אוטו מטייל: מעבר גרוסגלוקנר

"אתה חייב לנסוע לשם" פסק אריאל בהחלטיות כאשר שמע שאני נוסע לאוסטריה. "זה אמור להיות אחד מהכבישים הכי טובים באירופה". "אל תוותר, לא משנה מה!" סיכם, ויצא מהחדר בסערה. אפשר להגיד על אלסיבוני הרבה דברים, חלקם אפילו נכונים, אבל אף אחד לא יטען שהוא לא משכנע. וכשזה מגיע לעצות מהתחום המוטורי, אני במילא די קל לשכנוע... כך שבאותו ערב, כמו כל גבר טוב, פניתי לאשתי והתחננתי שניסע לשם בזמן החופשה, "זה יפה, הנוף מדהים, אני יכול להראות לך תמונות במחשב, וגם יש שם איזה כביש... שאני רוצה לבדוק ו..." הסברתי והסברתי עד שהיא קטעה אותי ב"זה נשמע מגניב". יש אור ירוק, עכשיו צריך לעשות שיעורי בית.

דע את הכביש
נתחיל מהבסיס – ה'גרוסגלוקנר' (Grossglockner) נמצא באוסטריה, מרחק של כ-200 ק"מ ממינכן, בגבול המזרחי של אזור טירול. העיירה הקרובה היא Lienz, אבל כל GPS אמור גם להכיר את
 

המקום בתור אטרקציה תיירותית. הגרוסגלוקנר הוא מעבר הרים בסמוך להר הגבוה ביותר באוסטריה – 3,798 מ' מעל פני הים אם תהיתם – והמעבר עצמו הוא בגובה של מעל ל-2,500 מ'. בשל תנאי מזג האוויר הוא סגור בחורף, אבל בזכות טכנולוגיה משופרת לפינוי שלג, הוא פתוח במשך

תקופה ארוכה יותר מאשר לפני כמה עשרות שנים. באופן לא ממש מפתיע, קר שם רוב הזמן (וזכרו שההגדרה של גיא ל"קר" היא הטמפרטורה בה חנקן הופך לנוזל... המערכת) וצריך להתלבש בהתאם. לפני היציאה לכיוון המעבר שווה להציץ באתר האינטרנט של הגרוסגלוקנר (דוד גוגל יעזור לכם למצוא את הכתובת), שם תוכלו להתעדכן בתנאים במעבר בזכות מצלמות שמראות מה קורה בכל רגע מבחינת מזג אוויר.

נושמים מוטוריקה
מי שהיה באירוע מוטורי גדול בחו"ל יודע שהתנועה מסביב מכניסה לאווירה עוד לפני שמגיעים ליעד. אז נכון שכאשר מדובר בכביש שפתוח במשך רוב השנה, ולא באירוע של כמה ימים, זה מורגש פחות, אבל היה קשה לא להבחין בדרך למעבר בשיירות האופנועים ולצידן מכוניות ספורט משפע דגמים ושנים. אח"כ מבחינים בבתי קפה שמציגים בפתחם אופנוע על עמוד גבוה, כשלט למשיכת הקהל המתאים. בעוד אני עסוק בלדקלם לאשתי איזה מכוניות עוברות בזמן שאני מתדלק את האודי "שלנו", הגיעה SL מהדור השלישי (79'-89' לאלו מכם שלא ישנים עם הספר "ההיסטוריה של המכונית הפתוחה" מתחת לכרית כמו גיא – המערכת). ואז עוד אחת ועוד אחת, במה שהפך לשיירה של מעל ל-20 מכוניות, כולן מאותו הדור, עם גג מופשל ובמצב מושלם. העובדה שאפילו אשתי התלהבה מעידה כמה מרשים היה המראה.

יאללה לדרך.
בכניסה לכביש נדרשים לשלם 32 יורו – נשמע כמו מחיר שערורייתי לנסיעה בכביש, אבל תתייחסו לזה כאל כניסה לפארק והמחיר הופך לסביר. הכביש מתחיל בעליה גדולה ומיד מתחילים הפיתולים שממשיכים לאורך כל 48 הקילומטרים שלו. אין שוליים כמעט, אבל הכביש מספיק רחב. אבל מה שגונב מיד את תשומת הלב הוא הנוף – הוא-הוא הסיבה האמיתית לכך שהגרוסגלוקנר הוא אחד ממוקדי התיירות הגדולים באירופה, כשרוב המבקרים הם לאו דווקא חובבי נהיגה (שגם הם ייהנו כמובן מהנוף), אלא משפחות וחובבי נוף. אני יכול להגיד בבטחה שמדובר באחד הנופים המרהיבים שראיתי באוסטריה, עד כדי כך. כל כמה ק"מ יש מפרץ עצירה, לפעמים קטן לפעמים גדול, אבל כמעט תמיד עם שולחן פיקניק מעץ שיאפשר לכם לשבת עם המשפחה ולהתרשם מהנוף במשך דקות ארוכות.

במהלך הנסיעה בכביש עצרתי כמה וכמה פעמים פשוט כדי להתרשם מפינה אחרת של הנוף, ובמקביל להגניב מבט על איזה רכב שווה שעובר ביעף. למי שרוצה לבוא כדי לנהוג מהר, מומלץ להגיע מוקדם בבוקר ולא באמצע היום, אז יתקע בתנועה הערה (שכוללת גם מיניוואנים, אוטובוסים, ואפילו אופניים). אבל גם עם התנועה הכבדה יש לא מעט סיבובים בהם הראות הטובה תאפשר לכם לתקוף את הסיבוב במהירות מעניינת. ויש המון פניות. למעשה אין כמעט קטעים ישרים אלא רק סוגים שונים של פניות, בעיקר חדות יחסית אבל גם ארוכות ומהירות יותר, שזורמות ברצף בלתי נגמר. ונוף, כל הזמן נוף הרים מסביב על הכביש עצמו. זה יכול להיות שיירת אופנועים, החל מאופנועי סופר-ספורט ועד שיירה של גולדווינגים ענקיים, או ערב רב של פורשה מכל הסוגים הנכונים (אלו למעט נוסעים, אם זה לא היה ברור) עם תיבול בדמות דודג' וויפר פה ואסטון מרטין שם. הכביש עולה, בהמשך מעט יורד ואז עולה שוב, כאשר בסופו תגיעו למקום חניה (חינם) עם מרכז מבקרים קטן ומסעדה (ממש לא בחינם, וגם לא טעימה במיוחד, אבל סבירה). אבל כמו שאשתי אמרה – משלמים גם על הנוף – וכאשר משקללים אותו למחיר, התמורה משתפרת. מומלץ כמובן לשבת לאכול בחוץ, בתנאי שהבאתם בגדים מתאימים, אז גם יש תצפית לקרחון הענק שבקצה. אנחנו בחרנו במרק חם, שיחד עם הנוף והאוויר הקר גרמו לנו להישאר שם דקות ארוכות. בדרך למטה עצרנו עוד פעמיים לשאוף נוף, ואילולא הייתי צריך להגיע למינכן עוד באותו הערב, כנראה שהייתי סב על עקביי ועושה את הדרך שוב.

חובה
בסוף היום הגרוסגלוקנר אכן עומד מאחורי כל הכתרים שנקשרו לראשו כאחד מהכבישים המומלצים באירופה. אלא שהוא יותר מכביש נהיגה לחובב ההגה, ויקסום גם למטייל הממוצע, כך שתוכלו לשכנע את המשפחה כי זה באמת אתר לגיטימי ולא מקום לתחביב הפסיכי שלכם (ושלנו). מה שבטוח זה שההנאה, לכולם, מובטחת.

מה צריך לדעת
• שעות הפתיחה משתנות לפי התאריך, לרוב זה סביב 6 בבוקר עד 8 בערב, כאשר אפשר להיכנס עד 45 דקות לפני הסגירה.
• כרטיס כניסה לרכב עולה 32 יורו ליום, או 49 יורו לחודש. 10 יורו פחות לאופנוע.
• יש איפה לאכול בדרך, אבל זה יקר ולא ממש טעים. מומלץ להביא איתכם אוכל ולשבת באחד השולחנות הפזורים לאורך הדרך או בסופה.
• קר. לא נורא, תלוי בעונה אבל עם הגובה מגיע גם הקור, התלבשו בהתאם.
• קחו מצלמה. טעונה, עם כרטיס זיכרון ריק. אתם הולכים להשתמש בה, והרבה.
• הכביש לא מאוד ארוך, אבל אין בו תחנות דלק. כדאי להגיע עם חצי מיכל לפחות, כדי לא להיכנס ללחץ.
• סעו בזהירות. יש בכביש מכוניות ספורט, אבל גם אופנועים, אוטובוסים ואופניים!
• אם תוכלו, נסו להגיע כאשר לא יורד גשם או שלג, אבל בכל מקרה אל תוותרו על ביקור.

במהלך הנסיעה בכביש עצרתי כמה וכמה פעמים פשוט כדי להתרשם מפינה אחרת של הנוף, ובמקביל להגניב מבט על איזה רכב שווה שעובר ביעף. למי שרוצה לבוא כדי לנהוג מהר, מומלץ להגיע מוקדם בבוקר ולא באמצע היום, אז יתקע בתנועה הערה (שכוללת גם מיניוואנים, אוטובוסים, ואפילו אופניים). אבל גם עם התנועה הכבדה יש לא מעט סיבובים בהם הראות הטובה תאפשר לכם לתקוף את הסיבוב במהירות מעניינת. ויש המון פניות. למעשה אין כמעט קטעים ישרים אלא רק סוגים שונים של פניות, בעיקר חדות יחסית אבל גם ארוכות ומהירות יותר, שזורמות ברצף בלתי נגמר. ונוף, כל הזמן נוף הרים מסביב על הכביש עצמו. זה יכול להיות שיירת אופנועים, החל מאופנועי סופר-ספורט ועד שיירה של גולדווינגים ענקיים, או ערב רב של פורשה מכל הסוגים הנכונים (אלו למעט נוסעים, אם זה לא היה ברור) עם תיבול בדמות דודג' וויפר פה ואסטון מרטין שם. הכביש עולה, בהמשך מעט יורד ואז עולה שוב, כאשר בסופו תגיעו למקום חניה (חינם) עם מרכז מבקרים קטן ומסעדה (ממש לא בחינם, וגם לא טעימה במיוחד, אבל סבירה). אבל כמו שאשתי אמרה – משלמים גם על הנוף – וכאשר משקללים אותו למחיר, התמורה משתפרת. מומלץ כמובן לשבת לאכול בחוץ, בתנאי שהבאתם בגדים מתאימים, אז גם יש תצפית לקרחון הענק שבקצה. אנחנו בחרנו במרק חם, שיחד עם הנוף והאוויר הקר גרמו לנו להישאר שם דקות ארוכות. בדרך למטה עצרנו עוד פעמיים לשאוף נוף, ואילולא הייתי צריך להגיע למינכן עוד באותו הערב, כנראה שהייתי סב על עקביי ועושה את הדרך שוב.

חובה
בסוף היום הגרוסגלוקנר אכן עומד מאחורי כל הכתרים שנקשרו לראשו כאחד מהכבישים המומלצים באירופה. אלא שהוא יותר מכביש נהיגה לחובב ההגה, ויקסום גם למטייל הממוצע, כך שתוכלו לשכנע את המשפחה כי זה באמת אתר לגיטימי ולא מקום לתחביב הפסיכי שלכם (ושלנו). מה שבטוח זה שההנאה, לכולם, מובטחת.