כל זה לא מעמעם את הגרגור החזק והברוטלי שמהדהד מהסביבה השקטה. כבר שכחנו מה זה V8 מבעבע, אבל המוסטנג מזכירה זאת בקול אדיר ובתרועה גדולה עם כל התנעה. בחבילה הצמודה לה, ארבעה קצות מפלט המאיימים להעיר גם שכנים רחוקים, והמכונה באחד המצבים השקטים שלה. מתי בפעם האחרונה נהגתי ברכב עם מנוע וצלילים כאלה? כאילו והמופע הזה מייתר את מערך השמע של B&O, אבל אני עובר למצב השקט. בימים מתוחים כאלה אסור להרגיז את הסביבה.
2. סוף סוף. אחרי שנים של הבטחות, ועשרות מכוניות שהגיעו ביבוא אישי, פורד ישראל החלה בשיווק הדור השביעי של מוסטנג, אייקון אמריקאי שחגג השנה שישים. הדור הזה, שהוצג ב-2022 ויצורו החל ב-2023, יהיה כנראה האחרון במתכונת המסורתית, כלומר עם מנוע בנזין.
המוסטנג הזאת – האמיתית, לא החשמלית – מתבססת על פלטפורמת ההנעה האחורית ששימשה את קודמתה, גם את הדור החמישי לאחר שעברה שינויים; זו מכונה 'D2C' וגם היא עברה שיפורים. לארץ מגיעה גרסת GT המצוידת במנוע אטמוספרי 5.0 ליטר V8 המייצר 480 כ"ס ו-57.3 קג"מ או בגרסה עם מערך הפליטה המשופר – והיא זו שנבחנה.
גרסה זו מייצר 486 כ"ס ב-7250 סל"ד ו-58 קג"מ ב-4900 סל"ד – לרצועת כוח לא רחבה אבל עבה המוגשת בסל"ד גבוה – לתיבה האוטומטית 10 הילוכים ובדרך להנעה האחורית עוברים בדיפרנציאל מוגבל-החלקה; נתוני ביצועים, כמו בדגמים אמריקאים רבים אחרים, אין.
אורך בסיס הגלגלים של מוסטנג כשל משפחתית, 271.7 ס"מ; אורכה ורוחבה יותר, 481 ס"מ ו-191 ס"מ בהתאמה; גובהה פחות, 140 ס"מ. בארה"ב היא מוצעת עם מנוע טורבו-בנזין 2.3 ליטר, גם עם תיבה ידנית, גם בגרסה פתוחה.
3. מוסטנג. אבל עזבו המספרים. זהו שם של אייקון נחשק הנוגע בכולם. כלומר, כל מי שאוהב רכב, נהיגה. כל אחד וסיפור המוסטנג שלו. הפוני הזה גרר את אוהד אלגוב, האיש העסוק בעולם, לפאתי שכונת בבלי באישון לילה כדי לקחת אותה לסיבוב ועוד לחזור עם חיוך, גם אחרי שנתקע כשעה וחצי בפקק בכביש 6. המוסטנג יצאה לדרך בשנים היפות של המאה הקודמת, בימים של תמימות ואופטימיות. בפתח ניצב עידן וודסטוק ותקופת חופש, אהבה ושלום שעדיין לא היה מילה גסה.
ב-1964, קצת אחרי שהחיפושיות (הלהקה) ופורשה 911 הסתערו על העולם ב-1963, הוצגה ב-.17.4 (יום אחרי יום הולדתו של כותב שורות אלה) מוסטנג. הצלחתה, בין השאר, נלמדת עד היום בבתי הספר לשיווק. הרעיון היה של לי איקוקה, הנשיא הצעיר והכריזמטי של פורד, והתכנון היה למכור 100,000 כלים בשנה – אבל המוסטנג שברה שיאי מכירות.
בשנה המלאה הראשונה שלה (1965) נמכרו יותר מ-400,000 יחידות, וכשנתיים אחרי תחילת הייצור כבר נחצה קו המיליון. עד היום נמכרו יותר מ-10 מיליון מכוניות, ולפי פורד זו מכונית הספורט הנמכרת ביותר בעולם.
גם היום, בוודאי אז, מפתיעה העובדה שחברה שמרנית כמו פורד הציגה מכונית כזו. אב הטיפוס הראשון, מ-1961, נראה כמו תשובה עם מנוע מרכזי לשברולט קורבט. אבל מהר מאוד עברה פורד לגישה שתיראה היום פשוטה. היא לקחה את הבסיס של פלקון המשפחתית הפשוטה, הלבישה אותו במרכב קופה מושך והציעה את הרכב במחיר עממי. זו הייתה המכונית של דור הבייבי בום שיצא אז לעצמאות והביא עימו עוד משהו חדש: כוח כלכלי לדור צעיר.
כמעט מיד מוסטנג הייתה גם לכוכבת סרטים, קריירה שנמשכת משנות השישים ועד ימינו: מבוליט עם המרדפים הבלתי נשכחים של סטיב מקווין, דרך מספר סרטים של ג'יימס בונד – גולדפינגר שהיה הסרט השני בו הופיעה המוסטנג, יהלומים לנצח, כדור הרעם – או מעמד של כוכבת ב'גבר ואישה' הרומנטי של קלוד ללוש, ועד לימינו, לסדרות כמו מהיר ועצבני ועוד.
4. משפיענית. מוסטנג הוצעה עם סוגי מנועים שונים, חלשים וגם חזקים, גם עם שפע של תוספות, הציעה משהו לכל אחד, ופנתה הן לחובבי ההגה, הן לאנשי האופנה והן לשייטי הבולווארים, נשים וגברים כאחת. העיצוב הקנה לה גם מקום לצד כלים אקזוטיים בחניות של עשירי עולם, השפיע על הרבה מכוניות באמריקה ולא פחות מכך ביפן; זוכרים את טויוטה סליקה הראשונה? את סובארו ליאונה של שנות השבעים? גם הן, גם רבות נוספות.
מוסטנג זכתה לפרק משלה בעידן מכונית השרירים האמריקנית והולידה זן של מכוניות קופה – בוטות, שריריות ולרוב עממיות. כולן כונו באמריקה 'מכונית פוני', בגלל הסוס שכיכב על הסבכה של מוסטנג. הקטגוריה כללה לרוב את שברולט קמארו ופונטיאק פיירברד, לעיתים גם את דודג' צ'אלנג'ר וכלים נוספים. כולם באו והלכו, רק מוסטנג שמרה על רצף ייצור והיא האחרונה שעוד מיוצרת.
5. צהוב. הדור החדש לא מותיר סימני שאלה בדבר שורשיו או זהותו – הוא נראה מאוד מוסטנג. הצבע הצהוב מדגיש את העיצוב הברוטאלי החף מכל ניסיון לעידון, דבר הבולט בכפלים של חלקי הפח ובשילוב קווי הקורה עם הגג. הקווים גסים ואין בהם העידון שיש בייצור אירופאי, כאילו לרמוז שגם מכבשי הפלדה האמריקניים מעדיפים כוח.
המוסטנג הצהובה מושכת המון מבטים. בכל פינה שעברנו, או חנינו, עמדו צעירים כמבוגרים וצילמו אותנו. חלקם ידעו במה מדובר, אחרים פחות, חלקם ביקשו רשות, אחרים פשוט רדפו אחרינו. אנחנו לא רגילים לתשומת לב כזו במכונית שעולה פחות מ-500,000 שקלים.
6. פסים ואגדות. המוסטנג שלנו מתהדרת בגימור שמכונה בשם הבומבסטי "Over The Top Racing Stripe". מה זה אומר? שמעבר לצבע, לחישוקי "20 ולאיפור הבולטים יש מדבקה בצורת פסים שנמתחים ממכסה המנוע דרך הגג ועד לאחורי הרכב. למדבקות אלה חלק חשוב במראה של מוסטנג כבר דורות; היא הייתה מכונית כביש ראשונה עם מה שמכונה "Racing Stripe". אותם פסים שמסייעים לרכב להיות הרבה יותר מהיר, או לפחות להיראות כך, הופיעו לראשונה בגרסת הביצועים האגדית שלבי מוסטנג GT350 מ-1965 שיוצרה בחברה של קרול שלבי, נהג המרוצים האגדי שעמד מאחורי הקוברה. הרעיון לפסים היה של פיטר ברוק, עוד אגדה אמריקנית: איש אשכולות שהיה מעצב רכב (קורבט סטינגריי), וגם נהג מרוצים, עיתונאי וצלם. זו הייתה דרך לקשר באופן סולידי (יחסית) בין עולם המירוצים ממנו הגיעו הפסים, לגרסה ספורטיבית למוסטנג. הרעיון המקורי הגיע מעולם המרוצים האמיתי בשנות החמישים נועד לסייע לצופים לזהות את המכוניות במסלול.
7. מתכון אחר. אני נכנס ברוב טקס ובתרגשות למוסטנג אבל החומרים הפשוטים מכים בעיניים. סביבת הנהג כהה מדי, והתחושה היא שכזאת הייתה יכולה לשמש ברכב משפחתי זול בהרבה. וזה, אומרים לי, טוב משמעותית מאשר בדור היוצא. צריך לזכור שבניגוד לתפיסה האירופאית, מוסטנג אמורה להיות ספורטיבית עממית, וזו אחת הדרכים לשמור עליה ככזו.
מגמת החיסכון מוצאת ביטוי אפילו במושבים בהם מסעד הגב מתכוונן ידנית (כוונן הגובה והמרחק בתפעול חשמלי), גם בריפוד העור המבריק מדי, בבורר הפשוט למגע ובקונסולה בין-מושבים העשויה פלסטיק פשוט. אפילו צג המולטימדיה והמחוונים נראים קצת זולים והגרפיקה כאילו מעידן משחקי "הטלוויזיה". עם זאת, התפעול נוח ביחס למקובל (למעט תפעול המיזוג), מצבי ניהוג ספורטיביים לרוב נשלטים מההגה (אפילו מצב חיסכון), אבל רוב התצוגות מוזרות בעיצובן ובשם ומתחלפות באופן איטי מדי.
8. צריך לצנוח. צריך לעבור את המפתנים הרחבים ולהתכופף כדי להיכנס; זה שווה את המאמץ אבל תנוחת הנהיגה אינה מושלמת עבורי. המושב נוח אבל הייתי שמח לאפשרות לשבת קצת יותר גבוה מכיוון ששדה הראייה בעייתי; זהו רכב עם מכסה מנוע ארוך והשמשה האחורית צרה. מנגד, הגבהת המושב תביא למפגש בתקרה. גם המראות הקטנטנות מפריעות ומוזר שאין מצלמות היקפיות.
מאחור המרחב יתאים לילדים או למבוגרים נמוכים וצנועי מידות, ואפילו עבורי מרווח הראש בעייתי. תא המטען (382 ליטרים) דווקא התגלה כשימושי בהעמסות שלנו.
9. האיך. כשכולם רק מנסים לחסוך בדלק שכחנו מה זה מנוע בנזין גדול, ספורטיבי ואטמוספרי וכיף לחוש באופן בו הסל"ד מטפס ועולה, ובדרך השונה בה הכוח נבנה וזה כאמור מגיע לשיאו בסל"ד גבוה. מאוד. והרי לא הביצועים חשובים אלא איך מגיעים אליהם. והאיך נהדר.
מנוע ה-V8, נשמח לציין זאת שוב, מתעורר באופן קולני ולעיתים משדר מעין רעד רוחבי. ולא רק שהוא מגיע לשיא ההספק בסל"ד גבוה (כאמור, 7250 סל"ד) הוא גם אוהב את זה. וגם אם הרכב יוצא מהמקום באופן מתורבת מהצפוי (עד שמגיעים לסל"ד ההוא וכולי), הוא מגיע מהר מאוד למספרים הגבוהים; כאמור, פורד אמריקה לא מפרסמת נתונים רשמיים, אבל הגרסה האירופאית החלשה בממש קצת מאיצה ל-100 קמ"ש ב-4.9 שניות ומגיעה ל-250 קמ"ש.
הוא גם מגיע מהר לאותה נהמה רועשת – ואז כבר לא משנה איזו עוצמת מפלטים נבחרה (יש מתג נפרד לכך) – וזה נכון גם ליכולת. הרכב עוקף ממש בקלות גם בתנאים מאתגרים, גומע עליות כאילו היו למישור, ובכבישי הדרום הארוכים הוא יכול להתייצב על מהירויות גבוהות מאוד ולהגיע לשם במהירות רבה מאוד, ולא משנה באיזה מצב ניהוג נבחר.
לתיבה אופי מוזר. ההילוכים הראשונים ארוכים ויש "בורות" מסוימים ביניהם. לפעמים העברת ההילוך אינה חלקה, ונוצרת חבטה מסוימת, בייחוד בין שני לשלישי (מורגש לעיתים גם במעברי D-N-R), והתיבה כאילו מתבלבלת. מנגד, ההילוך העשירי אינו כה ארוך וקרוב מאוד לתשיעי ולשמיני.
חיסכון? איך אפשר לחסוך עם מנוע V8 בנפח 5.0 ליטר? ביום המבחן הרכב צרך ליטר על כל 6.7 ק"מ, וגם בנהיגה רגועה קשה לקבל נתון מ-8 ק"מ/ל'.
10. מהיר ועצבני? זהו רכב מהיר, מאוד מהיר. בכל הקשור ליכולת הדינמית המצב מורכב יותר. ההיגוי קל והרכב נוטה לנוע על שיבושים ועל גלי כביש והיציבות נפגמת. חסרים לי תקשורת, משקל ודיוק רב יותר סביב המרכז, בייחוד כאשר להגה פעולה מהירה. מאידך, בכבישים בהם איכות הסלילה טובה, הכניסה המהירה לפנייה היא ממש תענוג. (הערה: קוטר הסיבוב, 12.2 מ', גדול מדי).
מוסטנג אינה מהמכוניות המכריזות או אפילו רומזות שההנעה אחורית. אבל היא פשוט מייצרת היגוי יתר כאשר מגבירים לחץ על המצערת בכניסה לעיקול. בהתחלה זה מעלה חשש ומגביר את מקדם הזהירות – וזה תמיד מומלץ במכוניות חזקות. ביציאות מפניות איטיות בעיר, וגם ממקומות כמו תחנת דלק בהם הכביש אינו אוחז במיוחד, היא תשמח להפגין תכונה זאת גם כאשר הבקרות פועלות. אלה, בין השאר בגלל צמיגים באיכות פחות הולמת המורכבים מאחור (אלה אינם הצמיגים המקוריים).
זה אומר שאני ניגש בזהירות הראויה, לא אץ לנתק בקרת יציבות, ומחכה למקומות הסטריליים כדי לבדוק מה קורה כשהלחץ גדל. מה קורה? באלחוש הבקרה תאפשר לשחק באחוריים דרך המצערת באופן מאוד מהנה, מספיק פרוע כדי להעלות את הדופק אך עדיין צפוי.
גם בבלימה הרכב לא תמיד מאוד יציב ולבלמים, למרות גודלם של הדיסקים והקליפרים האדומים של ברמבו הנשקפים מבעד לחישוק, חסרה נשיכה. יש בהם משהו קהה גם אם לבסוף הם עובדים לא רע.
11. על הדרך. לאחר היציאה מאולם התצוגה אני מופתע מנוחות הנסיעה, עד שאגלה שבצמיגים יש הרבה פחות לחץ אוויר מהמומלץ... ועדיין, גם אם לא הייתי בוחר בה כמכונית הנוחה בה נהגתי השנה, עבור רכב ספורטיבי נמוך עם צמיגים בחתך נמוך, 265/35-20, נוחות הנסיעה פחות בעייתית מהצפוי. הבולמים פועלים היטב וסופגים שיבושים בהתאם, גם אם פה ושם מורגשת לעיתים חבטה מכיוון המתלה האחורי. רעשי הרוח חזקים גם כי אין מסגרות לשמשות.
12. אגדות. יש אגדות, אנשים או מכוניות, שגורמות להצטער שפגשת בהן. זה לא מה שקרה עם המוסטנג. במונחים מודרניים היא רחוקה מלהיות מעולה מושלמת – אבל גם זה הוא חלק מהקסם.
היא שופעת אופי, יש לה מנוע וצליל המזכירים עידן בו יצרני הרכב האמריקניים ערכו מלחמות שרירים והיא מקנחת במראה שלא מותיר אף אחד אדיש, ולא צריך להיות חובב רכב כדי לדעת שזוהי מכונית מיוחדת. היא פשוט מפגינה את זה בהופעתה, מכריזה על כך למרחקים בצליל שהיא מייצרת.
במחירה, 495,000 שקלים, מוסטנג היא מכונית יקרה, אבל מעבר להספק, ולביצועים, ולמפרט, ולהנעה האחורית, הנהיגה בה יוצרת חוויה ייחודית. ואמנם אין מדד לכך, אבל מכוניות המעניקות רמת ריגוש כזאת שייכות לחטיבות הספורט של מותגי היוקרה ההם, והן עולות הרבה יותר.
