שעה ארוכה חיכיתי ליד הדלפק של חברת ההשכרה DRIVALIA. לא היה תור. אבל גם לא הייתה פקידה שיודעת את מלאכתה. הפקידה המתלמדת, חזרה וביקשה סיוע משתי חברותיה, שהגיעו, הסבירו וחזרו לעמדתן. אחרי זמן לא קצר, הצליחה המתלמדת לאתר את ההזמנה שלי. גם זה טוב.
"איזה אוטו אני מקבל", אני שואל.
"די אר" עונה הפקידה.
" אבל איזה דגם, מי היצרן?" אני ממשיך להקשות.
"די אר," היא מתעקשת, "זה אוטו מייצור מקומי."
מה לעשות, פקידה חדשה שלא מבינה את ההבדל בין מותג ודגם לגרסת אבזור, חשבתי.
טעיתי.
צילום: דני פרומצ'נקו
הכירו בבקשה - dr 4.0
למטה בחנייה, בנקודת מסירת האוטו, הצגתי את החוזה והובלתי לאחר כבוד לרכב פנאי קומפקטי, כמוהו לא ראיתי מימיי. די קופסתי למראה, מוצק, בגודל שמאפיין רכב פנאי קומפקטי, צבוע בכחול זורח והאותיות dr, באותיות קטנות (לא capital) כתובות על חרטומו, וגם על אחוריו.
מסתבר שיש מותג כזה, ואני לא ידעתי.
היינו שישה בקבוצה. בני מיקי, אני ועוד ארבעה חברים לגלישה. כל אחד מאתנו הביא מזוודה גדולה, חלקם הוסיפו אליה טרולי, אחד גם הגדיל לעשות והביא סנובורד ארוך ורחב. הרכב שאני שכרתי היה אמור להסיע אותי, את בני ואת חלק הארי של המטען. פתחתי את דלת תא המטען, קיפלתי את המושבים האחוריים והבנתי שהוא יתאים בקלות לתפקיד שייעדתי לו. שני אנשים, הרבה מזוודות וסנובורד אחד.
צילום: דני פרומצ'נקו
גנזתי את המחשבה להרים טלפון לאוטופדיה הפרטית שלי, דהיינו האנציקלופדיה למכוניות הידועה יותר בשמה המקצועי - אלי שאולי. זאת, כי מאז ומעולם, העדפתי לא לדעת דבר על מכונית אותה אני בוחן לראשונה. החלטתי לבדוק את הרכב לפני שאני יודע עליו דבר או חצי דבר. ללמוד אותו דרך הנהיגה, הנסיעה וניסיון רב שנים, ללא ידיעה ודעה קדומה.
למעשה, העמדתי במבחן לא רק רכב פנאי עליו לא שמעתי מילה בחיי, אלא גם את עצמי. האם אני באמת בוחן את הדגם שלפני, או שאני מוטה בגלל דעה קדומה על יצרן או דגם.
הבטתי בו מבחוץ
רכב פנאי קומפקטי, קטן יותר מספורטאז', אך גדול יותר מסטוניק… בערך כמו קיה סלטוס. העיצוב טיפוסי לרכבי פנאי בגודל הזה. ללא סימני הכר בולטים. גם ללא בתי גלגלים תפוחים הוא נראה מוצק למדי. כנראה שפרופורציות טובות עושות את זה. הגובה מתאים לרוחב ושניהם יחד לאורך. לשני פסי ההטענה על הגג, מצטרף ספוילר אחורי כהמשך לגג ובצדדים בולטים לטובה שני חלונות אחוריים גדולים מהרגיל.
צילום: דני פרומצ'נקו
מה שעוד בולט הוא שם המותג dr באותיות לא ראשיות בצד הימני הנמוך של השבכה הקדמית, ובגדול יותר עדיין באותיות לא ראשיות במרכז החלק האחורי של הרכב. לפי העיצוב לא קיבלתי מושג מי היצרן. לא התלהבתי אך גם לא התאכזבתי.
העיצוב החיצוני בסדר, החלטתי, בעיקר למי שאוהב רכבי פנאי - אני לא.
נכנסים פנימה
מי שקרא את הכתבה מתחילתה ולא דילג ישר לכאן, יודע כבר שעוד לפני שנכנסתי לתא הנוסעים, קיפלתי את המושבים האחוריים, והעמסתי את תא המטען הענק (למעלה מאלף ומאה ליטר). המושבים אגב, נשארו במצב המקופל, עד שהחזרתי את הרכב לחברת ההשכרה. לכן איני מסוגל לדווח על הישיבה מאחור, למרות שאני בטוח, גם בלי לבדוק, שהוא מרווח, נוח והראות החוצה דרך החלונות האחוריים המגודלים, על נופיה היפים של איטליה, מעולה.
צילום: דני פרומצ'נקו
להפתעתי, נוכחתי שאין צורך במפתח כדי להיכנס לתא הנוסעים. לא שכניסה ללא מפתח חדשה לי, אבל במכונית ליסינג זולה? המושב הימני אליו נכנסתי, רחב, נוח, עם תמיכה טובה לגב התחתון. המרווח מסביב טוב מאוד לכל הכיוונים. אני מביט לשמאלי ורואה שמיקי שליד ההגה, מכוון חשמלית את המושב שלידו. המושב שאני עליו מתכוונן כצפוי, ידנית.
אני מתחיל לסקור את הסביבה. הפאנל הקדמי שחור, מוצק, אנכי לגמרי מה שנותן תחושה ג'יפאית וגם מרחב לפני היושבים מקדימה. באמצע הפאנל מסך מגע לא גדול, אני מעריך שבגודל 8 אינץ', ברזולוציה בינונית ועם מעט מאוד אופציות. חיפוש נוסף מוצא שיש בו אפל קארפליי. זה פותר את הבעיות לבעלי האפל, אבל לי יש גלאקסי... בולט לי מאוד, כמעט צורם את העיניים, בלם יד בין הנהג לנוסע. כן, כמו שהיה פעם. מיקי מכניס לרוורס, מצלמת הרוורס נכנסת לפעולה כולל סימון כיוון התנועה לאחור, לפחות זה. מתחילים לנוע ומפעילים את מערכת השמע.
צילום: דני פרומצ'נקו
היא מתחברת די בקלות לנייד דרך הבלוטות' (למרות שהזיהוי הוא cloud drive ולא DR connection למשל), אבל איכות הצליל של מערכת השמע… גרועה. זה מה יש.
איכות החומרים סבירה, וגם איכות ההרכבה טובה. תא הנוסעים נותן את אותה תחושה מוצקה אותה נתן העיצוב החיצוני.
מיקי יוצא מנמל התעופה של מילאנו ונוסע לכיוון ורונה.
צילום: דני פרומצ'נקו
"אין חיים מחוץ לחומותיה של ורונה" וויליאם שייקספיר
אני מתרווח במושב ימין, רואה את בני משתלב בקלילות בתנועה הסואנת באוטוסטרדה לורונה, שם נבלה את הלילה הראשון.
אני נזכר בפעם הראשונה שנכנסתי בנהיגה דרך שעריה של העיר הקסומה הזו, בעיר בה מיקם וויליאם שייקספיר את אחד מהמחזות הטובים ביותר שלו. מחזה שאין כמעט אדם בעולם המערבי ומחוצה לו, שאינו מכיר את שמו - "רומיאו וג'וליה" (כן, במקור זה Julia. ולכן קראו למכונית האיטלקית האהובה אלפא רומיאו ג'וליה. אין לי מושג מדוע תרגמו את ה-J בעברית ל-י'. כאילו שהעלילה מתרחשת בשוודיה, שם מבטאים כך J ולא באיטליה).
זה היה בחודש מאי 2007. הגעתי להשקת דגם חדש לגמרי של יצרן רכב גרמני. ההשקה התמקמה מחוץ לורונה, וכשקיבלתי את הרכב ואת מפת הדרך, ראיתי שהיא כלל לא נכנסת לעיר.
"שיקפצו לי" אמרתי לעמיתי לנסיעה, "אין מצב שאני לא נוסע לראות את העיר הזו, את החומות שלה ואת המרפסת המיתולוגית עליה עמדה ג'וליה."
צילום: דני פרומצ'נקו
אני לא זוכר מי היה הקולגה, ואני לא יודע אם באותו רגע הבין מה קפץ עלי, אבל הוא זרם. במידה ולא עשיתי את זה אז, אני מודה לו…
עוד אשוב לכתוב על הכניסה הראשונה שלי לורונה.
אך בינתיים אחזור למושב הימני של גיבורת הכתבה, ה-dr.
אני יושב, מאזין למנוע שלא ממש מרעיש אך קולו לא נעים לאוזניי. הוא נשמע מאומץ. פרט לזה נוחות הנהיגה טובה, טובה מאוד אפילו. אמנם, זה לא מפתיע לזכות בנוחות נסיעה טובה על אוטוסטרדה איטלקית, ובכל זאת, גם בכבישים אחרים לא שיניתי את דעתי. האוטו הזה נוח לנסיעה, נקודה.
מיקי מתלונן על חוסר כוח. "היא לא מאיצה על רביעי."
"אז תעלה לחמישי, כמו שהצג מבקש ממך," אני מתלוצץ.
"לפתע אני מבין את הרגשתי ואומר למיקי. "שמע, זה מותג איטלקי, אבל הנסיעה מאוד מזכירה לי אוטו סיני."
"למה אתה אומר את זה, בגלל הכוח?"
"אין לי מושג למה, אני לא מרגיש כמה הוא באמת חלש כשאתה נוהג, אבל אני אומר לך שיש כאן איזו קומבינה, זה מזכיר לי אוטו סיני."
רק בערב המחרת, דרך גוגל ואלי שאולי קיבלנו את ה"סטמפה" למה שאמרתי…
צילום: דני פרומצ'נקו
"ישראבלוף" תוצרת סין
"זה צ'רי, כנראה שדגם טיגו 5 שאינו מגיע לארץ" אמר שאולי בטלפון, שעות ארוכות אחרי ששלחתי לו את השאילתה. "כנראה שמותג צ'רי התקשה לשווק את עצמו באירופה, ובעליה החליטו להשיק מותג אירופאי. הקימו חברה באיטליה תחת השם dr, ומוכרים את המכוניות תחת שם המותג הזה. המותג הזה קיים כבר מ-2009." אלי שאולי לא ידע, אם dr מרכיבים את הרכב באיטליה או שהוא מגיע לשם מורכב במלואו.
אז החושים שלי לא טעו. Dr אכן לא רק הרגיש לי כרכב סיני, הוא פשוט רכב סיני, מתכנון סיני שלכל היותר מורכב באירופה, כ א י ל ו שהוא אירופי.
מסתבר ש"ישראבלוף" הוא לא מותג ישראלי בלבד…
צילום: דני פרומצ'נקו
במבחן הנהיגה
בבוקר המחרת, כשאני ליד ההגה, יצאנו מורונה לכיוון ההרים הדולומיטים. התחלנו בדרכים עירוניות, אחריהן בין עירוניות, עברנו לאוטוסטרדה ומשם טיפסנו בדרכים מפותלות לכיוון עיירות הגלישה בהרי הדולימיטים.
מיד הרגשתי את שטען מיקי בערב קודם לכן, לאוטו הזה הייתה תאוצה כמו לצב חיגר. רק לאחר מכן למדתי שמדובר במנוע 1.5 ליטר אטמוספרי, שמספק 116 כ"ס (בימים טובים). המנוע שודך לתיבה ידנית בעלת חמישה הילוכים קדמיים, נוחה לתפעול.
שיחקתי עם ההילוכים וגיליתי את הסיבה העיקרית לחוסר הכוח, פרט למשקלו הגבוה ולמנוע החלש. הסיבה העיקרית היא תיבה ההילוכים הידנית. בעוד ההילוכים הראשון והשני, מאיצים את הרכב ומטפסים אתו בעליות באופן נסבל, שלושת ההילוכים הבאים חלשים. מבלי שיש לי איך לבדוק זאת, אני בטוח שכבר השלישי הוא ביחס של 1:1 או כמעט שם, בעוד שני ההילוכים הגבוהים הם מה שמכונה, אובר דרייב. דהיינו בנויים למהירות ולצריכת דלק נמוכה. החמישי כל כך ארוך, או חלש אם תרצו, שבמהירות 100 קמ"ש, עם דוושת ימין לחוצה "עד הסוף" התאוצה מגיעה לתוספת של 1 קמ"ש לשניה.. זאת אומרת ש-100 ל-110 קמ"ש, היא תעשה בעשר שניות. בערך. ברביעי זה יהיה מהיר יותר, לא בהרבה.
צילום: דני פרומצ'נקו
עוד בלט לי שמתכנני המכונית הזו לא ממש מבינים איזו מכונית יצאה מתחת ידם. במהירות של נאמר 60 קמ"ש בעליה, בעוד המנוע זועק ודורש הורדת הילוך משלישי לשני, הצג בלוח המחוונים (מוקרן ועשיר בנתונים) הצג דורש העלאת הילוך לרביעי…
כמובן שגם בירידות הוא דורש העלאות הילוכים, לא נעניתי כמובן להצעות האלו, ונסעתי בהילוך שני או שלישי בעליות - וגם בירידות.
הבלמים אגב, עצרו ככל שנדרשו, ולא הראו סימני דעיכה גם בירידות ארוכות. נכון שאיני יודע איך היו מתפקדים לו הייתי מקבל את "הצעות" הצג להעלאת הילוכים, אבל, לא באמת שלא הייתה לי שום סיבה לנסות את זה. אם אתה נוהג, ומתעלל בבלמים בצורה מסוכנת עד פושעת, אל תצפה מהבלמים שימשיכו לציית לך. ובכל זאת, אני חוזר ומדגיש, הבלמים פעלו ללא דופי.
אגב, אם יש לכם אוטוסטרדה מספיק ארוכה, והרבה סבלנות, המכונית תאיץ בסופו של דבר למהירות של כ-160 קילומטר לשעה, ותתמיד במהירות עד לעליה הקלה הראשונה, אבל לרוב מצאתי את עצמי משייט על 140.
בקיצור, ביצועים, הם לא הקטע של המכונית הזו, תשכחו מזה.
צילום: דני פרומצ'נקו
לא חסר אבזור
כמו לא מעט מכוניות סיניות, ה-dr לא ענייה באבזור. כניסה והפעלה עם מפתח בכיס, גג שמש - מעל המושבים הקדמיים, עם הפעלה חשמלית והסתרת שמש ידנית (מעל המושבים האחוריים לא בדקתי), בקרת שיוט והגבלת מהירות, בקרת מהירות בירידה, נעילת החלקה לאחור בעלייה. וגם כמובן שקעי usb מלפנים ומאחור.
אבזור שאצלנו אין בחלק ממותגי היוקרה, מופיע במכונית השכרה זולה.
יפה.
מה שלא קיבלתי מחברת ההשכרה וטיפים לנהיגת חורף.
את הרכב הזמנתי מאופרן הישראלית. במשך שנים אני משתמש בשירותיהם. אופרן מייצגת בישראל מבחר רב של חברות השכרה בעולם.
צילום: דני פרומצ'נקו
הפעם, הם הזמינו לי רכב בחברה הנקראת DRIVALIA (יענו, לנהוג באיטליה). בהזמנה היה כתוב שהשכירות כוללת שרשראות שלג, גם בחוזה אותו קיבלתי בדלפק, נכללו במחיר שרשראות שלג. לא מצאתי אותם ברכב. כמי שגר מספר שנים בקנדה הקרה, אני יכול ליידע אתכם שאם על רכבכם מותקנים צמיגי חורף טובים - אין לכם צורך בשרשראות. כשביקשתי בעמדת המסירה שרשראות, הסתכל עובד החברה בצמיגים ואמר לי שאלו צמיגי m&s - שלג ובוץ. התווכחתי אתו, אולם הזמן הארוך שחיכיתי בדלפק התיש אותי ונסעתי. טעות גדולה, ענקית. כל אותו הלילה ירד גשם בורונה ושלג בהרים. גם למחרת המשיך השלג לרדת. כשהגענו עם המכונית לגובה בו החל להיערם שלג, הודעתי למיקי שלצמיגים אין מספיק אחיזה ושיש מצב שנתקע. הצלחתי לסחוב את הרכב עד כשני קילומטרים מהמלון. ושם הוא איבד את האחיזה הנחוצה כדי להמשיך ולמשוך בעלייה. מיקי יצא, וניסה לדחוף, זה הספיק כדי להוריד אותי לשוליים, משם, יכולתי להביט בקנאה בעשרות מכוניות, עם שרשראות או עם צמיגי שלג "אמתיים" מטפסות בקלילות. הכביש היה עמוס ולא ניתן היה לעשות את "תרגיל הזיג זג", תרגיל בו במקום לעלות ישר כלפי מעלה נוסעים ימינה ושמאלה בזוויות שמקטינות את השיפוע. דקות ארוכות עמדנו בקור המקפיא עד שהכביש התפנה, מיקי דחף ואני התחלתי לזגזג. הגעתי עד סוף העלייה, התיישרתי, חיכיתי למיקי שהשארתי מאחור והמשכנו למלון.
ביום למחרת יצרתי קשר עם אופרן (אפשר דרך ווטסאפ). די מהר קיבלתי תשובה שאני יכול לרכוש שרשראות והסכום יוחזר לי על ידם במלואו.
יש סיבה מדוע אני אוהב לעבוד עם החברה הזו, יש עם מי לדבר והם נותנים פתרונות.
טיפ ראשון לנהגי חורף אמתי
אל תקבלו אוטו ללא צמיגי שלג אמתיים או שרשראות. זה לא הפחד מתקיעה, זה גם ממש מסוכן (בעיקר בירידות). ואל תדאגו, אם לא תדעו איך להתקין אותן, יהיו די אנשים שיסייעו לכם בכך.
בהמשך השבוע זרחה השמש, הכבישים נוקו ולא הייתי זקוק לאוטו.
צילום: דני פרומצ'נקו
אבל, לאחר שבוע כשניסיתי לנקות את השלג שנערם עליו, ובאזור השמשות הפך לקרח, נוכחתי לדעת שגם מגרד קרח (חיוני לגירוד קרח מהשמשות) לא היה וגם לא מברשת ארוכה לניקוי שלג. ציוד הכרחי!
גם נוזל שמשות לא היה במיכל, מה שמסייע בהסרת הקרח מהשמשה הקדמית.
טיפ שני לנהגי חורף אמתי
בדקו אם קיבלתם עם האוטו מגרד קרח ומברשת לניקוי השלג. יש ארצות בהן החוק אוסר על נהיגה באוטו עם ערימת שלג על הגג. ברצינות. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר, הוא ניתק מהגג ועף לאחור ועלול לכסות את שמשת המכונית שמאחוריכם…
טיפ שלישי: אם כבר טיפים אז הנה אחד אוניברסלי, סעו לאט ובזהירות בעיקר בירידות ובפניות.
בחזרה לורונה
הבטחתי לכם את סיפור כניסתי הראשונה לורונה. למי שאוסף גיליונות אוטו, הוא הופיע לראשונה בגיליון יוני -2007.
צילום: דני פרומצ'נקו
זו הייתה ההשקה הראשונה לאודי A5 היפהפייה. כשהתקרבתי לשעריה העתיקים של ורונה, עצרתי את היפהפייה באמצע הכביש, לפני הכניסה, ויצאתי עם המצלמה, הרגשתי חובה לצלם את המכונית הזו מחוץ לחומות ושערי העיר. מאחורי התחילה לאסף שיירת מכוניות. אף לא אחד צפר, אולי מההלם, ואז הגיע השוטר, בתנועות ידיים וצעקות באיטלקית הוא הסביר לי מן הסתם מה הוא יעשה לי אם לא אזוז מיד.
אמרתי לו באיטלקית הכי שבורה שיש יחד עם תנועות ידיים "איו ג'ורנליסטיקו יזראליאנו. פוטוגראפ נובו אאודי א צ'ינקווה" (משהו כמו: אני עיתונאי ישראלי, צילום של האודי 5 החדשה). הוא לקח צעד אחורה, הביט על המכונית ואמר "una bella macchina" (מכונית יפה) ואז התעשת, הרים את ידו לעצור את התנועה, ואמר לי "רפידו רפידו". סיימתי מהר וטסתי משם. יש גבול לכל תעלול.
והנה אני, שבע עשרה שנים מאוחר יותר, שב ועובר דרך שעריה העתיקים של ורונה. והפעם לא הייתי מעז לעצור ולצלם, ואם הייתי, לא הייתי מקבל חיוך משוטר מהופנט אלא בעיטה בעכוז משוטר כעוס.
ואני מהרהר בצער על הדרך בה הלכה תעשיית הרכב מאז ועד היום.
ממכוניות גזעיות, שמעוצבות כדי להפיל את הלסת של המתבוננים, לרכבי פנאי פרקטיים, הנראים כקופסה מגודלת או טנדר שהוסב להסעת בני אדם. ממותגים קלאסיים של יצרנים שגאים במוצרים שלהם, למותגים שמחביאים את עצמם ואת מוצאם.
ועל זה היה אומר איטלקי זקן בשם קיקרו -
"O TRMPORA O MORES" - "אוי זמנים, אוי מנהגים."
צילום: דני פרומצ'נקו
סיכום
ה-dr אינו רכב רע. הוא מרווח, מאובזר לא רע, יש לו תא מטען ענק - בעיקר אם מספר הנוסעים (2) מאפשר נסיעה במושבים אחוריים מקופלים, והוא די נוח לנסיעה.
מאידך, אני לא זוכר מתי נתקלתי לאחרונה ברכב שמאיץ לאט יותר, אפילו עם תיבה ידנית - היחידה שמגיעה ברכב הזה.
ו…אני לא אוהב את הקומבינה שמחפשת רכב סיני למותג איטלקי.
