החלטתי להחליף רדיו בסובארו שלי. מאז
ניסיון הגניבה לא הרכבתי אחד, כי אמרתי שזו הזדמנות להחליף אותו, וגם ככה לא אהבתי איך שהוא נראה. תאורה אדומה, מודרני מדי בשביל לשהות במכונית בת 25, והוא גם לא מציע משהו מעבר לאותה תאורה, כאילו אין בלוטות' למשל. ויש לי במקרה, בצד, רדיו דיסק שאני ממש אוהב, הוא בעל תצוגה לבנה שפחות מפריעה, הוא אמנם לא בן 25, אבל מביא עמו צליל טוב ובלוטות'. הורכב הרדיו אחר כבוד, הורכבה גם מצלמת דרך, הכל היה נהדר למעט זה שהמראה שלו היה מגושם לתא הנוסעים הקליל משהו של האימפרזה הצנומה.
צילום: אוהד אלגוב
פירקתי אותו. אין אצלי חוכמות. אם זה לא בול, זה לא יישאר. התחלתי לחפש רדיו אותנטי לתקופה. לוחות מודעות באינטרנט וגם כאלה ברשתות החברתיות ונחה עיני על רדיו טייפ בן 25, חדש בקופסה. עכשיו, כשאני אומר חדש, אני מתכוון לכזה שעדיין בניילונים, הקופסה לא נפתחה ולא כלום. חדש דנדש. הנעתי את המכונית ונסעתי 50 קילומטרים אל היעד, אספתי אותו ושילמתי את כלום השקלים שדרשו עבורו וכך שמח וטוב לבב חזרתי הביתה.
יומיים טרום כתיבת שורות אלה, הרכבתי אותו. אין מה לומר, התצוגה – בול בגוונים, כך גם הפונטים המוצגים בו. הרכבתי גם מעין חיבור בלוטות' אפטרמרקט, שיהפוך גם את הרדיו הישן הזה לכזה שניתן להוציא ולקבל ממנו שיחות טלפון. זה הטוב משני העולמות. מושלם. זאת אומרת, כמעט. כי משום מה הרדיו לא מוציא צליל לרמקולים. אין מנוחה לרשעים.
צילום: אוהד אלגוב
ידידים
קרה הדבר ולאחד מהצעצועים שלי ננעלו הדלתות. עכשיו, הצעצוע הזה לא מורשה נסיעה על הכביש, התכנון היה שבאחד הימים יכבוש את אחד מהמסלולים אצלנו. מפה לשם, הצעצוע הזה לא קיבל את תשומת הלב המגיעה, כי חלוקת הזמן הפנוי של בעליו אולי לא עשתה עמו חסד. יצא ששנתיים לא נגעתי בו, שכב אצל חברים טובים בצפון הרחוק. מפה לשם, דלת אחורית שמאלית ננעלה בזמן שהיא הייתה אמורה להישאר פתוחה כי נעלמו לי מפתחות הדלתות וכתוצאה מכך אין נכנס ואין יוצא מהרכב. טלפון לשני חברים, האחד אמר שהוא לא יכול להגיע ופשוט אמר שאתקשר לחבר אחר שמתנדב בעמותת ידידים וידאגו לשלוח מישהו לפרוץ. התקשרתי, אספו פרטים, ביררו בדרכם המנומסת שאיני מנסה לנצל אותם לפרוץ לרכב שאינו שלי. החבר האחר, הודיע שהוא כבר בדרך.
אץ לו רץ לו חברי משכבר הימים והביא עמו כלי פריצה – מספר מברגים, חוט ברזל ארוך וחוט שמשון עם לולאה. עכשיו, שנינו מחדרה וחלילה שאני מבקש להתגאות בעיירה הציורית השוכנת לחופי ים יפהפיים, אבל למצוא פתרונות למצבים מורכבים אנחנו יודעים. חמש דקות וחוט הברזל כבר מצא דרכו פנימה אבל לא אל ידית הפתיחה, כך גם עם חוט השמשון. כמה דקות נוספות של משחק והיעד הנכסף כבר ממש קרוב, ואז הגיע צלצול טלפון שהביא עמו את הבשורה שהחברים מידידים ממש קרובים. הפסקנו את מעשה הפריצה, בכל זאת לא נגרום להם להגיע ואז נחזיר אותם על עקבותיהם.
הידידים היו הפעם שני חיילים מבסיס בית ליד – האחד ותיק יותר עם שניים או שלושה פלאפלים על הכתף, השני צעיר עם שאריות ג'ל בכתף, מהשיער. הביאו מעין בלון שמתנפח, מזכיר בדיקת דופק או לחץ או מה שלא עושים המכונאים בבתי החולים. הכניס אותו בין חלון הדלק לקורה B וניפח. ברווח שנוצר הכניס כלי פריצה ואחרי מעט משחקים הדלת נפתחה לרווחה ובא לציון גואל. הצעתי כסף, לא הסכימו לקחת. הצעתי החזר על הדלק לפחות, אין עם מי לדבר. הצעתי ארוחה, הבחורים שבעים. אז אני חושב שלתת לאנשים של ידידים את הכבוד כאן זה המינימום שאוכל לעשות. בטח אחרי שהם אמרו לי שזו הקריאה השביעית(!) שלהם באותו היום, מעבר להוצאה שלהם, הם עזרו לשבעה אנשים שונים, במיקומים שונים. הם ישראל היפה.
ועד שלא תגמר המלחמה הצודקת הזאת, אאחל שחיילינו יחזרו מהמלחמה בשלום והחטופים אל ביתם.
צילום: ידידים
