הוא התעצבן, אך לבסוף הסכים שנידחק לצד מרצדס E שנראתה ישנה אך מיוחסת שחנתה במקום צפוף אך מוגן יותר. ברור שבחניה כה יקרה כל סנטימטר חשוב, ובאיטליה דברים רבים עדיין בנויים לממדים של פיאט 500 משנות החמישים. הסדרן כעס על מה שנראה לו כפינוק, אבל כאיטלקי הוא אוהב מכוניות, מעריך מותגים שכאלה ובהתאם סיים את המפגש ב- Che bella macchina (איזו מכונית יפה).
מכונית יפה
ואכן, Q3 ספורטבק ברמת הגימור הספורטיבית 'S ליין' אותו פגשנו בצפון איטליה, נראה נהדר. בייחוד תחת קרני שמש אירופאית המדגישה את הצבע האפור מתכתי, פריטי העיצוב החיצוניים וחישוקי ה-"20 מעניקים לרכב את המגע ההוא. המסגרות הכסופות של השמשות מדגישות את הקורה האחורית משופעת.גרסת ספורטבק נראית אלגנטית וגם קלילה גם בגלל הממדים הקומפקטיים, עניין חשוב דווקא כאן שהרי סיבת הקיום של מבנה פנאי-קופה היא אסתטית: יופי משיכה. זו כנראה הסיבה שלפחות בקו מילנו-ונציה רוב דגמי ה-Q3 שפגשנו היו בגרסת ספורטבק.
השווה והשונה
הדור השני-נוכחי של Q3 שמקורו ב-2011 הושק ב-2018, ושנה לאחר מכן הוצגה גרסת הקופה ספורטבק. אלא שספורטבק זה שונה מזו שאנו מכירים; יש לו מערכת הנעה היברידית-נטענת שהוצגה ב-2021 ויש לכך ביטוי בסימול 'TFSI e 45' (כלומר, תוספת e). המערכת עצמה משרתת גרסאות דומות בקבוצת פולקסווגן, ובארץ פגשנו בה בדגמי סקודה, סופרב ואוקטביה.בגרסה זו מנוע טורבו-בנזין 1.4 ליטר המייצר 150 כ"ס (5000-6000 סל"ד) ו-25.5 קג"מ (1550-3500 סל"ד) וחובר אליו מנוע חשמלי המנפק 115 כ"ס ו-33.6 קג"מ. התפוקה המשולבת מכובדת: 245 כ"ס ו-40.8 קג"מ. התיבה דו-מצמדית עם 7 הילוכים וההנעה קדמית. משך ההאצה מ-0 ל-100 קמ"ש הוא 7.3 שניות והמהירות המרבית היא 210 קמ"ש. לסוללה 13 קוט"ש והטווח החשמלי המוצהר הוא 61 ק"מ.
בהשוואה לספורטבק הרגיל, מרווח הגחון המקורי הוגבה ב-1 ס"מ ל-18 ס"מ, בגלל אטימת החלק האחורי שמתחת לסוללה, דבר המוצא ביטוי זניח במרחק בין בית הגלגל לחישוק. בנוסף, תא המטען הוקטן ב-150 ליטרים ל-380 ליטרים, מכל הדלק צומצם ב-11 ליטרים ל-45 מ-56 ליטר, והמשקל עלה ב-210 ק"ג ל-1740 ק"ג.
אנדיאמו
כשאני מתיישב מאחורי ההגה במרכז מילנו, אני שמח שההתאקלמות קלה; ההבדלים בסביבת הנהג ביחס למוכר מדגמים אחרים קטנים מאוד. כן, במחוונים משולב צג אנרגיה גדול, ובין מתגי קיצור הדרך לחצן שבוחר בנהיגה 'חשמלית', 'היברידית' או 'שמירת חשמל'. אבל הדבר הבולט בתא הנוסעים הוא ההידור הרב, וכיאה לאודי ברמת גימור גבוהה, פנים הרכב עשיר ומכובד גם בזכות העור המשלב אלקנטרה המשמש במושבים ובדיפון. תאורת אווירה נאה וגג זכוכית שאינו ענק אך מורגש מוסיפים לחוויית השהייה.כאמור, גם תא המטען שילם בנפחו על תוספת הסוללות, מה שיצר אתגרים עם סיום מסע הקניות שערך המין החזק; בכל זאת, מילנו. וכך נאלצנו לגלוש לדחיסת תיקים כוחנית בתא שגם הוקטן, גם היה צריך לעמוד בקצב רכישות של המתבגרת שלי וגם אירח תיק מקורי ובו כבל הטעינה.
על הקו
אנחנו יוצאים ממילנו לכיוון אגם גארדה בנהיגה חשמלית ומגלים ויברציה קלה מכיוון חטיבת הכוח, וזו נעלמת כאשר המהירות עולה (עד 140 קמ"ש בחשמל בלבד). כשעוברים להנעה היברידית רגילה מתגלה חטיבת כוח נעימה, אפקטיבית ומאוד מתורבתת. היא אינה משדרת כוחניות בשיוט – עד שמועכים את המצערת.במצב 'ספורט' מועבר מלוא המומנט החשמלי עם מעיכתה למשך 10 שניות, ומד האנרגיה ידווח כי הרכב פועל ב'דחף' (בוסט). במצב זה פוגשים גם בהבדל המשמעותי בין 45 הרגילה שיש לה אותו הספק של 245 כ"ס ובין זו; לראשונה הנעה כפולה, להיברידית-נטענת הנעה קדמית. כלומר, לא תמיד הדבר בכלל מורגש, אבל האצה אגרסיבית על כביש לח או פגום תאתגר את האחיזה ואף תעורר לוחמת הגה.
השתלבות מנוע הבנזין נעימה לרוב אבל לא תמיד וכך גם פעולת התיבה שאינה תמיד חלקה; זו לפעמים, בזחילה חשמלית, משמיעה נקישות. מפריע יותר המצב בחניה בעלייה, מכיוון שהרכב יכול להידרדר קלות לפני שינוע לכיוון הנכון, וזה קצת מלחיץ בחניה המאוד משופעת של המלון בדסנזנו דה גרדה, מול חופי אגם קומו.
הרכב התעורר עם טווח חשמלי של 36 ק"מ, אבל הטווח בפועל היה גדול בהרבה, בין 45 ל-50 ק"מ. בהמשך גילינו צריכת דלק מאוד מגוונת; במהירויות הגבוהות שמאפשרות האוטוסטרדות בארץ המגף זו הייתה 12.5 ק"מ/ל', אבל בקצב פרברי של 50-70 קמ"ש הצריכה הייתה גם 20 ק"מ/ל'. בחלק הראשון במסע, שכלל נהיגה בחשמל בלבד, הצריכה הייתה 18.5 ק"מ/ל' אחרי 200 ק"מ, 16.5 ק"מ/ל' לאחר 250 ק"מ; ללא חשמל: 13.5 ק"מ/ל'.
הקטנת נפח מכל הדלק לא הפריעה ביום-יום, אבל בימים בהם הפכנו אורחי קבע על A4, האוטוסטרדה שבין מילנו לוונציה, היה ברור שהוא יכול להיגמר די מהר.
כביש המנהרות, איטליה
אגם גרדה מוכר כיעד משפחתי בקיץ אבל בכביש הסלול לאורך חלקו המערבי, בין העיירות סן ג'יקמונה, לימונה וריבה דל גרדה שבצפונו, כדאי לנהוג לבד. מדובר בדרך המכונה "כביש המנהרות". להבדיל מכביש המנהרות שלנו, המככב תדיר בסכסוך הישראלי-פלסטינאי, זה של גארדה כיכב בין היתר בסדרת סרטי ג'יימס בונד. בסרט קוונטום של נחמה (2008) מנהל כאן דניאל קרייג באסטון מרטין DBS מרדף פוטוגני מול הרעים באלפא רומיאו.המתלים הנשלטים אלקטרונית ומשנים את קשיחותם לפי מצבי הניהוג ומעניקים בסיס מכובד ליכולת דינמית טובה. בפיתולים החדים אני מודה למושבים הנוחים והאוחזים, לא פחות מאשר לדבקותם של צמיגי מישלן פיילוט אלפין באספלט. ההגה מאוד מהיר – שני סיבובים מנעילה לנעילה - ועם יחס העברה משתנה מחייב הסתגלות כאשר פונים בנחישות בפניות שם. במצב 'ספורט', כיאה וכנדרש בנהיגה כזאת, נוספים לו משקל ותחושה ואז הוא בהחלט נעים.
אותם מתלים מעניקים גם נוחות נסיעה טובה, למרות שלצמיגים חתך נמוך (285/40-20), והדופן הקטנה אינה משתתפת בספיגת המהמורות. ואולי אלה הכבישים האיטלקיים הטובים. כאן באיטליה מורגשים פני אספלט מחוספסים וגם שיבושים קלים, אבל כאמור, נוחות הנסיעה בכללותה טובה. רעשי הכביש אינם חזקים אבל אלה של הרוח יכולים להישמע.
אנחנו חוזרים למילנו דרך אגם קומו המרהיב. הכביש שמחבר בין לקו, בלג'יו הציורית – אפילו יותר מחדרה(!) – וקומו, נחשב אחד היפים בעולם, אבל דורש לב חזק. רוחבו מתאים לתקופה של לה דולצ'ה ויטה ושל צ'ינקווצ'נטו המקורית (סוף שנות החמישים, תחילת השישים), ולא למכוניות מודרניות.
גדרות אבן בצד אחד וסלעים בשני מאיימים לשייף את המרכב וזה עוד לפני שמבינים שהתנועה הנגדית יכולה לכלול אוטובוסים ומשאיות. אלה הרגעים שבהם יש לברך על ההיגוי המדויק וגם על הבלמים שפעולתם ברורה, בייחוד ביחס למקובל ברכב היברידי.
צ'או, בלה
הביקור בצפון איטליה הפתיע אותנו ביופיים של אותם אזורים מפורסמים כאשר אלה אינם עמוסים בתיירים. אבל כאשר אני מחזיר את הרכב בשדה התעופה מלפנסה שליד מילנו, ברור שלא היה צריך להגיע לכאן כדי לדעת שלגרסה ההיברידית-נטענת של Q3 ספורטבק יש מקום בארץ.גרסה זו של Q3 עומדת בציפיות מדגם פנאי שכזה של מותג יוקרה, בזכות עיצוב חוץ מושך, תא נוסעים מהודר בפנים, ביצועים והתנהלות מכובדים. בנוסף, המערך החשמלי מאפשר תנועה בחשמל בלבד לטווח נסיעה יומי ממוצע בישראל, ומשפר את צריכת הדלק גם מעבר לטווח זה.
