אצתי רצתי לי בשדה התעופה הקטן, לחפש אחר מקור אוכל. כלום. שום קשר לשווארמה שאולי, חשבתי לעצמי. רעב עליתי לשאטל, לשעה של נסיעה מחוץ לעיר, שעה בה חלפנו כפרים דלי יכולת ואדמה חקלאית לרוב, עד שהגענו למעין עיירת סקי צרפתית שנחה לה על רכס האטלס. אין כאן שום דלות, יש כאן עושר ובעיקר טעם טוב. יש כאן גם מבנה גדול עם שטח ירוק סביבו, והוא מאוכלס בהמון אנשי ביטחון. "זה אחד מארמונות המלך", הסבירו לי "ויש לו 66 כאלה ברחבי המדינה". פלא שכל יוצא מרוקו מספר שהסבא שלו היה בעל מקצוע של המלך?
הגענו למלון שיאכלס אותי ביומיים הקרובים, אני מתעלם באלגנטיות מהפאר המוגזם שהציע המלון, אבל קשה להתעלם משורה ארוכה של רכבי טויוטה לנד קרוזר 250, שנחים להם בסדר מופתי בכניסה למלון. וכן, הנה הגענו לנושא הרשמי לשמו הגעתי לצד המרוחק של אפריקה הצפונית.
מסע בשטח, מסע בזמן
מסיבת עיתונאים קלה, הסבר על המסע שניקח בו חלק למחרת, 'אטלס אקספיריאנס' הם קוראים לו. יהיה בו מגרש משחקים בו נוכל לבחון את יכולות הרכב, הכל ייקח 285.6 קילומטרים, 6.5 שעות נהיגה נטו, מקסימום הגובה יהיה 2.22 ק"מ מעל פני הים והמיקום, סתם שנדע, הוא באמצע רכס האטלס. לבסוף קינחו בהצהרה "יש לכם לא פחות מ-20 לנד קרוזרים שממתינים לאתגר" ואף הגדילו לומר ש"את כל המסלולים תעברו כשאתם מצוידים בצמיגים רגילים לגמרי".טויוטה לנד קרוזר הראשון הגיח בשנת 1951 ויש למעשה שלוש סדרות של לנדקרוזרים, לייט דיוטי (הצעירה ביותר, מאז 1985), הבי דיוטי (להלן לנד קרוזר 250 הנוכחי) והמשפחתי הגדול (מאז 1967, הנוכחי זה לנד קרוזר 300). מאז שנת 1951 ועד היום ירדו את פס הייצור יותר מתריסר מיליון(!) לנד קרוזרים, בישראל השיווק החל ב-1998 ועד כה נמסרו פה מעל 30,000 לנד קרוזרים. בכלל, אם נסתכל על שרידות, לפי דברי טויוטה ישראל, מ-2010 ועד היום, כ-95% מהלנד קרוזרים שנמכרו בישראל, עדיין נעים על כבישי ישראל. וזה אומר שרק 5% אחוזים נהרסו או נגנבו. זה נתון פסיכי ובחיי שחשבתי שנגנבו יותר.
מספר שאלות על הדגם, חלקן פחות חשובות כמו "מדוע לא מייצרים את הדגם יותר עם מרכב קצר?" וחלק מהותיות יותר כמו "האם העיירה הזאת נמצאת בתחום שיפוטה של פאס והאם יש כאן גם סוג של שיפודי אולגה"? אל תשפטו אותי, הייתי רעב. בכל מקרה, התשובה לשאלה הראשונה הייתה פוליטית משהו, עם צירוף מילים כמו "זו הפילוסופיה של טויוטה" ו"הרכב הזה אמור להיות שימושי למשפחה".
לא להאכיל את הקופים
למחרת בבוקר נאמר לנו לשים לב לצדדים, שכן יש מצב שתראו שם קופים ובחצי הומור וחצי רצינות, אומרים שלא ננסה להאכיל אותם. אני נכנס ללנד קרוזר שלטעמי נראה טוב משמעותית מזה המוחלף, אם כי אינו מדגים דיגיטליות עכשווית ועדיין מאופק משהו. הכל רבוע כאן, יחידות התאורה הקדמיות והאחוריות לא נמצאות בפינות המרכב אלא מכונסות יותר פנימה, בטויוטה טוענים שעדיף שמפגש עם ענף סורר יעשה נזק לכנף ולא שישבור יחידת תאורה שיותר קריטית להמשך הדרך בביטחון. בטח אם מחשיך. אפרופו מחשיך, ברמות הגימור הגבוהות, נאמר לנו שתהיה תאורה קדמית אדפטיבית שזה אומר לד-מטריקס או במילים פשוטות ניתן לנהוג עם אור גבוה בקביעות והמכונית תכבה בעצמה רק את הנורה שמסנוורת את הנהג ממול, כך שתמיד תהיה תאורה מרבית. לא כמו בעמעום אורות אוטומטי, בו האור הגבוה כולו מוחלף ברגיל. נהיגה בכבישים בין היערות באמת מפגישה אותנו עם קופים שנלחצים לראות את המכונה הגדולה הזאת מגיחה לעברם ואז הם מתחבאים מאחורי הגזע, ומציצים. כאילו מדובר בסרט הודי בכלל.
בינתיים אני מתרשם מתא הנוסעים, לטובה. הוא כבר לא ספרטני ועל גבול הפשוט מדי אלא בהחלט ראוי, הן מבחינת חומרים והן מבחינת נראות, כשיש כאן לוח מחוונים מוקרן וצג מולטימדיה בגודל "12.3 רוחבי משהו. ראוי ולא משתלט. אבל הדבר החשוב מכל, זה שהנדסת האנוש טובה. פשוט טובה. כמו שצריך. וזה מעבר לבקרת אקלים נפרדת, כמו שאנחנו אוהבים. יש מתגים רגילים וקל להבין מה כל מתג עושה, מה גם שהם מסודרים בצורה הגיונית. ובוא נמשיך עם הסופרלטיבים, כי באמת מגיע – הראות החוצה טובה מאוד, עם מראות צד גדולות שלא צמודות לקורות הקדמיות וכך הולך רגל או קוף לא יחמקו מעיניכם. בנוסף, קו החלונות נמוך ממש וניתן לראות בקלות החוצה, וכך קו החלונות ליושבים מאחור. ניתן באמת ליהנות מהנוף.
בכלל, המושבים האחוריים נוחים, המרחב נהדר לכל כיוון - ברכיים, ראש וכפות רגליים תחת המושבים הקדמיים. המון מקום. אם מחפשים חיסרון, הוא כנראה נמצא במפתח הדלת, שאינו גדול. בניגוד לכלים המגיעים לישראל, כאן אין שורה שלישית לצמד נוסעים נוסף. ואם הגענו כבר עד כאן, אז בישראל יהיו לרשותכם 130 ליטר כשהשורה השלישית תהיה מאוכלסת, 556 ליטר כשהיא תהיה מקופלת ו-1875 ליטר כאשר רק המושבים הקדמיים יהיו מאוישים.
מייתר את המקצוענים
הגענו למגרש המשחקים. כר דשא ירוק במרכז הרי האטלס, ושם מרחוק רואים לנד קרוזרים שמטפסים ויורדים ממנו. אני מחנה את הלנד קרוזר שלי, היחיד שהוא מלוכלך, כי דגמנתי לקולגה שלי מעבר על בוץ וכיאה לסגנון המעודן שלי, הוא כנראה מתנגב ממנו עד היום. תמר וקפה ואני מאייש את מושב הנהג ומכוון את הגלגלים הקדמיים אל המכשול הראשון - מעין מעבר על חריץ עמוק ורחב. סוג של בור גדול. יש מכוון מטעם, מבחוץ כמובן. אני נועל אלקטרונית את שני הדיפרנציאלים, מכניים לגמרי, רק הנעילה חשמלית והיא כמובן צריכה להיעשות כשהרכב במצב מאוזן. אגב, לא ניתן לנעול רק את האחורי ללא הקדמי. קטע. דבר נוסף שצריך לדעת על ניתוק מוט המייצב, זה שהוא מתחבר אוטומטית ב-30 קמ"ש, כדי לא ליצור מצב שאתם שוכחים לחבר. בכל מקרה, היה פה יותר הסבר טכני ממה ש הלנד קרוזר הזה באמת התאמץ; המכשול הזה היה קטן עליו והוא חלף עליו בזלזול משהו.המכשול השני מגיע בדמות מעבר צר וירידה מסלעים, בפועל היה זה מכשול שלא בטוח שהיה מאתגר סובארו פורסטר, עם כל הכבוד לחברים מטויוטה. מפה לשם עוברים שלל מכשולים כולל ירידה בה אני מתרשם לראשונה ממערכת ה'DAC' החדשה, עם אפשרויות בחירה הנשלטות על-ידי גלגלת, בין ירידה במהירות 1 קמ"ש בודד ועד 5 קמ"ש, בהילוך נמוך. או עד 30 קמ"ש, בהילוך גבוה. בניגוד לדגם הקודם, כעת אין צלילי 'תקתוקים' והמערכת שקטה לגמרי. שום דרמה בביצוע, שהוא עצמו אגב, מאוד מרשים. שיחקתי עם המהירויות תוך כדי הירידה, ביצוע מופתי. בהמשך הייתה עלייה רצינית ממושכת שגם היא מתאימה לכלים רכים יותר ואז הגענו לירידה רצינית, תלולה מאוד, ארוכה מאוד. גם הפעם ה-DAC עשה עבודתו נפלאה ורק על דרדרת, באמצע הירידה, ניכר כי הצמיגים הרגילים מתקשים לאחוז והרכב מחליק מטה, עד שהם מצליחים לספק אחיזה שוב. אגב, כיאה לישראלים עם מוניטין שיש לתחזק, נעמדנו באמצע העליה וניסינו לעלות בהילוך אחורי. זה צלח נהדר, עד לאותה הדרדרת. בכל מקרה, החלפת צמיגים לרציניים יותר, תעשה רק טוב.
המכשול האחרון נעשה עם בקרת הזחילה של אותו DAC, יש מכשול המדמה סלעים בצדי הדרך ושם ישנן הצלבות גלגלים כל הזמן. כאן בא לידי ביטוי מהלך המתלה וכמו גם בקרת הזחילה. לזכות הרכב, הוא צלח את המכשול בקלות וברוגע, כשהאלקטרוניקה מסבירה בפשטות כמה לא צריך להיות מיומן על דוושת התאוצה, מיומנות בכל הנוגע לשמירה על גז קבוע במינון הגיוני מבלי שהרגל תקפוץ. המערכת האלקטרונית עשתה את זה מושלם.
מיוצר ביפן
אז נכון, לא באמת אתגרנו את הלנד קרוזר במגרש המשחקים הזה, מגרש שלטענת היצרן היה אמור לתת מענה לשלל אתגרים. בכל אופן, יכולנו להתרשם כי להבטחות היצרן על יכולות שטח שלא נפגמו, יש בסיס. בשלדת הסולם החדשה יש עוד 84 נקודות ריתוך, מתגאים בטויוטה, כך שהיא קשיחה יותר. יש תוספת של כמעט 7 ס"מ למהלך המתלה, ביחס לגרסאות הרגילות של הדור הקודם וכמעט 5 ס"מ יותר מגרסת סהרה הקודמת. בכלל, הם טוענים שבסיס הגלגלים של 285 ס"מ זה השילוב המושלם בין נוחות נסיעה ויכולת שימושיות יומית ובין יכולת שטח מרשימה. ההיגוי אגב, הוא חשמלי הפעם, כי זו מערכת שפחות מסובכת מאחת הידראולית (אין צורך במשאבות שמן ועוד) ולכן האמינות רק תשתפר.ואפרופו היגוי חשמלי חדש לגמרי. ההיגוי בנסיעה ממש טוב, עם מרכוז במידה נכונה. גם כיול המתלים החדש עושה טוב בכביש המפותל וכעת אין הלנד קרוזר מרגיש כמו נטע זר שם, והיכולת לנסוע מהר, יחסית כמובן, בעיקולים, נעשית עם תחושת ביטחון. שאפו לטויוטה על כך.
מה פחות חדש. המנוע, טורבו-דיזל, 2.8 ליטר, 4 צילינדרים, אותו אחד שמפיק 205 כ"ס בלבד, אך גם מומנט של 51 קג"מ וכבר ב-1700 סל"ד. לא מנוע סקסי, לא קרוב, גם לא כזה מרשים בכל הנוגע לתפוקה. מה כן? מוכח באמינותו ויעיל למדי, ניסוח המאפיין את המותג מזה עשרות שנים, מעניק שקט נפשי. וזה לא פחות חשוב, בטח כשאתה נמצא באמצע שום מקום, כשאין שם קליטת סלולרי או אפשרות לגרר שיגיע. לזה בדיוק התכוונו בטויוטה כשהדגישו לנו שוב ושוב שהלנד קרוזר מיוצר ביפן.
המנוע משודך לתיבת הילוכים חדשה, אוטומטית עם 8 יחסי העברה וזו דואגת להקל על המנוע, ביחס לתיבה הקודמת, לה פחות הילוכים. הכוח אגב, עובר ברובו לציר האחורי, כ-60 אחוז ממנו. בעתיד יהיו שינויים נוספים, כמו למשל מערכת חשמל 48 וולט, וזו תהיה כבר בשנה הבאה.
בשם העיצוב
המשכנו בשבילים אל עבר הבֶּרְבֵּרִים, שבטים הגרים שם, בהרי האטלס, מתקיימים בדלות ספק מבחירה ספק לא. השבילים שם בהרים ברורים לגמרי, אך אינם כבושים לגמרי. לא פעם אנחנו מורידים קצב, אבל לא כזה שמצריך מאתנו לנתק מוט כזה או אחר. אגב, ניתוק המוטות המייצבים קיים רק בגרסת סהרה, אצלנו בארץ, אך יש משהו שמעיב על הגרסה האולטימטיבית – כי בשם היוקרה והנראות ציידו את הסהרה בחישוקים גדולים מדי, "20, מה שגורם לחתך הצמיגים להיות אולי יותר מראוי לתוואי שבילים, לרכב פנאי (265/60). אך רכב שטח לועס סלעים כלנד קרוזר, ראוי היה שיקבל חישוקי "18 לצמיגים עם כתף גבוהה יותר. וזה יקיריי, גרם לי להסתכל היטב היכן אני מניח את הצמיגים שם, בשבילים זרועי האבנים החדות, שם בהרי האטלס.זה לא שהייתי צריך להפעיל את המצלמות ההיקפיות, אלה שמדמות את מה שקורה תחת הגלגלים הקדמיים. אגב, המצלמה הקדמית שבשמשה זוכרת את התוואי ומעבירה את המצולם באיחור מדויק, יחד עם הדמיית הגלגלים הקדמיים. זה לא שיש מצלמות תחת הרכב, שהרי הם יהרסו במפגש המים הראשון.
הרעב תפס אותי בדיוק בזמן בו הגענו לארוחת צהריים, אבל מה רבה הייתה העצבות כשגיליתי שאין כאן ניחוחות של בשר על האש כמו אצל רפי בצומת או סמי בכיכר. הגישו קבב, אבל איפה וזה ואיפה ההוא של יגאל. שום דבר במרוקו לא דומה לעיירה הציורית חדרה.
מחרשת עץ ושלדת סולם
הלנד קרוזר מעניק המון בטחון, לא פעם מצאתי עצמי מגביר קצב ואמנם לא דוחק לגבולות, אבל דוחק אולי מעט יותר ממה שנכון למסע שכזה. עד כדי כך הוא משרה ביטחון. מזל שיש תצוגה עילית להבין שאני מגזים עם המהירות, אולי מזל שטויוטה ציידה את הרכב הזה בכל מערכות הבטיחות שיש להם. בכלל, אנחנו עוברים המון קילומטרים ושם בהרים, אין מכוניות ליד הבתים. יש חמורים. יש גם סוסים ולא מעט פרדים אך בעיקר כלבים עזובים. והנה על גדות מאגר מים קטן, רואים אישה מכבסת בגדים.הכל בתולי כאן. יד אדם לא הפריעה לנוף. במקסימום בנתה בתי אבן קטנים, או כאלה העשויים פחים. פה ושם רואים רועי צאן, פה ושם רואים איכרים שחורשים את האדמה על ידי חמורים וגזע עץ. לעיתים שילוב של סוס וחמור. כאן אין את המותרות וההכלה שזה עושה עוול לאחת הבהמות. כאן שורדים, כואב ככל שזה ישמע. הרי האטלס סלעיים במיוחד, האדמה קשה ממש, אמנם פורייה אך לא אחת שקל לעבוד בה. אני לא יודע אם הייתי שורד את החיים ככה, עזבו את הדלות והקושי, את זה שאין כאן קולינריה כמו בחדרה.
בכל מקרה, בודדים היו המקרים בהרי האטלס בהם שילבתי להילוך כוח. האדמה הקשה שהוזכרה כאן לא פעם, לא תעשה טוב לכלים עם מרכב אחוד. אלה יתעוותו ועם השנים, מאמץ הפיתול שעובר המרכב יראה את סימניו. כאן בלנד קרוזר יש שלדת סולם, הגוף מורכב על השלדה בלא פחות משמונה נקודות, הכוללות גם גומי, כך ששלדת הסולם היא זו שסופגת את הפיתול. וזה לא שלנד קרוזר המציא את זה, הוא פשוט ממשיך עם זה.
אז נמתין כמה שנים
אז חוויה קולינארית נפלאה לא קיבלתי, ואולי הייתה צריכה להידלק לי נורה אדומה; איך היא עיירה ציורית תאומה אם לחדרה אין גם שדה תעופה?בכל מקרה, הדור החדש של טויוטה לנד קרוזר בהחלט עמד בציפיות שהשאירו הדורות הקודמים. למרות שלא אתגרנו אותו באמת, ניתן לקבוע בקלות כי יכולת השטח לא נפגעה, ממש לא. היא פשוט מוגשת בצורה מעודנת יותר וקלה יותר לביצוע. המערכות הדיגיטליות גורמות לזה שלא צריך להיות לועס סלעים כדי להצליח לעבור מכשולים רציניים. וזה אולי יעציב את המיומנים, אבל בוודאי ישמח את רוב האנשים מבין אלה שיוכלו להרשות לעצמם לרכוש את הדור החדש.
וזה אולי מוביל לחיסרון הגדול ביותר של הרכב – המחיר. טויוטה לנד קרוזר 250 הוא רכב שטח ראוי בכל אספקט, עד כדי כך. אבל עם תג מחיר שמתחיל ב-400,000 שקלים לרמת הכניסה ועד למחיר של 510,000 שקלים ברמת האבזור סהרה המציעה כמעט שלמות, הדור הזה מתרחק יותר ויותר מחלקים גדולים של הקהל הפוטנציאלי, ופונה יותר ויותר למתי מעט.
