לא זה התוואי שרכב פנאי אמור להתכתב איתו באופן מוקצן. אבל אלפא רומיאו, שרצתה לשמר את שורשיה הדינמיים גם ברכב שכזה, גם עם הדגם שחולק אותו בסיס עם ג'וליה, העניקה לו את השם המאוד מחייב, אלפא רומיאו סטלביו.
ההקשר המעשי. רכב הפנאי הבינוני (D-SUV) של אלפא רומיאו והיחיד עד כה, מבוסס כאמור על אותה רצפה המשרתת את המשפחתית הגדולה ג'וליה — הנעה אחורית או כפולה, עם דגש על האחורית. סטלביו הוצג בשנת 2016, שנה אחרי ג'וליה, והגיע אלינו במאי 2017. בנובמבר 2019 הוכרזה מתיחת פנים, והדגם המחודש התייצב כאן במאי השנה, יחד עם ג'וליה שעברה אף היא ריענון; על שינויים, מחירים, הרכב שנבחן, כנסו לכאן.
מפגש מחודש
בכל הנוגע לעיצוב, נראה שיש תמימות דעים כי מדובר באחד הכלים היפים בסגמנט, אם לא היפה מכולם. אין כאן נגיעות ניקל או כרום, אלא השחרה של כל מה שאפשר, החל מהמסגרות סביב החלונות ועד לסמלים. גם החישוקים הגדולים ("20) מושחרים, ומשתלבים באופן שהוא לא פחות ממושלם בעיצוב היפהפה של הסטלביו.
גם תא הנוסעים יפהפה וניכר שהקדישו מחשבה לכל אזור בו. סביבת הנהג אינה מפגינה קדמה דיגיטלית — עם כל הכבוד למסך "8.8 החדש שהוא טוב מקודמו ותפעולו אינטואיטיבי יותר, ולמחשב הדרך החדש בלוח המחוונים — אבל גם היא יפה מאוד והנדסת האנוש טובה. באלפא רומיאו התגאו בהגדלת נפח האחסון, ונאמר רק שהמצב כעת סביר־מינוס. הכל יחסי.
סביבת הנהג בצבע שחור, אך בשאר תא הנוסעים שני גוונים, אחד מהם הוא החום הכהה של ריפוד העור — בדיפוני הדלתות, המושבים הקדמיים והאחוריים, הקונסולה בין הנהג לנוסע. שילוב מעודן של גימור באלומיניום יוצר מופע יוקרתי למראה ולמגע. המושבים הקדמיים נוחים והתמיכה הצדית נהדרת. עם זאת, יש לציין שמשענת הגב צרה יחסית.
מכיוון שאני טיפוס מיושן, אספר שחיפוש התחנות מעט מסורבל ושקליטת הרדיו לא מרשימה. כאן אציין גם כי תיקון הסטייה מנתיב מעט אלים בפעולתו; עד לכתיבת שורות אלו לא החלטתי אם זה חיובי או לא.
מאחור המרחב סביר, אולי סביר מינוס, בסיס המושב מעט קצר וחסרה תמיכה ראויה לירכיים. שפע של מקום לכפות הרגליים פנימה, אך לצדדים פחות.
תא המטען מספק בהחלט (499 ליטר) ונוח להעמסה. ובאבזורו ווי תלייה, ווי עגינה, צמד נקודות תאורה, שקע 12 וולט, גלגל חלופי שלא בגודל מלא. יש לציין שבקיפול המושבים מתקבלת רצפה שטוחה לגמרי (1600 ליטר).
ביצועים, חיוך
לגרסת Q4 מנוע טורבו־בנזין 2.0 ליטר המייצר 280 כ"ס ו־40.7 קג"מ, אליו משודכת תיבה אוטומטית עם 8 הילוכים וההנעה כפולה; ברירת המחדל הנעה אחורית, ואילו הקדמית משולבת באובדן אחיזה. סטלביו מגיע מעמידה ל־100 קמ"ש ב־5.7 שניות בדרכו ל־230 קמ"ש.
הביצועים טובים מאוד, ועקיפות בכבישים בין־עירוניים מבוצעות בקלות. תיבת ההילוכים מעט איטית במצב רגיל, ומצאתי כי מצב 'דינמיק' בבורר מצבי הנהיגה הוא הראוי ביותר, וזה גם עושה את משקל ההגה קל פחות, נכון יותר. אהבתי במיוחד את הפקדים להעברת ההילוכים מאחורי גלגל ההגה; מכניסים לאווירה. גדולים במיוחד, עשויים אלומיניום.
במבחן הדרכים שהיה מאומץ בחלקו, נמדדה צריכת דלק של 8.6 ק"מ/ל' ליטר, ובשיוט נינוח הצריכה הייתה 13 ק"מ/ל'.
נוחות הנסיעה בעיר — גם בגלל כיול המתלים הנוקשה, גם בגלל צמיגי 255/45-20 שיש להם דופן צנומה — אינה מתעלה. מחוץ לעיר נוחות הנסיעה טובה באופן משמעותי. יש לציין את בידוד רעשי הכביש המוצלח, בוודאי אם לוקחים בחשבון צמיגים ברוחב 255 מ"מ בכל פינה. נוחות הנסיעה בשבילים טובה פחות, מאותן סיבות שמצאו ביטוי בעיר.
הסטלביו הוא בהחלט אחד מרכבי הפנאי המהנים בכבישים מפותלים. ההתנהגות טובה למרות שלעיתים מופיע במפתיע תת־היגוי. הוא לא רק מאפשר קצת מהיר מאוד בכביש מפותל, אלא גם מהנה מאוד בנהיגה כזאת, למרות שהוא רכב פנאי עם כל הגובה, המשקל וזה.
סיכום, בשתי פסקאות
נכון, נוחות הנסיעה בעיר אינה מושלמת ותיבת ההילוכים אינה חדה בתגובתה. אבל סטלביו במהדורה שנבחנה מציע עיצוב איטלקי נהדר, סביבת נהג ותא נוסעים מהודרים, אבזור עשיר, ביצועים מעולים, ויכולת דינמית ברמה גבוהה מאוד שמעניקה גם בונוס של הנאה מנהיגה.
במחירו, 349,000 שקלים, הוא מציע תמורה עדיפה ביחס לדגמים מקבילים של יצרני היוקרה הגרמניים, ומביא עימו שתי תכונות הפונות היישר לחושים: איך שהוא נראה, כאשר הוא עומד; איך שהוא מענג, כאשר הוא ננהג.
