הכי מהיר ביבשה (א')
שמונה שנים לאחר שהכרכרה של בנץ, הידועה כמכונית הראשונה (בפועל, זו עם מנוע הבעירה הפנימית הראשן) יצאה לדרכה, נערך ב־1894 המרוץ המוסדר הראשון, מפריז לרואן. מכונית, היה ברור כבר אז, תאפשר לאדם לנוע במהירויות שלא הכיר קודם, ואין כמו שיאים כדי לציין הישגים שכאלה. מאז נערכו לא רק רבבות מרוצים אלא גם נקבעו שיאים רבים למיניהם. אחד מהם הוא הפשוט ביותר: הכי מהר שאפשר.
וברשותכם לא נעסוק בקטטה הבלתי־פוסקת בין מספר יצרנים של מכוניות קיצון כמו בוגאטי, הנסי, קניגסנג, SSC – העסוקים גם בערעור זה על הישגו של זה; כדי שייקבע שיא, כך נקבע, צריך לבצע מאוץ, לעשות אותו בכיוון השני, והנתון הממוצע הוא שקובע. וכל זאת למה? כי אנחנו לא עוסקים באיפה שהוא סביב 500 קמ"ש. אנחנו עוסקים בהכי מהיר, בלי קשר למכונית בייצור או כזה.
ובכן, השיא הראשון נקבע כבר מזמן, ב־1898: המכונית חשמלית(!) משל ז'אנטו (Jeantaud), בפועל כמו מרכבה, והמהירות היא 63.15 קמ"ש. מכונית חשמלית(!) היא זו שחצתה ב־1899 את רף ה־100 קמ"ש. ב־1906 כבר 200 קמ"ש. ב־1935 נקבע שיא ראשון בבונביל, 300 מייל/שעה, 480 קמ"ש. ב־1964 נקבע שיא של 648.73 קמ"ש, אחרון עם הנעה לגלגלים. בתקופה זו החל העניין ההוא עם מנועי סילון ומנועי רקטה. המטרה הראשונה הייתה 1000 קמ"ש, והישג זה נקבע ב־23.9.1970.
ואז, 99 שנים אחרי הראשון, נקבע השיא המאוד משמעותי והנוכחי; הנהג אנדי גרין ב־ThrustSSC שבר את מהירות הקול עם הישג של 1227.986 קמ"ש. ובינינו, זה די מהר לרכב עם גלגלים.
צילום: ויקיפדיה
הכי מהיר ביבשה (ב')
נתון ההאצה מהמקום, ממש כמו מהירות מרבית, הוא כזה שממש לא חשוב בשימוש רגיל, אבל הוא א. נותן אינדיקציה טובה על יכולת הרכב; ב. אם המספרים טובים, מעניק גאווה לבעלים; ג. אם המספרים כאלה, מספק גם הנאה לא מעטה.
זה לא היה פשוט אף פעם, מכיוון שהמשקל לא עוזר, ההספק לא היה משהו, הורדת כוח יעילה לאספלט אינה טריוויאלית. עם פרוץ מכוניות העל, אי־אז בשנות השישים, נרשמו שיאים מכובדים לזמנם, ולמבורגיני מיורה – לפי רבים, מכונית העל (Super Car) הראשונה – קבעה 6.7 שניות ל־100 קמ"ש ב־1966. משך ההאצה קוצץ שיטתית, ועם מכוניות הקיצון (Hyper Car) שהפציעו בניינטיז והתרבו בעשור הראשון של המאה, 3 שניות היה נתון מכובד אך סביר, ואלה בפחות, כמו בוגאטי ויירון, אז בכלל.
ואז הופיעה המכונית החשמלית וטרפה את הקלפים, ומספר הסרטונים ביוטיוב בהם טסלה מצויה מכה אל החומש את האקזוטיקה של הקצה רב וכביר; לא מאיים על הדומיננטיות של החתולים, ובכל זאת. וכך, רימאק נבארה, בערך בייצור סדרתי, קבעה 1.81 שניות ל־100 קמ"ש.
אבל אנחנו מדברים ממש מהיר, חצי מהזמן. ובכן, הרכב החשמלי היחיד במינו AMZ שנבנה על־ידי סטודנטים מאוניברסיטת ציריך, היה גם לראשון שירד מתחת לקו השנייה(!) לאחר שסיים לא מכבר את המאוץ הנ"ל ב־0.956 שניות.
צילום: AMZ Racing
מזיזים דברים
הדחפור שהוא הכי. לא פשוט. הדחפור הגדול ביותר שנבנה אי פעם יוצר בשתי יחידות (באיטליה), מזמן (לפני ארבעים שנים) ולא נמסר ללקח (קדאפי, שליט לוב), כך שלא עבד. כעת ACCO משמש כאטרקציה לתיירים, ויש ממה להתרשם: משקלו הכולל הוא 183 טון, ההספק 1350 כ"ס, וממדי הסכין הם 7 מטרים לאורך, 2.75 מטרים לגובה.
אז נשארנו עם הטרקטור הגדול ביותר שהיה בייצור, קומאטסו D575A-3, ומשקלו של זה הגיע ל־152.6 טון בגרסת SD. ההספק עמד על 1150 כ"ס מטורבו־דיזל 12 צילינדרים, עם סכין שרוחבה 7.4 מטרים. העניין הוא שדגם זה יוצר מ־1989 ועד 2012, וקומאטסו מסתפקת כיום ב־ D475A (מ־1986) השוקל רק 108.4 טון. כך שנשארנו עם הדחפור שהוא הכי כיום, קטרפילר D11T, וזה עם 112.7 טון, ממקם עצמו בשיא העכשווי. ההספק פחות מהמם, רק 936 כ"ס, אבל העברת הכוח בהחלט יעילה.
צילום: David Drew, ויקיפדיה
יעה אופני. יחיד במינו. כאן העניינים דווקא פשוטים כי יש אחד ענק והבא אחריו לא מאוד קרוב, וגם כי לאחר שייצורו הופסק הוא זמין כעת לכל מי שצריך (מכרות פתוחים). ובכן, היעה האופני שמקורו בקנדה ויוצר על־ידי חברה שאינה בין ענקיות התחום (וביותר ממובן אחד) ונקרא במקורו LeTourneau L-2350 (כיום קומאטסו/PH) היה יחיד במינו לא רק בגלל המשקל (276 טון), או המנוע וההספק (60 ל', 16 ציל', 2300 כ"ס), ולמרות שקוטר כל גלגל הוא 4 מטרים ורוחבו 1.8 מטרים; העניין היה בעיקר וכנדרש בכף היעה. ובכן, כלי זה שהוצג ב־1986 הציע כושר העמסה של 65 טון ונפח עכשווי של 52 מ"ק. ייצורו של הדגם הזה פסק, אך חודש עם קניית הזכויות עליו. בקטרפילר 995, להשוואה, נפח ההעמסה רק 42 מטרים.
צילום: Tim Minelli
רכינה. לא לכביש
באותן מכרות פתוחים עובדות משאיות רכינה ייחודיות, מה שנקרא בישראל פעם 'אוקליד', על־שם חברת Euclid האמריקאית שייצרה כלים כאלה שיובאו על־ידי תעבורה. הרעיון בכלים כאלה, כמו עם היעה האופני פשוט: כמה שיותר חומר בפעם אחת ובהעמסה קצרה ככל שניתן. מכיוון שרכינות אלה אינן מיועדות לכביש, אפשר לייצר כאלה שהן גם גדולות מאוד, כבדות מאוד עם הספקים כבירים מאוד (כיום, עם מנוע חשמלי ומנוע דיזל המשמש כגנרטור). התחרות לא פשוטה, גם בגלל שלא תמיד יש תאימות בין המשקל הכולל ובין משקל הכלי, וגם הנתונים שונים.
בכל אופן, BelAZ 75710 היא מועמדת טובה, ממש כמו דגמים מקבילים של ליבהר, קטרפילר. ראשית הממדים: בסיס הגלגלים 8 מטרים, אורך הכלי 20.6 מטרים, רוחבו 10 מטרים, גובהו 8.3 מטרים. משקלו 390 טון והוא יכול לשאת 450 טון למשקל כולל 840 טון. נפח ההטענה נע בין 165 מ"ק עד ל־268 מ"ק, כך שהיעה הנ"ל צריך 4 סבבים להעמסה. כדי להניע את הכבודה הזאת יש לרכב 2 מנועים של דטרויט דיזל שכל אחד מהם מייצר 2350 כ"ס, ואלו יוצרים דרך מחולל זרם (כמו בקטרי דיזל־חשמל) אנרגיה ליצירת 1600 כ"ס בכל אחד מ־4 הגלגלים.
צילום: BelAZ
הכי ענק. בכלל
המכונה הגדולה והכבדה ביותר שיש לה כישורי תנועה על הקרקע (במגבלות, בהחלט במגבלות) היא מה שנקרא "מעמיס סלים" (Bucket Loader) והוא מופיע בראש הכתבה. אותה מכונה מיועדת למכרות פתוחים והיא מסוגלת לכסות שטחים גדולים מאוד ולהיות יעילה ביותר הודות למספר זרועות שבכל אחת מהן יש מעין קרוסלה ועליה אותם 'סלים' החופרים בקרקע. כמה יעילה? ובכן, באגר 288 שנוצר על־ידי תיסן־קרופ ב־1978, יכול לטפל ב־240,000 טון ביממה, אורכו 220 מטרים, רוחבו 46 מטרים וגובהו 96 מטרים. המשקל בהתאם, 13,500 טון, וכדי לתפעל אותו נדרשת אנרגיה של 16.56 מגוואט (22,500 כ"ס כדי לסבר את העין) וזו מגיעה ממקורות חוץ. ולענייננו. לכלי הזה ארבעה זוגות של זחלים ומהירותו 0.1 עד 0.6 קמ"ש. הבעיה בהקשר שלנו? הוא אמנם נוסע, לא בכוחות עצמו.
מה שמביא אותנו למוביל הזוחל, Crawler-Transporter, של נאסא, סוכנות החלל האמריקאית שנועד לשאת חלליות ומעבורות חלל ונוצר ב־1965 על־ידי מיזוג של שני כלים נפרדים. כלי זה שהיה ראשון בין הכלים העצמאיים (כיום שני בגלל המנוף דלמטה) שוקל 2720 טון, אורכו 40 מטרים, רוחבו 35 מטרים וגובהו עד 8 מטרים. ההספק הכולל להנעה ולהפעלת המערכות כ־4600 כ"ס.
צילום: ויקיפדיה
עסקי הנפה
אוטו בכביש
ליבהר (Liebherr) הגרמנית מייצרת מספר רב מאוד של סוגים ודגמים לעבודות כבדות, כבדות יותר וממש ממש כבדות. בניגוד ליצרני צמה אחדים היא מייצרת גם מנופים על זחלים וגם על גלגלים. בין אלה נמצא גם המנוף הגלגלי הגדול בעולם: LTM 11200-9.1. זהו רכב שנועד לנוע על כבישים ציבוריים ובמהירות התנועה, ואכן המהירות המרבית שלו היא 75 קמ"ש, לא רע לכלי שמשקלו העצמי נע בין 75 ל־105 טון. המנוע בשירות הוא דיזל 8 צילינדרים של ליבהר המייצר 687 כ"ס ויש לו לא פחות מ־9 סרנים, 4 מהם מהוגים. למנוף עצמו מנוע נפרד המייצר 408 כ"ס. אורך הכלי 20 מטרים, רוחבו 3 מטרים וגובהו בנסיעה 4 מטרים. ולאחר כל אלה אנו מגיעים לעיקר: בסיוע משקולות עד 202 טון, מנוף זה יכול להרים עד 1200 טון ברדיוס של 2.5 מטרים.
צילום: Liebherr Group
במהירות זחילה
אם צריך כישורי הנפה גדולים יותר, ותמיד צריך כאלה – בגלל המשקל עצמו, בגלל רדיוס העבודה, בגלל אילוצי גבהים – אפשר לפתור את הבעיה עם שני מנופים גלגליים גדולים כנ"ל או להביא לאתר מנוף זחלי. ההובלה אינה פשוטה, אבל אם המטען/תנאים מחייבים ו/או העבודה קבועה לזמן ארוך זה כדאי, לפעמים הכרחי. והכי גדול עוזר לפעמים גם כאן.
הכתר הזה מונח היום על גלגלת הענק של המנוף הסיני XGC88000 המיוצר על־ידי XCMG, וכמו שאומרים, המספרים מדברים בעד עצמם. המשקל העצמי של הכלי הזה, המסוגל לנוע במהירות של 0.3 קמ"ש, הוא 5350 טון, אורכו 173 מטרים ואילו גובהו לא פחות מ־108 מטרים (שני אלה בשיא אורך המנוף). הכלי נע באמצעות 4 זחלים, הכוח באדיבות 2 שני מנועי קמינס המייצרים 860 כ"ס כל־אחד וההספק הכולל של המנוע החשמלי הוא 1923 קילוואט (2615 כ"ס). אז כמה בסוף? תלוי בסידור, אבל משהו הנע בין 3600 ל־4000 טון.
צילום: XCMG
