שמי ליזה קליאצקין, בת 25, התשוקה שלי זה רכבים. אני מנהלת קהילת רכב בארץ, רכבי אספנות וספורט במוטיב צהוב בשם Yellow Brotherhood. הרעיון להקים את הקבוצה היה אקראי בהחלט, לא מתוכנן, ואז קרה גם האסון הנוראי של 7 באוקטובר שגרם לנו לחשוב על יוזמות ותרומה.
בתוך כל הבלאגן באותה תקופה, הדבר שישר עלה בראשי ובראשי חברי הקבוצה, שעדיין היו בה משתתפים מעטים, זה לקחת את מה שיש לנו בידיים, כלומר הקהילה, הפורום, ולצעוק את הצעקה של משפחות החטופים שמתבטאת בסרט הצהוב.
צילום: ארד יהל
קרדיט וידאו, צילום ועריכה: אור כורש, נסי גיל
ארגנתי שיירה לשחרור החטופים של הרכבים הצהובים בפעם הראשונה במרץ 2024 בה השתתפו בדיוק עשרה רכבים, כולל אותי. השיירה המצומצמת הזו גרמה לכאלה חיוכים אצל המשפחות והמתנדבים בכיכר החטופים כך שמבחינתי הכינוס, המחווה והמחשבה הוכתרו כהצלחה גדולה למרות כמות הרכבים הדלה.
ועכשיו יצאנו ובגדול. שיירה שנייה, הרבה יותר גדולה - הרבה יותר משמעותית. היה קשה מאוד לגייס כמות כה גדולה של רכבים צהובים. היה המון לחץ מהסביבה של: "איפה תגייסי כמות כזו של רכבים", או משפטים כמו "את יודעת אבל שזה לא באמת מה שיוציא אותם משם?"
צילום: ארד יהל
בתהליך הזה הבנתי שלא משנה מה נעשה, ולאיזו מטרה - תמיד ימצאו אנשים שינסו להוריד את האש. אז אחרי שיתוף פעולה מלא של כל חברי הקבוצה, החל מחלוקת פתקי הזמנה לשיירה על שמשות רכבים צהובים שפוגשים בחנייה, ועד ל משפיעני רשת ששיתפו ברשתות החברתיות, הכדור התחיל להתגלגל.
אלעד שימעונוב קולגה שלי, שעזר מאוד בארגון גם כן, היבואנית רכב פריסבי שנתנה גב בכל צעד ורעיון, וחברים נאמנים ותומכים. אחרי ההתארגנות המרגשת הגענו לרגע, בשיא המלחמה במדינה וחשש שלא יאשרו את האירוע. המשטרה אישרה את האירוע ובתמיכה מלאה גם.
צילום: ארד יהל
נפגשנו בשישי האחרון עם כל הרכבים הצהובים. כשלקחתי רגע להתנתק מכל הארגון ולשנייה לעצור ולצפות מזה מהצד, הבנתי כמה באותו רגע האופי של העם שלנו היה בשיאו שכולם עזרו אחד לשני, תרמו כל מה שאפשר, דאגו לכל השלטים של החטופים שיהיו בולטים על הרכבים, התנהלו בשיא הכבוד. התמיכה הייתה גם בין המשטרה, בין המטה לחטופים, בין עוד המון אנשים וגורמים שעפו על הרעיון.
צילום: ארד יהל
מודה שאחד האתגרים בשבילי היה לדבר מול כמות כזו של אנשים, הורים ילדים, אנשים קרובים לכמה מהחטופים, היה מאוד מרגש ואחריות שהרגשתי עלי להעביר את כל העוצמה במה שאנחנו עושים, את הריגוש והשליחות.
יצאנו לדרכינו בשיירה שלא נגמרת. לא ראו איפה מתחילה ואיפה מסתיימת השיירה, כל הכביש כל עוברי האורח התרגשו מאוד, והכי חשוב עשינו את זה. להשריש תקווה לכל מי שכבר איבד ונכנס עמוק לשגרה ולמשפחות החטופים כמובן.
כולי תקווה שכל המשפחות, בקרוב מאוד יוכלו לתת חיבוק לקרובים שלהם שבעזה, ולבכות בכי של אושר, אמן.
צילום: ארד יהל
