הדור הנוכחי, השישי במספר, של פורד פיאסטה זכה למתיחת הפנים המקובלת לגילו. כמו שאתם רואים, קשה מאוד לפספס את השינוי, בעיקר במבט מלפנים – שם פוער פה גריל כרום ענק, כאילו מדובר במיני אסטון מרטין. מאחור השינויים מינוריים, ומתרכזים ביחידות תאורה מעודכנות – אבל העיקר נמצא מתחת לעור, או ליתר דיוק: מכסה המנוע.
הגרסה האוטומטית מחליפה את מנוע ה-1.4 ליטר במנוע 1.6 ליטר, ואת תיבת ה-4 הילוכים הפלנטרית בתיבה דו-מצמדית עם 6 הילוכים. השיפור בביצועים, נגלה כבר כאן, משמעותי הרבה יותר ממה שרומז ההבדל בהספק. וכדי להשלים את התמונה, נרשם גם קיצוץ של 8,500 שקלים במחיר. יש, כמובן, גם גרסה ידנית, אך זו נשארה עם אותו מנוע ותיבה (ומחיר), ורק רושמת תוספת קלה למומנט.
כניסה לתוך תא הנוסעים מפגישה אותנו עם התא המוכר עם שינויים קלים יחסית. הוא עדיין קצת שחור מדי, ולא היינו כועסים אם היו מנצלים את ההזדמנות לעדכן אותו קצת יותר. המושב בגרסה זו מתכוונן לגובה (בידנית לא), אבל לא יורד נמוך מספיק לטעם חלק מהבוחנים. המרווח מלפנים סביר ורמת האבזור נאה, עם 4 חלונות חשמליים אוטומטיים, חיבור USB למערכת הקול ושליטה על המערכת מההגה, ובקרת אקלים. איכות החומרים טובה בחלק העליון, ובסדר בשאר המקומות. מעבר למושב האחורי מפגיש אותנו עם מרווח ראש טוב אבל מרווח הברכיים בינוני. תא המטען גדול ושימושי – גם אם יש גדולים יותר – ולא יתקשה לאכסן עגלת ילדים ממוצעת.
יותר בפחות
עניין המנוע היה נקודת החולשה, תרתי משמע, לפני מתיחת הפנים. המנוע החדש חזק יותר, וביחד עם תיבת ההילוכים הדו-מצמדית מתקבל שיפור גדול בביצועים. כמה גדול? 3.4 שניות מקוצצות מהתאוצה ל-100 קמ"ש – וזה שיפור ענק. אבל השיפור לא מתקבל רק ב"פול גז" – במקום מכונית קצת עצלה, מתקבל רכב זריז, ששמח להאיץ בקלות גם במהירות גבוהה. נקודה פחות חזקה היא נושא הרעש של המנוע. קולו נוכח בסל"ד גבוה, וגם בעזיבת דוושה לפני עצירה הוא מייצר מעין שריקה קלה.
תיבת ההילוכים הדו-מצמדית מתפקדת מצוין ברוב הזמן, וגם בתנועה עירונית "בלבולים" נדירים למדי. נכון, היא לא ממש מהירה בתגובותיה (יש מצב ספורט שמשפר את זה), אבל היא בהחלט מספקת. מערכת המסייעת לזינוק בעלייה מונעת התדרדרות לאחור ועובדת מצוין. לתיבה 6 יחסי העברה, מה שאומר שיוט ב-100 קמ"ש ב-2,500 סל"ד. יחס ההעברה הארוך מאפשר שיוט נעים ונינוח גם במהירות גבוהה, וקל ונעים לכסות מרחקים ארוכים עם הפיאסטה. צריכת הדלק מרוויחה גם היא מתוספת ההילוכים, כאשר מחוץ לעיר הצריכה עמדה על 17.5 ק"מ לליטר במהירות שיוט אמיתית (רמז – לא 90 קמ"ש) ובסך הכל בימי המבחן, שכללו גם לא מעט נהיגה מאומצת, נרשמו 13.2 ק"מ לליטר. אפשר לראות את השיפור בצריכת הדלק גם בציון הירוק של הרכב, שירד מ-6 ל-3, זהה לציון של ה-1.25 ליטר הידנית. אגב, הפיאסטה מציעה "מפתח ילדים" שמאפשר להגביל את המהירות המרבית – פטנט שהורים לנהגים צעירים בטח יאהבו.
מתעוררת
פורד פיאסטה היתה מכונית טובה עם נקודת תורפה בגזרת המנוע בגרסה האוטומטית. את זה בדיוק פותרת מתיחת הפנים, עם מנוע חזק יותר וביצועים עדיפים משמעותית – ומהטובים בקטגוריה. חבל שתא הנוסעים לא זכה גם הוא לזריקת רענון משמעותית, אבל בסך הכל הוא בסדר.
בסופו של מבחן, הפיאסטה המתוחה מציעה חבילה מצוינת – במחיר אטרקטיבי. למעשה, הדבר העיקרי שחסר לה הוא אופציה לגרסה מאובזרת בתוספת מחיר. גרסה שתציע חישוקים קלים, חיבור בלוטות' ואולי גם בקרת שיוט. אבל גם כך, היא חייבת להיות ברשימה של כל מי שמתעניין בקניית סופרמיני, במיוחד אם הנאה מנהיגה נמצאת ברשימת הדרישות.
סופרמיני
