כלומר, באותו סכום עומדות בפני הלקוח שתי אפשרויות השונות זו מזו בסוג המנוע ובהספקו. מה כדאי?
צריכה מול ביצועים
באותו מבחן מצאנו שגרסת הבנזין של 5008 חסכונית מאוד. גרסת הדיזל התגלתה, באופן לא מפתיע, כחסכונית עוד יותר. בחיי היום יום, עומדת צריכת הדלק הממוצעת על כ-15 ק"מ לליטר, 12% טוב מזו של גרסת הבנזין. אם אתם מרבים לנסוע בכבישים בינעירוניים, הפער יהיה גדול יותר, 20%-15% – ליטר סולר כל 17.5 ק"מ.
מנגד, גרסת הדיזל חלשה מגרסת הבנזין בהספק (120 כ"ס מול 165 כ"ס), ולמרות שפערי הביצועים לא גדולים הם בהחלט מורגשים. הנתונים היבשים מדברים על עוד 2.7 שניות בזמן התאוצה מעמידה ל-100 קמ"ש – 11.9 שניות מול 9.2 שניות – ומהירות מרבית איטית ב-21 קמ"ש: 185 קמ"ש בהשוואה ל-206 קמ"ש.
זה לא מעט, אבל הנתונים האלה – אחד חשוב קצת, השני רלוונטי רק באוטובאן הגרמני – מספרים רק חלק מהסיפור. בחיי היום-יום הפער כמעט ולא יורגש היות וגרסת הדיזל מככבת, לפחות כמו גרסת הבנזין – ואולי אף טוב ממנה – בשני תחומים עיקריים בנהיגה ובשימוש ברכב: ניוד בעיר ושיוט רגוע מחוצה לה. שם המנוע מתגלגל בתחומו היעיל, שקט ונינוח. הסיבה פשוטה: לדיזל יש יתרון במומנט: 30.6 קג"מ (ב-1750 סל"ד) מול 24.5 קג"מ (ב-1400 סל"ד).
גם כשהוא נדרש לספק יכולת של ממש הוא בהחלט עושה זאת – אלא שאז מורגשים פערי ההספק בין שתי הגרסאות; בקיצור: גרסת הבנזין פשוט עושה זאת טוב יותר, ובאופן מהיר וחזק יותר. ובאריכות: ככל שתוואי הנסיעה שלכם ואופיו כולל יותר מתאר הררי, כבישים חד-נתיביים ויותר אנשים ו/או ציוד – בוודאי שילוב שלהם – היתרון נוטה לכיוון גרסת הבנזין.
התיבה האוטומטית זהה, והיא במיטבה בהתנהלות רגועה, עירונית או בינעירונית. היא מדפדפת בזריזות בין ששת הילוכיה, שומרת שצריכת הדלק (סולר או בנזין) תהיה מינימלית ועל רמת רעש (מנוע) נמוכה. והנה עוד נקודת חוזקה של 5008 (ולא רק בגרסת הבנזין): בידוד רעשים. מרגע שנסגרה הדלת, רעש המנוע נשאר בחוץ. באותה התנהלות נינוחה כלל לא ניתן לדעת שמדובר במנוע דיזל, וגם כשהרגל מודבקת לשטיח, הרעש אינו מוגזם או מטריד. נוחות הנסיעה והתנהגות הכביש טובים מאוד, מהטובים בקטגוריה, ודומים לאלה שבגרסת הבנזין.
נוחות נסיעה וגם התנהגות
5008 הוא מכלי הפנאי הנוחים שבנמצא. הוא יודע להתמודד מצוין עם רוב תחלואי האספלט הישראלי ומגהץ מצוין שיבושים גדולים ובינוניים, כשרק כביש מחוספס ממש חודר מעט לתא הנוסעים – גם במהירות עירונית וגם בכבישים בין-עירוניים.
המתלים הפגינו נימוסי כביש טובים עם יכולת טובה בפניות וריסון מוצלח לתנועות המרכב. ההגה אולי מעט חסר תחושה, אבל תגובתו נחושה להפניה, ואפילו קוטרו הקטן מהמקובל מסתדר מצוין עם העובדה שמדובר בכלי רכב גדול. התוצאה: נוחות נסיעה והתנהגות כביש טובים מאוד, מהטובים בקטגוריה, ודומים לאלה של גרסת הבנזין. לשתי הגרסאות משקל דומה, כך שרק עימות ישיר ביניהן יוכל, אולי, לגלות הבדל.
פנים הרכב ושימושיות
סביבת הנהג זהה לזו שבגרסת הבנזין, ועשירה באבזור כמוה – כאן, ברמת הגימור 'פרמיום' היקרה יותר. העיצוב מרהיב ומקורי, והתחושה הנוצרת בהתאם.
זהו בסה"כ דור שני ל-5008, כך שקשה להתייחס לדגם כבעל מורשת מיניוואנית (כפי שהיה הדור הראשון) אבל הניסיון שיש לפיג'ו עם מובילי נוסעים, נותן את אותותיו בשימושיות של שתי השורות האחוריות. הדלתות פוערות פתח רחב להשתחלות גם לשורה השלישית, החלל עצמו עצום ומהגדולים בקבוצה, הרצפה בשורה השנייה שטוחה לחלוטין, מבנה המושבים נפרד כך שלכל נוסע יש מקום ראוי להניח עליו את ישבנו, כל מושב מספיק מרופד כדי לספק נוחות ברמה הגבוהה ביותר וכל אחד יכול לנוע עצמאית. אבל לא הכל מושלם, בעיקר כיוון שהתצורה הנפרדת של המושבים יוצרת מרווחים מיותרים בין המושבים וגם בין הדפנות. מה לעשות, על מודולריות צריך לשלם.
בחירה שונה מתוך בסיס שווה
כאמור רמות האבזור זהות, ורכב המבחן שהגיע ברמת גימור 'פרמיום', מצויד באופן מרשים גם ביחס למתחרים.
כפי שעולה ממבחן זה, ועל בסיס המבחן הקודם שנעשה לגרסת הבנזין, ההבדלים אינם גדולים כאשר גרסה הדיזל מתאימה יותר עבור מי שגומא מרחקים גדולים או שחיסכון בדלק נמצא בראש מעייניו.
העובדה שגרסת הדיזל של פיג'ו 5008 מתומחרת בדיוק כמו גרסת הבנזין, לא רק שעושה אותה לנגישה לקהל גדול יותר, אלא גם מאפשרת ללקוח לבחור את הגרסה הנכונה עבורו – לפי השימוש ולפי אופיו. גם של הנהג.
