מפגש ראשון
הדור הזה של הלאון כבר וותיק למדי, חוגג חמש שנים להולדתו, אך סימני הגיל אינם ניכרים עליו. הלאון הספציפית אותה אני אוסף נראית מעולה – הפגושים האגרסיביים, חצאיות הצד, צמד המפלטים המרובע, החישוקים גדולי הקוטר ובלמי ברמבו הענקיים המאכלסים אותם – וכל המרכיבים תורמים ליצירת מסר ספורטיבי המועבר באופן משכנע. אני מחייך, זוגתי פחות; זו נראית לה כמו עוד מכונית. היא התרשמה יותר מהמושבים החובקים, פרשה רגליים קדימה וציינה שהם טובים מאלו שהיו במונית שהביאה אותנו הלום. היא צודקת, כמו תמיד – ויש לציין כי הפעם אני גם באמת מסכים איתה. למרות בסיס גלגלים קצר יחסית במושגים עכשוויים למשפחתית (264 ס"מ), מרחב הפנים טוב למדי. תא הנוסעים זהה לזה של הקופרה הנמכרת אצלנו – נאה בהופעתו הבסיסית, אך מעט קודר. שום דבר מיוחד - חוץ מריפוד האלקנטרה בדיפוני הדלתות, אולי.
תמיד אהבתי סטיישנים, וזאת מקבלת את הציוד שלנו בקלות. מתיישב, תנוחת הנהיגה טובה, ומניע; המנוע מודיע לכולם בנהמה קלה כי אין זו משפחתית רגילה אלא כזו המאכלסת 300 סוסי מירוץ. לאחר 150 קילומטרים לכיוון הר מונסראט, אני מוצא שאפליקציית הניווט הישראלית עדיפה מזו התקנית.
נוחות, מע"מ ופסגות מושלגות
בכבישים המהירים הפעלתי את בקרת השיוט האדפטיבית – שמרה על המהירות הרצויה, והאטה כאשר התקרבתי לרכב איטי יותר. השיוט נעים, למרות כתף הצמיגים הנמוכה. המתלים סופגים את המהמורות לא רע – המכונית נוקשה, אך לא ברמה שהורגלנו ממכוניות ספורט. נוחות הנסיעה בהחלט נסבלת, ואפילו טובה מזה. בידוד הרעשים טוב למדי - 100 קמ"ש ב-2300 סל"ד – ורק רחש הצמיגים תמיד ישנו; בכל זאת, 235 מ"מ של גומי בכל פינה. מערכת השמע הטובה פיצתה על כך.
בנסיכות אנדורה עצרנו לארוחה. אנדורה היא כמו אילת – אין מע"מ, ורבים מגיעים לשם בכדי לקנות משהו שצריכים או שלא כל כך. הנסיכות נמצאת על רכס הפירינאים, והפסגות המושלגות מעניקות מחזה מדהים. הטמפרטורות ירדו, 11 מעלות כעת, 0 כשיחשיך.
זוהרת בעיקולים
היציאה מאנדורה לכיוון טולוז מגלה כביש מפותל מהסוג עליו חולמים בלילות. עיקולים איטיים ובינוניים ושם הלאון פורחת. התאוצה בין עיקול לעיקול פשוט מעולה ומרגישים איך הדיפרנציאל המכני עובד קשה בניסיון לגרד עוד טיפה אחיזה, מנסה להוריד אל האספלט כל סוס וסוס. הבלימה מעולה גם היא – בלמי ברמבו בעלי ארבע הבוכנות, הלופתים צלחות בילום עצומות (380 מ"מ, דיסק "צף") מאטים את הקופסה הספרדית בקלילות, ואלו גם מגלים עמידות לאורך זמן, ללא תחושת דעיכה.
התנהגות הכביש טובה ומהנה, עם הידוק קל ולינארי של הישבן במגבלות. משקל ההגה טוב וה-Turn in המעולה מעניק ביטחון רב לנהג. הצמיגים צווחים, הקצב מטורף, כוחות ה-G מכים בך ובמושב האחורי עפים דברים לכל עבר; חשוב לעגן, תמיד. אני מחייך, האישה פחות. זו מכונית שמייצרת קצב כמו מכוניות ספורטיביות יקרות ממנה. יקרות משמעותית.
מתחילה להכחיל
לא הכל זוהר. המושבים הנוחים לא סיפקו תמיכה צדית ראויה, דוושת המצמד כאילו נתקעה בכל לחיצה עד כדי שעצרתי ובדקתי שהיא אינה "נתקעת" בשטיח. כשאשתי הכחילה, הורדתי קצב; צריך לדעת מתי להפסיק, היכן הגבול וכמה אני קרוב לישון במכונית. פתחתי חלונות כדי לצנן את האדרנלין, וגם התעסקתי עם בקרת האקלים המפוצלת, כדי לשלוח אוויר חם אל זוגתי בגלל הקור שחדר פנימה. דבר נוסף שחדר פנימה הוא צליל הבלמים שהחלו לחרוק בשיוט; הצליל נמשך עד לחניה בעיירה קארקאסון (Carcassonne) שבחבל אוקסיטניה שבצרפת. בסיכומו של יום, לאחר 464 ק"מ של נהיגה כמעט רצופה, יצאתי מהמכונית ללא כאבים בגב התחתון וללא עייפות. צריכת הדלק הייתה 11.7 ק"מ/ל'.
כמו שלנו, רק ביפה
המגמה צרפת, ואופי הנהיגה רגוע יותר. קר בבוקר, לוחץ על כפתור ומחמם לזוגתי את המושב, שיחזור לה החיוך. היעד הוא הפארק הלאומי סבן (Cévennes National Park); כמו ברמת גן, רק יפה וגדול. פארק שכל כולו עצים בצבעי ירוק, צהוב וכתום-אדמדם. הסתיו כבר הגיע לצרפת, ומחזה כזה של שלכת צבעונית הוא מופע ששווה לראות בעיניים. השיוט רגוע – עד הכביש המפותל ההוא, טרום הפארק. 30 קילומטרים של עיקולים בהם הקופרה שוב הראתה מה היא יודעת, ואפילו דוושת המצמד הפסיקה להיתקע. החושך יורד ואנו חוזרים לקארקאסון; 641 קילומטרים של נהיגה, 12.1 ק"מ/ל'
חוזרים
היום השלישי רגוע יותר, אנחנו שבעים והמצברים האנושיים שלנו מלאים. גם בספרד וגם בצרפת נעזרתי במערכת לזיהוי התמרורים. בשתיהן בורר מצבי הנהיגה נשאר במצב הספורטיבי ביותר, והמכונית נעימה גם בו. השתלבות בתנועה הייתה קלה, ועקיפות בוצעו בזלזול כמעט מעצבן – בכל זאת, מומנט של 38.7 קג"מ כבר ב-1800 סל"ד (ועד 5500 סל"ד!). לא טרחתי לאמת את המהירות המרבית (מוגבלת אלקטרונית ל-250 קמ"ש) וגם לא את נתון התאוצה (6 שניות); כוחה של מכונה זו מורגש היטב בכל מצב. 348 ק"מ (1453 ק"מ סך הכל) ו-13.6 ק"מ/ל' ביום שעיקרו שיוט.
שיהיה ברור
שני דברים ברורים למדתי בנהיגה ארוכה זו. הראשון: צרפת נאה מספרד; השני: סיאט לאון קופרה ST ידנית היא מכונית שהייתי שמח לחיות איתה. זו בת לוויה מעולה לשימוש יום יומי – נעימה וחסכונית (יחסית וכשרוצים, בהתאמה) מחד, ומתגמלת בפיתולים מאידך. זו אינה פשרה בין שימושיות וביצועים, זו מכונת אחיזה מושחזת עם יכולת משפחתית. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
