בשעה שחברים רבים עברו למכוניות גדולות יותר ולרכבי פנאי, אני נתקעתי שם, איתן. אולי בגלל השילוב בין עממיות לתדמית שובבה ואופנתית והחיבור של שימושיות לספורטיביות, תמיד יכולתי לדמיין שתהיה לי אחת כזו בחניה (נו טוב, צריך להודות באמת; גידלתי ילדים בכמה כאלה).
ולכן, כאשר התקשרו מהמערכת ותהו אם אני יכול להיות ספונטני ולקפוץ למיני תוך מספר דקות כדי לאסוף מיני קופר JCW, קפצתי, כי אני גם רגיש וגם עם חוש הומור.
נראית טוב
לא משנה כמה פעמים כבר נפגשנו (ונפגשנו המון פעמים), עדיין קשה לי שלא לחייך כאשר אני פוגש במיני קופר שלוש דלתות, בייחוד כאשר המפתח שייך לגרסה החזקה כרגע — JCW; כינוי זה הוא ראשי תיבות של John Cooper Works, סדנה שנקראת על־שם מי שתכנן את מיני שזכתה בראלי מונטה קרלו ב־1960, היה שותף במיני וגם מי שיצר ראשון (עם אביו) מכונית מירוץ עם מנוע מרכזי. המיני יקרה בהרבה מהבחירות הטבעיות שלי, ועדיין נראית חסרת מעמד ולא מתנשאת כמו מכונית ממותג יוקרה.
הפנים החצופות, עם הפנסים העגולים שמבצעים מפגן אור חינני עם הפתיחה, התאורה האחורית בצורת דגל אנגליה, הסמל שמוקרן מבתי המראות למדרכה, ואפילו שילובי הצבעים בין הגג השחור לכתום המיוחד ותוספות האיפור בגרסה החזקה — כל אלה יוצרים מראה ספורטיבי מקורי, אבל לא אגרסיבי מדי. וכן, כמעט עשרים שנים אחרי שב.מ.וו הציגה את התרגום המודרני למיני המקורית, וחמש שנים לאחר הצגת הדור השלישי — המכונית עדיין נראית נהדר.
ה־JCW שלנו עוטה שלל תוספות, חלקן מעט מוגזמות אבל רובן עושות את עבודת הבידול מגרסאות פחות לוהטות ומבלי להיות וולגריות. מסגרות פנסים שחורות, חישוקי "18 צבועים מהם מבצבצים קליפרים אדומים, צמד מפלטים, ספוילר אחורי גדול ושלל כונסי אוויר שחורים בתחתית הפגושים מלפנים ומאחור תורמים לאווירה. על העובדה שרוב הכונסים הקדמיים אמיתיים תעיד ציפור טריסטרמית שהתעקשה להיכנס בזמן הצילומים דרך הפתח הימני כדי להגיע לפרפר שנלכד ברדיאטור. חוקי הטבע אכזריים.
גם מבפנים המיני נראית נהדר; לא מאוד עשירה — כן מאוד מיוחדת. ההבדל העיקרי לעומת גרסת קופר הוא במושבי הספורט הנאים שהינם נוקשים ותומכים ונעזרים בשילוב בד, עור ואלקנטרה לטובת מראה מצוין. חבל שמערך הכיוון שלהם אינו נוח לתפעול (בייחוד כיוון ההקשחה במסעד).
למעט פרטים קוסמטיים נוספים, את כל השאר אנחנו מכירים לטובה ולרעה. אני אוהב את הפנים הכל־כך מיני, ומתרגל מהר לגרסה המחייכת למערך הi-דרייב של ב.מ.וו אבל קצת מפריע שברכב כה יקר —275,000 שקלים — רמת האבזור אינה־מי־יודע־מה, ועניין זה זועק דרך מיקומו של צג מובילאיי המכריז כי המכונית היקרה ענייה באבזור בטיחותי. בנוסף (בחוסר, נכון יותר), אין מפתח חכם, מצלמה אחורית ועוד פריטים שהיינו מצפים לקבל מרכב במחיר כזה. אפילו מערכת השמע בסיסית, והתוספת היחידה, בתשלום, היא מערכת שמע של הרמן קרדון.
מה שכן יש זה גג זכוכית כפול ונאה, אם כי הכיסוי הדקיק עלול להפריע בקיץ, וגם אותה תאורת אווירה שמשנה גוונים בלחיצת כפתור. המרחב מאחור כרגיל צנוע ותא המטען מתקשה להכיל אפילו תיק נשיאה של גיטרה חשמלית בדרך לחזרה.
צליל וכוח
ה־JCW קבלה תיבה אוטומטית עם 8 הילוכים במסגרת מקצה השיפורים, וההספק נותר 231 כ"ס. היא עדיין מסתפקת באלקטרוניקה כתחליף לדיפרנציאל מוגבל החלקה, שלטעמי יכול לייצר תחושות עדיפות (בזמנו הוצעה בבריטניה גרסת צ'לנג' עם דיפרנציאל כזה); יצוין כי לאחרונה הוצגה גרסת 300 כ"ס לקלאבמן ולקאנטרימן שכוללת דיפרנציאל כזה. עם חידוש הדגם, השליטה האלקטרונית בקשיחות בולמי הזעזועים הייתה לתקנית בארץ (תוספת בעבר), ועדיין תפירת מצבי הניהוג מוגבלת יחסית.
כמובן שה־JCW מאד מהירה. עם 231 כ"ס לא היינו מצפים לפחות, אבל איכשהו היציאה מהמקום אינה דרמטית במיוחד, כנראה בשל העברת כוח ליניארית ואותה תיבת הילוכים שבעיקר נעימה בפעולתה.
המנוע נשמע תמיד, ומייצר צליל גברי ושרירי המודגש במצב 'ספורט' — אז הוא נוהם, מגרגר וגם משגר לאוויר מדי פעם פיצוצים קלים. איכשהו נראה שהמופע הווקלי קצת פחות רעשני מאשר בעבר, ולטעמי זה שינוי לטובה. צריכת הדלק עמדה במבחן על 9.1 ק"מ/ל' אבל בנהיגה מנהלתית היא נעה סביב ל־11־12 ק"מ/ל'. מה שמפריע הוא נפח מיכל הדלק, 44 ליטר בלבד, ונורת התרעה עצבנית.
מופע בלט
כמעט מיד עם תחילת הנהיגה באזורים הרלוונטיים, ברור ש־JCW אוהבת לרקוד בכבישים מפותלים. זה מתחיל בהגה המהיר ובתגובה הסופר־נמרצת להפנייתו, וממשיך בחיבת הרכב לפירואטים ולפסיעה מאחור כמעט בכל הזדמנות, הן בהידוק קו מכיוון ההגה והן עם הרפיית דוושה.
כל זה מבטיח — וגם מקיים; המיני הזו אכן מאוד נחמדה ומהנה בכבישים איטיים. עם זאת, לפעמים, בכבישים מהירים, האחוריים האלה מעט פעלתנים מדי (ונראה לי שהם מעט רגועים מאשר קודם). בנוסף, הכוח הרב יכול לאתגר בקלות את אחיזת צמיגי פירלי P7, שנראה כי הם שגרתיים מדי לרכב כה חזק עם יומרה ספורטיבית. בקרת היציבות שפועלת באופן חלק מצליחה כמעט לגהץ את החלקות הכוח, אבל שחררו את האח הגדול והכוח יגרום בקלות להחלקת חרטום ולוחמת הגה — ואלה מוסיפות לדרמה ולא מורידות מההנעה.
וכל אלה מכריזים כי בכבישים מפותלים ה־JCW יותר דרמטית מאשר מהירה ודורשת תשומת לב. לא משעמם עימה — ועדיין מספר דברים מפריעים בדרך אל האושר. חוסר האיזון והדיוק בבלימה בעיקולים או בכניסה לפנייה, המורגש לעיתים, פוגע בביטחון; קשה להעריך אם המכונית תזוז מעט ימינה או שמאלה (גם בגלל התערבות אלקטרונית); ההיגוי, בנוסף, שנעשה כבד יותר ופעולתו טובה בתוך הפנייה, קל מדי ויוצר תחושה מלאכותית של חיבור באזור המרכז, גם במצב 'ספורט'.
ככל שמדובר בנוחות נסיעה, הבחירה היא בין מצב־לא־נוח למצב־עוד־פחות־לא־נוח. על כבישים גליים ולא מושלמים בפרט, ובנסיעה בין־עירונית בכלל, מצב 'ספורט' יוצר תחושה עצבנית מדי, ודווקא המצב הנוח יותר ('נורמל') תורם לביטחון. המיני קשיחה בשני המצבים, אבל אם תחילה נראה שההבדל אינו מהותי, בהמשך מסתבר שהוא כן. במצב הרגיל מערך המתלים נע הרבה פחות על פגמים, ובכביש מהיר הוא אחראי להתנהלות יציבה יותר ומעניק תחושה רגועה יותר.
תמורת הקסם
קשה לי שלא לחבב את ה־JCW. היא שייכת בדיוק לאותו זן שפונה לליבי, גם אם ברור לי שהיא יכולה הייתה להיות טובה יותר, ובנוסף היא גם יקרה מדי ומאובזרת פחות מדי.
ועדיין, למרות כל הטענות שחוזרות ונשנות, יש לה הקסם שאותו היא משמרת.
סיכום של כל טבלת תכונות נדרשות ברכב בכלל, על רקע המחיר, האבזור ודלות מערכות הבטיחות בפרט, יעניק למיני הזו ציון לא מזהיר. גם מי שלא רק אוהב לנהוג אלא עושה זאת בתדירות סבירה בכבישים הנכונים, יגלה שהחיים איתה אינם נוחים, וביותר ממובן אחד, ולא רק בדרך אליהם; היום-יום איתה הוא חוויה שיכולה להיות קשה מדי. כן, ביותר ממובן אחד.
אבל מיני קופר JCW, למרות המחיר הגבוה שהיא גובה (כן, ביותר ממובן אחד), היא מכונית שמעניקה השראה, אפילו לנהיגה רגילה – בוודאי ובוודאי בנתיבים בהם היא פורחת.
