היה שווה להמתין כדי לפגוש בארמדה של מרצדס SL 300 שנעה במהירות על הכביש, ברולס השחורה והמקומית שנתקעת פעמיים בדרך ממצפה רמון לירושלים אך לא מוותרת או במורגן הקטנה שהמשיכה עם מנוע ה-1.2 ליטר הסדוק תודות למכונאים המסורים. היה שווה לחכות כדי לפגוש באחד האספנים הגדולים בעולם שהביא לכאן שלוש מכוניות נדירות של אלפא רומיאו מסדרת 6C של שנות השלושים, שערכן הכולל קרוב לעשרה מיליון דולר ולראות אותו ואת בני משפחתו חוצים עימן במהירות מסחררת את כבישי המדבר. אלפא רומיאו ישראל נתנה חסות לאירוע, והשלישיה הזו הייתה ללא ספק הבולטת והנחשקת מבין שמונה המכוניות של המותג האיטלקי שהגיעו לאירוע.
הרהורים לפני יציאה
רגע לפני היציאה לדרך, בתשע בבוקר ממלון הילטון בתל-אביב עוד שאלתי את עצמי האם ניסים יכולים לחזור על עצמם ולהתרחש שוב. וכמו ששאלנו את עצמנו האם מארגני ראלי הולילנד, אותו מסע קלסיות ששבר את ליבנו ב-2015, יוכלו לחזור ולעשות זאת שוב, תמהנו האם הקסם של המקור יכול להישמר.
למרבה השמחה התשובות חיוביות. המארגנים הצליחו לעשות זאת שוב ובגדול. למעשה הצלחתו של האירוע הקודם גררה ביקוש גדול יותר של משתתפים ובסופו של דבר נאלצו המארגנים לאכזב אספנים רבים מהעולם כדי לשמור על סך של 77 מכוניות – וגם נתון זה גדול פי שניים מאשר מספר המכוניות שהשתתפו באירוע הקודם. ולפי התגובות הנלהבות של המשתתפים, נראה שהביקוש בפעם הבאה יהיה אף גבוה יותר.
ואכן, מרגע היציאה לדרך שפשפנו עיניים ותמהנו האם אכן אנחנו נמצאים בארץ ישראל כאשר השיירה המופלאה שחצתה את כיכר השעון ביפו, עלתה לנתיבי איילון והפכה את כבישי "דרום אדום" ל"דרום חלום". שיירת המכוניות המופלאה, תאווה לעיניים ולמוח שמכיר ויודע את חשיבותן וערכן הגבוה, שייטה על הכבישים בסדר מופתי ומרהיב. בהכוונה ובארגון סייעו חובבי רכב וותיקים ומנוסים, חלקם על שני גלגלים, חלקם בארבעה. בדרך עזרו אופנוענים של משטרת ישראל שהפכו למספר ימים לאנשים הטובים שמסייעים ועוצרים את התנועה לטובת המשתתפים. עשן המפלטים הריח כמו יין אדום.
החלק הטוב
החלק הטוב בסיפור מבחינתי היה להיות שם ולהרגיש כחלק מהמשתתפים. לסייע בניווט לפיליפ הבריטי שנהג ב-MGA או רפי השוויצרי ביגואר XK150, שברגע האחרון נאלצו להגיע ללא שותף/נווט, או לנהוג במכוניות שחלקן נדירות ביותר. מכוניות שהיו גורמות לי לרעד אם הייתי חושב לפני שנגעתי במתג ההתנעה שלהן כמה הן עולות.
השיא מבחינתי היה טעימה מאלפא 2500 6C קבריולה במרכב טורינג מ-1939. לנוע עם מכונית כזו במהירות כזו, בלתי נתפסת לדגם משנה כזו, ולהבין בצורה החזקה ביותר מהיכן נולדה ההילה הגדולה של אלפא רומיאו, וכל זאת בעוד בעליה מעודד אותי ללחוץ על המצערת ולהרגיש איך המנוע מטפס בסל"ד – זו הגשמת חלום שלא ידעתי שקיים. ואולי הייתה זו מרצדס 300S קבריולה המדהימה מ-1953 שהגיעה ממישיגן ונתנה לי תחושה של שליט קולוניאלי במדבריות אפריקה. ואיך אפשר בלי אלפא ג'וליה של רוני מ-1969, "יד שניה מרופא" שנשמעת כל כך טוב.
החום והסיבולת
החום העז לא הקל על המשתתפים ובייחוד לא על המכוניות. לנסוע ממצפה רמון לאילת וחזרה, או, גרוע יותר, לצאת בצהרי היום מערד ולנוע לאורך ים המלח עד לקליה, כשמד החום מדווח על 40 מעלות, לא היה פיקניק למכוניות האירופאיות וגם לא לנהגים – והאמינו לי שלעשות זאת במכונית פתוחה זה לא פשוט. העלייה מים המלח לכיוון ירושלים בחום הזה גררה שפע תקיעות. ואם עד אז המכונאים המוכשרים של אוטו איטליה, שהחיו מכוניות באופן בלתי נתפס, עבדו קשה, השעות האלה היו רגעי השיא שלהם.
77 מכוניות מרחבי העולם השתתפו באירוע הזה, רק חמישית מהם מהארץ והשאר הגיעו ממרחקים. הם עברו מרחק של יותר מ-1000 מייל לאחר שיצאו מתל-אביב, ירדו דרך מצפה רמון לאילת ועלו חזרה דרך ערד וים המלח עד ירושלים, והגיעו צפונה עד הגליל ורמת הגולן וירדו משם לקיסריה, שם סיימו את המסע.
כל זאת כאשר הם, וגם אנחנו, עוברים בכבישי הנהיגה הטובים בארץ. המכונאים של מוסך אוטו איטליה סייעו כדי שכל המכוניות (למעט אחת או שתיים, תלוי איך סופרים) יגיעו לסיום. כתבה מקיפה על המסע המרתק, של המשתתפים ושלנו, תתפרסם בגיליון מאי (387) של אוטו.
