כאשר שומעים את השם סטיג, הדבר הראשון שיקפוץ לרובנו לראש הוא הנהג המסתורי מטופ גיר, עם חליפת המירוצים והקסדה הלבנה. זה קצת עצוב, כי יש עוד סטיג, חשוב, ובעיקר ראוי יותר להערכה - נהג המירוצים השבדי סטיג בלומקוויסט, שהיה אחד השמות הבולטים באליפות הראלי העולמית בשנות השמונים, אולי התקופה הפרועה והמרתקת ביותר של האליפות הזו.
באוקטובר 84', בלומקוויסט זכה באליפות העולם ב–WRC מאחורי ההגה של אודי קוואטרו, כאשר במירוץ בו זכה באליפות (עוד לפני סוף העונה) הפער בינו לבין המקום השני עמד על 22 דקות! בשנה שלאחר מכן, הוא סיים במקום השני בדרוג הכללי, מפספס את התואר בגלל בעיות אמינות וכמה תאונות. בארבע השנים בהן התחרה עם אודי, שיעור ההצלחה שלו היה מרשים ביותר - מתוך 48 מירוצים (לאו דווקא בסבב העולמי), הוא ניצח ב–21 מרוצים, סיים שמונה פעמים שני, פעמיים שלישי וארבע פעמים סיים רביעי וחמישי.
אין אדם מתאים יותר להביא להשקת אודי S חדשה על שלג והתמונות מעידות כי למרות שהוא נראה כמו סבא חביב, הוא עדיין אוהב לנהוג עם נעילה נגדית. מה שברור זה שהוא מעדיף לנהוג על פני שיחה עם עיתונאים, אך בסופו של דבר הצלחנו לשבת איתו לשיחה קצרה על מכוניות, אנשים ואופנות.
קריירת הנהיגה שלו, מספר בלומקוויסט, החלה בגיל עשר! כאשר לקח, ללא רשות כמובן, את המכונית המשפחתית לסיבובים ליד ביתו בשבדיה. הוא מביט בי במבט מוזר כאשר אני שואל אם העסק לא נגמר אף פעם בתאונה, ועונה ב"לא!" פסקני. ובמקרה שתהיתם - גם בשבדיה זה מאוד לא חוקי לנהוג בגיל הזה. העניין המוטורי של סטיג הצעיר הגיע בירושה, אביו היה נהג ראלי פעיל, ובגיל 12 סטיג הצעיר כבר שימש כנווט של אביו בראלי מקומי בשבדיה. הוא המשיך להתאמן בנהיגה ללא רשיון עד גיל 18 - "אך מעולם לא נתפסתי" הוא מעיד בחיוך. ימים ספורים לאחר הוצאת רשיון הנהיגה בגיל 18 - בשנת 64' - הוא כבר התייצב על הגריד במרוץ ראלי מקומי עם סאאב 96, והגיע למקום השני הכללי וראשון בג'וניור–קלאס.
בלומקוויסט שמר אמונים לסאאב במשך שנים רבות, זכה איתה מספר פעמים באליפות המקומית (וקטף גם מספר נצחונות בראלי שבדיה וראלי אלף האגמים, שהיו חלק מהסבב העולמי) עד שהחברה השבדית פרשה מהתחום בשנת 81'. לאחר פרישת סאאב הוא הצטרף לקבוצת הראלי של טלבו, איתה טיפס לפודיום בראלי אנגליה. בעונת 82' הוא הצטרף לקראת סוף העונה לאודי וכבר במירוץ הראשון תחת מדי אודי, בראלי סאן–רמו, סיים במקום הראשון ובהמשך ניצח גם בראלי שבדיה. את עונת 83' הוא בילה עם אודי–אנגליה, וקטף את התואר באליפות הראלי באנגליה, אך ב–84' חזר לסבב העולמי - וכאמור, זכה באליפות בפער גדול. זה קורה, למי שלא עשה את החשבון, בגיל 38 - גיל בו נהגי ראלי כבר נמצאים בדרך כלל מעבר לשיא שלהם. בהמשך הדרך, בגיל 43 ו–44, הוא עוד הספיק לנצח פעמיים במירוץ אלוף–האלופים ובגיל 50 עוד זכה בנקודות אליפות עם מקום שביעי בראלי אפריקה (עם פורד אסקורט RS קוזוורט').
"אי אפשר להשוות" משיב בלומקוויסט כאשר אני שואל אותו על ההבדל בין ה–WRC של היום לזה של פעם "זה שונה לגמרי. היום המכוניות הרבה יותר טובות - טובות יותר במתלים, בצמיגים ובמערכת ההנעה. בנוסף, המירוצים היו בעבר ארוכים יותר", והוא מספר על מירוץ עם 87 סטייג'ים, כאשר היום המספר נע סביב 20 ואפילו פחות. לדעתו בגלל השינוי הגדול במכוניות, צורת הנהיגה גם שונה "ויש כאלו שיגידו שאולי גם מעט משעממת". סטיג מסכים איתי כאשר אני אומר שלדעתי פעם היה הרבה יותר אקשן ב–WRC. כנראה שפעם המכוניות היו פחות טובות, והנהגים היו קצת פחות שפויים.
במהלך השנים נהג בלומקוויסט במכוניות מהיכל התהילה של עולם הראלי - האודי קוואטרו (קצרה וארוכה), פיג'ו 205 T16, לנצ'יה סטראטוס ואחרות. כאשר אני שואל אותו באיזו מכונית ראלי הוא הכי נהנה לנהוג הוא משיב "הפורד אסקורט (RS200, 840 כ"ס, ג.ר) היתה מהנה, הסטראטוס היתה מאוד מיוחדת וכמובן האודי". לא מפתיע בהתחשב בזה שהוא זכה איתה באליפות. אבל אז הוא מוסיף "האודי היתה כיפית לנהיגה, אבל מאוד לא קלה לשליטה כאשר היה צריך לדחוף אותה לקצה". ורק כדי שתבינו מהו "קצה" בעולם המונחים של אלוף ראלי - בעונת האליפות שלו נמדדה לו מהירות ממוצעת של יותר מ–180 קמ"ש בסטייג' בראלי אפריקה, שנערך על שבילי עפר הנחשבים לקשים ומאתגרים במיוחד. וזה עם טכנולוגית שלדה, מתלים וצמיגים של לפני שלושים שנה! "אהבתי יותר את הקוואטרו הארוכה (איתה הוא גם זכה באליפות, ג.ר), היא התאימה יותר לסגנון הנהיגה שלי" מציין הסטיג (בדיוק כמו שסיפר לנו לפני שנה וולטר רוהל).
כשבדי, לא מפתיע לשמוע כי המירוצים האהובים עליו היו שבדיה ופינלנד, "כי הם מהירים למדי". בראשון, אגב, הוא ניצח שבע פעמים במהלך הקריירה שלו. בהמשך הוא גם מציין בתשובה איפה הוא מעדיף לנהוג - "בשלג ועפר, כי זה פשוט יותר כיף" ומחייך.
ב–2004, והוא בן 58, התייצב בלומקוויסט על קו הזינוק בפייקס–פיק עם פורד RS200 עם 840 כ"ס. "לנהוג בפייקס–פיק זה שונה ומעניין. אתה צריך לדעת שחייבים להישאר על המסלול בכמה מן הפניות, ושאין מקום לטעויות. בנוסף, הרבה מקומות נראים מאוד דומים אחד לשני, וזה מבלבל, אבל נעזרתי במחשב כנווט, וזה עזר". התוצאות מדברות בעד עצמן, עם מקום ראשון בקטגוריה שלו ומקום שני בדירוג הכללי. ומה דעתו על הזמן של לואב מהשנה שעברה? "אי אפשר להשוות את הזמנים היום לאלו של פעם, בגלל שמרבית המסלול סלול וזה כבר משהו אחר".
לסיום אני שואל אותו מה דעתו על אופנת הצמיגים הגדולים שיצרנים מתקינים על מכוניות היום. "זה קטע אופנתי ודי מיותר. היום האופנה הזו מגיעה גם לצמיגים המיועדים לשלג, וזה כבר באמת לא הכרחי" הוא מתנסח בעדינות שבדית.
לא מפתיע לגלות שבלומקוויסט מעדיף מכוניות ידניות, ופחות מתחבר לאופנה של מכוניות ספורט עם תיבות אוטומטיות או רובוטיות. אבל יותר מכל, נראה שאהבת הנהיגה עדיין בוערת בו בעוצמה. בגיל בו מצפים מאנשים להתעניין במשחקי ברידג' או גולף, נראה שהוא הכי מאושר מאחורי ההגה של מכונית חזקה - ובמיוחד מאחורי זו של האודי קוואטרו איתה זכה באליפות לפני שלושים שנה. #
