתאורת לד עדכנית. והגימור משתלב במראה האתלטי־אופנתי של הרכב שהוצג בסוף 2017 והיה לסיפור הצלחה עם יותר ממיליון מכירות (שני/שליש באירופה, שליש בסין) ושפע גרסאות כולל קבריו והנעה כפולה.
גם בתא הנוסעים גימור ספורטיבי והשינויים שנעשו במתיחת הפנים בולטים, כולל שיפור באיכות הפלסטיק עד קצה דיפון הדלתות (עם דמוי עור אצלנו), מולטימדיה חדשה עם צג "9.2 חדש ומעבר לפסי מגע לבקרת האקלים ולשליטה מההגה, נראים מודרניים אבל פחות נוחים לתפעול. טוב שסביבת הנהג עדיין ברורה ובעיקר כוללת לא מעט פקדים חיצונים. המחוונים המוקרנים המחודשים נאים וממשק קארפליי האלחוטי פעל היטב, גם אם מעברים ממנו לתפעול מערכת השמע דרשו יותר מדי לחיצות.
צילום: אלי שאולי
אותה רמת גימור 'R' מוסיפה מושבי ספורט נוחים, תקרה כהה, שילוב דמוי עור ועוד קישוטים ואלה יוצרים אווירה נעימה ומועשרת. תנוחת הנהיגה טובה ומאחור המרחב יפה לילדינו הבוגרים ויש פתחי מיזוג חשובים; הקיץ חם גם כאן. בתא המטען, כשהרצפה במצב התחתון (445 ליטר) יש מספיק מקום לשלושה תיקים גדולים וליותר מדי קניות שהחלו להיערם בחלקים האורבניים בטיול. הם הפריעו יותר מהעובדה שקצה הרצפה מוגבה.
צילום: אלי שאולי
5. אנדורה.
אחרי עצירה קטנה להתרעננות באתר מונסראט הידוע אני נוטש את הדרכים המוכרות משפע השקות רכב לכיוון אנדורה, נסיכות הדיוטי פרי שבמרכז הפירינאים הקטלוניים. הדרכים יפות והכניסה לנסיכות איטית אך פחות מדאיגה מהפקק שביציאה. הספרדים באים לעשות כאן קניות והשלטונות אוהבים לעכב אותם ביציאה.
הדרך למרכז עוברת לצד שפע "אאוטלטים", ומרכזי קניות כשברקע הרים פסטוראליים. מוזר. גם הבירה, אנדורה לה וול, עם מדרחוב הקניות המרשים שבמרכזה קצת מוזרה ומפתיע לגלות שבצעידה מגיעים לפתע לעיר שליד.
אחרי שהקצבנו זמן מוגבל לקניות וראינו שאינן תורמות לאווירה, יצאנו להרים. בקצה הצפון מערבי של אנדורה ליד העיירה אל סראט, נמצא אתר סקי המפורסם באגמיו. אנחנו מגיעים מוקדם מדי; מסתבר שכדי לטפס לחלק האחרון, צריך לקחת רכבל או לחכות לשעה חמש. דואגים כאן לפרנסה. אנחנו עושים פניית פרסה ויוצאים לתצפית המרהיבה שמעל אורדינו. מעין מרפסת תלויה שדורשת קצת הליכה בחום. כשאנחנו חוזרים לאזור האגמים הדרך פתוחה והווייז מציג נחש אספלט מרשים. למעלה שפע קאמפרים שבאו להעביר את הלילה, ספורטאים שבאו לרוץ במסלול המטפס, והמון סוסים שרועים באחו עם פעמונים על צוואר כאילו היו פרות. הנוף מדהים.
צילום: אלי שאולי
6. יוצאים לשיט.
למחרת אנחנו משכימים, ומקווים שמעבר הגבול בחזרה לספרד לא יהיה עמוס. אנחנו חייבים להגיע בזמן למרכז הרפטינג שבעיירה לבורסי. שוטר ספרדי מעכב אותנו בגבול ומתפלא שלא קנינו כלום. כנראה שפספסנו משהו. עכשיו אנחנו באמת מזדרזים ונהנים מהעיקולים המהירים ב־N260 הארוך שמכונה "ציר הפירינאים" ונמתח עד אזור פמפמלונה שבצפון מערב. מעבר ההרים פורט דל קנטו מהנה והאתגר הוא למצוא קו מהיר שלא יעיר את הנוסעים.
בסורט אנחנו פונים צפונה ונעים לאורך נהר נוגרה פלרסה. תיכף נחזור לכאן ברפטינג שמתגלה כחוויה מרעננת. הוא נפתח בדקות חרדה, לא מהזרימה, אלא מחשש שדנה אבדה עגיל יקר. מי מגיע לרפטינג עם עגילים?
צילום: אלי שאולי
לבורסי הקטנה היא מקום טוב להצטיידות במזון כי התחנה הבאה, אספוט, קטנה יותר. אספוט הציורית נראית כמו קצה עולם. יחד עם בוי מהצד השני היא שער כניסה מצוין לאיגואסטורטס שפסגותיו הדרמתיות נשקפות מעליה. השם אומר 'אגמים מנשבים' וזהו הפארק היפה והנחשק בפירינאים ואולי בספרד. טיילים רציניים מגיעים ל"טרקים" של מספר ימים כאשר בפארק פזורות בקתות ללינה משותפת; חובה להזמין מקום מראש. אני לא מעז להציע דבר כזה לדנה שעד אותו רגע חשבה שיצאנו לטיול בטן־גב על הים. ילדים מתבגרים לא מקשיבים...
7. מטפסים לפסגות.
שמענו הרבה על סידורי ההסעה מאספוט לפארק ובפועל הם פשוטים ויעילים. במרכז הכפר מתכנסים הטיילים ושירות "מוניות", שמורכב מדיפנדרים ישנים ולנד קרוזרים, מעלה אותם לאגם סנט מוריסי שהינו ממוקדי הפארק (בגובה 1910 מטר). לא צריך להזמין מראש, פשוט להגיע ולחכות בתור. אפשר לטפס איתם גם לנקודות עמוקות יותר בפארק אך המחיר קופץ משמעותית. הפארק הגבוה שופע מסלולים, אגמים, מפלים, ותצפיות ומעליו פסגות דרמטיות. אנחנו למדים על בשרינו שזמני ההליכה בשלטי המידע מאוד אופטימיים, לפחות לקצב שלנו, בייחוד כאשר חלקים מסוימים תלולים. אחרי המפלים, אנחנו מוותרים על אזור אמיצ'י המרוחק לטובת התצפית הגבוהה על סנט מוריסי (הנקראת 'מירדור' ומגיעה לגובה 2210 מטרים) שבמסלול המעגלי. הנופים מדהימים, ההליכה ארוכה ומחיבת תשומת לב, וילדינו מזכירים שהם בכל זאת בוגרי צופים ומשאירים אותנו מאחור.
צילום: אלי שאולי
השקיעות המאוחרות מטעות ואנחנו מצליחים לתפוס את ההסעה האחרונה (כמובן) שיורדת לכפר בכל שעה עגולה. אפשר להישאר ולרדת ברגל, אבל זה ארוך. בניגוד לישראל לפארק והיציאות מממנו חופשיות. באספוט אין הרבה מסעדות אבל הפאב היחיד שוקק חיים, גם בגללינו.
8. אגדות עם.
מכאן ההמשך הוא לעמק אראן, אזור ספר בגבול צרפת, שהיה שנים מנותק מספרד ולכן שרדה בו גם שפה מקומית שמכונה אראנית. זהו עוד אחד מהצדדים הקסומים בפירינאים: קטלונים במזרח, באסקים במערב, נסיכות עצמאית כמו אנדורה ולא הרחק ממנה גם לייביה (Llívia), עיירה ספרדית שנותרה כמובלעת בצרפת; ב־1659, עם סיום מלחמות צרפת־ספרד נקבע כי הכפרים יהיו בשטח ספרד, ואילו לייביה שנחשבה עיר נשארה מצדו השני של הגבול. כביש שאורכו 1.8 ק"מ מחברה לספרד.
הדרך מאספוט לאראן מתפתלת דרך מעבר ההרים 'פורט דה לה בונגואה' שגובהו 2072 מטרים. אנחנו מקיפים את איגואסטורטס כאשר ממולנו נשקפים מפלים ופסגות דרמטיות. וכל זה ככה על הדרך.
צילום: אלי שאולי
משם הדרך יורדת לבקוירה, עיירת סקי ואל ויהייה (Viella) בירת המחוז שבמרכזה עיר עתיקה ציורית. בחום הרב היא רדומה והגעה לחניית המלון נראית כמשחק הרפתקאות: למצוא אותה בלב המדרחובים, להבין איך היא נפתחת ולהצליח להידחק לקומה הנמוכה ולחניה הצרה. הקירות מעידים על מפגני אומץ של אורחים קודמים...
לפני שכולם יירדמו במיטות של מלון אראן אנחנו קופצים ל'סוט דה פיש' (Saut deth Pish, קפיצת הדג). מדובר בפארק יפהפה שמפורסם במפל גדול (שעל שמו הפארק) שזורם לנחל מקפיא, אליו חובר נחל רגוע וחמים יותר. הרבה מים יש באזור וכיף לטבול בהם בחום. אבל אם עד עכשיו התפעלתי מכבישי ההרים, כאן מדובר בדרך מאתגרת שארכה 12 ק"מ. הנוף מרהיב אבל הכביש צר ושבור ומחייב סבלנות, זהירות וירידה לשוליים. הוא מטפס ל־1550 מטרים כשרובו על שפת תהום. ושוב אני מברך על הממדים הקומפקטיים של הרכב. באותם כבישים שהאספלט שלהם לא מתעלה מתגלה כי נוחות הנסיעה של T-רוק טובה למדי, ורק במהירויות עירוניות איטיות הוא נוקשה.
צילום: אלי שאולי
9. עוצרים לתפילה.
ויהייה מפתיעה בחיי הלילה, אבל בבוקר אנחנו מזדרזים לחצות את הגבול הצרפתי, רק 25 ק"מ משם. החציה בלתי מורגשת ונטולת דרמה. הו אירופה. הכיוון הוא לורדס, ובדרך נעצור במערת נטיפים מרשימה וצוננת (Grottes de Médous). לורדס הפכה אתר עלייה לרגל בזכות נערה בשם ברנדט שב־1858 חוותה במערה שם התגלות של מריה הקדושה. לורדס מפורסמת בכנסיות שאחת מהן חצובה באותה מערה מפורסמת, ואחרת היא הכנסייה התת־קרקעית הגדולה בעולם (באמת ענקית). בזמן צפייה בתהלוכות המאמינים המבקשים בריאות וריפוי אנחנו קונים גם מים קדושים מהמעיין ופוגשים בכמרים שהגיעו לביקור מלבנון ובעבר הוצבו בירושלים ודוברים עברית. עולם קטן.
צילום: אלי שאולי
10. החלק הצרפתי.
אחרי שלא הצלחנו למצוא מקום לאכול בלורדס (בגלל הפסקת אחר הצהריים) אנחנו חוזרים להרים והפעם לחלק הצרפתי. האזור נקרא מידי פירינה, ואחת העיירות המרכזיות בו היא לוז סאינט סאבואר. בצרפת הדלק והאוכל יקרים מאשר בספרד והעיירה מלמדת גם שההתנהלות פחות גמישה. שפע המסעדות מפתיע, אך אנשיהן פחות מתלהבים מאיתנו כי לא הזמנו מקום או שהתייצבנו מאוחר מדי לטעמם (20:30 זה מאוחר למרות שבחוץ עוד אור); נדרש זמן להפנים זאת.
אנחנו ישנים באתר קמפינג סמוך שבו גם בקתות שמכונות בתים ניידים. פתרון נוח ולא יקר. הפארק שמרכז את עיקר תשומת הלב באזור הוא קרקס גיברני – אל תצפו לליצנים. הכינוי "קרקס" ניתן בגלל המבנה המעוגל של ההרים סביב העמק. במרכזם המפל הגבוה באירופה (נכון, אומרים זאת על הרבה מפלים). גובה הקירות שסביב העמק כ־1500 מטרים, הפסגות מתנשאות ל־3248 מטרים וגובה המפל 422 מטרים. החלק הראשון והקל של המסלול ייקח כשעה־שעתיים לכיוון (תלוי היכן חניתם ואם תעצרו לקפה; לקראת סוף היום ניתן לחנות בכפר גיברני ולקצר את ההליכה) ומגיע למלון 'סירק דה לה קסקיד'. מכאן מתחיל טיפוס למפל הנמשך עד שחוזרים כשעתיים. חלקנו מחכה במלון עם קפה קר, היתר יוצאים לטיפוס התלול שהוא בייחוד חלקלק. שווה? אם יש כוח בהחלט. אנחנו ממש ליד ספרד, אך הדרך היחידה לחצות את הגבול היא שביל רגלי שיורד לפארק אורדסה.
צילום: אלי שאולי
11. אבירי האופניים.
ביום המחרת אנחנו מוותרים על קפיצות באנג'י מגשר נפוליאון הסמוך ויוצאים ל"גשר הספרדי", פארק מרשים שמכונה "גן העדן", עם זרימות אדירות ושפע מסלולי הליכה. כבר בדרך המפלים מרשימים, אך הפיתולים החדים מקשים על עצירה לצילומים. קוטרט, ששוכנת לצד מפלים ונחל בשם זה היא נקודה טובה לקפה. מה"גשר" ניתן לטפס לאגם גוב הפסטוראלי אך חלקים בקבוצה מתחילים למרוד במסע הכומתה בחום העז ואחרים לא רוצים את שירותי הרכבל האיטי...
את אחר הצהריים אנו מקדישים למעבר ההרים, קול דה טורמאלה, מהחלקים המפורסמים בטור דה פראנס וגם בוואלטה דה אספניה, המרוץ הספרדי. מדובר במסלול של 18 ק"מ בשיפוע ממוצע של 8.5% והקילומטר האחרון הוא התלול ביותר. מעבר ההרים הגבוה בפירינאים (2115 מ') ראה דרמות רבות. כאן ב־1969 זכה אדי מרקס, רוכב האופניים המצליח בהיסטוריה שניצח חמש פעמים בטור דה פרנס, בניצחון מוחץ וגם בתואר "הקניבל".
צילום: אלי שאולי
חטיבת הכוח של פולקסווגן מתגלה שוב כאפקטיבית; טורבו־בנזין 1.5 ליטר מייצר 150 כ"ס; המנוע אינו שש לסל"ד גבוה אך מספק שפע כוח בנמוך (25.5 קג"מ ב־1500 סל"ד) ומעניק ביצועים טובים (8.6 ש' ל־100 קמ"ש) ומאפשר שיוט נינוח. במורדות התלולים התיבה הדו־מצמדית יודעת להישאר בהילוך נמוך ולסייע בבלימת מנוע. המעבר המהיר למצב 'ספורט' דרך הבורר נוח. התפעול הידני מהפקדים שמאחורי ההגה אינו חד ולכן העדפתי לעשות זאת דרך הבורר. גם הזחילה בחניות יכולה הייתה להיות יותר זורמת.
בפסגה פסל רוכב האופניים ועל הכביש שפע כתובות, איורים וצבעים שמכניסים לאווירה. המשך הדרך מבטיח עוד נחשי אספלט עם שמות נאים. אבל הנוף המרהיב מתחלף במהירות בערפל, והיום הופך גשום וקר. העננים שיורדים אל העמק רומזים שכדאי לחזור לעיר. הם צודקים, מכיוון שכאשר גשום קשה אפילו יותר למצוא מסעדה.
צילום: אלי שאולי
פולקסווגן T-רוק רוכן בפניות גם אם באופן מדוד. בכל זאת אנחנו עמוסים, ואולי זה קשור לעדכון בכיול המתלים. אבל הרכינה מתונה ולא מפריעה לצלוח פניות באופן מהיר, יציב ומדויק. התגובות להפניית ההגה המהיר חדות אך לא מדי, ובמסלול כזה הן מעניקות ביטחון. כך גם הבלמים ששמרו על הדרגתיות.
12. חוזרים לציוויליזציה.
הגשם המפתיע שטף כל הלילה באזורים כאלה תמיד צריך מעיל ברכב. מכאן המסלול פשוט יותר עם חזרה לכיוון לורד ומעבר לספרד דרך ביאריץ וסן ז'אן דה לוז התוססת שעל החוף, או דרך אספולט המפורסמת בפלפלים אדומים. הכיוון הוא סן סבסטיאן היפה. אחרי יותר משבוע ללא אורבאניות הבנות מסתערות על המדרחובים שופעי החנויות. אני נהנה מהקפה המשובח (OLD TOWN COFEE) וה"פינצ'וס" (השם הבאסקי לטאפאס) ומתעקש שלא נפספס את התצפית המפורסמת על המפרץ.
סוף הטיול קרב אך הדרך לברצלונה ארוכה. באמצע נחזור ל־N260, ונעצור באינסה שמתאימה לכניסה לפארק אורדסה. החום אומר שנוותר על מסלולי ההליכה ונסתפק בביקור לילי בעיר העתיקה הנאה שבמבניה ההיסטוריים שוכנים ברים ומסעדות (כולל מסעדה עם כוכב מישלן).
צילום: אלי שאולי
13. השיעור
כ־1750 ק"מ עברנו במסלול שחלקו מאתגר וכולו עם תא מטען מלא. רשמנו 13.5 ק"מ/ל' (כ־15 ק"מ/ל' בשיוט במישור), ועם מיכל של 50 ליטרים T-רוק נזקק רק לשני תדלוקים (ועוד אחד כדי להחזירו מלא). ההיכרות המחודשת עם הרכב ששמר על שילוב מוצלח של אופנתיות, יכולת ושימושיות, גרמה להצטער שוב שאינו מוצע בארץ.
עבורנו המסע המופלא לפירינאים היה שיעור בכך שאין צורך להגיע לקצוות הגלובוס כדי לנחות עמוק בין איתני הטבע ובאווירה כה שונה. קצה העולם יכול להיות גם במרחק שלוש שעות נסיעה מברצלונה.
צילום: אלי שאולי
