יסלחו לי אלוהי המכונות בכלל והמכוניות בפרט, אבל אני הולך להתחיל לדבר על שתי המכוניות האלו ממכונית שלישית. אחרת. ואני יודע שאני צועד כאן על קרקע בעייתית מאוד. זה תמיד המצב כאשר עוסקים במכונית קאלט, כזו שהקימה לה מעריצים שרופים ולא תמיד אובייקטיביים.
שאלה טובה.
ברור שלא
הפיקנטו היא מכונית נפוצה למדי, אפילו מאוד, על כבישי ישראל. היא התייצבה בראש קטגורית המיני, ואפילו כיהנה בתפקיד המכונית הנמכרת בישראל, בזכות עיצוב נאה, תחושה של "מכונית רגילה" בתא הנוסעים (ולא "מכונית זולה" כמו במתחרות העיקריות דאז) ומוניטין טובים.
למבחן הזו התייצבה גרסת ה'ספורט' של הפיקנטו, עם מנוע 1.2 ליטר ותיבה ידנית – אותו סידור בדיוק כמו ב-108, כשההבדל היחיד הוא שהמנוע הצרפתי מסתפק בשלושה צילינדרים, בניגוד לארבעה בקוריאני. הפיקנטו היא המכונית הגדולה יותר כאן. היא ארוכה וגבוהה יותר מהפיג'ו וגם בסיס הגלגלים שלה ארוך יותר. הפיג'ו נותנת קונטרה עם משקל נמוך יותר משמעותית, 865 ק"ג לעומת 976; 101 ק"ג הם פער משמעותי בננסיות שכאלו.
שתיהן יכולות להיחשב שמנמנות ליד ה-106 ראלי הראשונה ששקלה 810 ק"ג. ולא, היא לא הייתה קטנה משמעותית. מבחינת האורך הראלי ההיא מתייצבת בין שתי המתחרות המודרניות, היא רחבה יותר מהפיקנטו אבל צרה מה-108, ונמוכה משמעותית משתיהן.
מבחינת המנועים יש כאן שתי אינטרפרטציות שונות עם מספרים די דומים. לפיקנטו יש מנוע 1248 סמ"ק, 4 צילינדרים, 16 שסתומים, 85 כ"ס ב-6000 סל"ד ו-12.3 קג"מ ב-4000 סל"ד. למנוע ב-108 יש כאמור 3 צילינדרים בלבד, 12 שסתומים והנפח הוא 1199 סמ"ק. התוצאה: 82 כ"ס ב-6000 סל"ד ו-12 קג"מ ב– 2750 סל"ד.
הבדלים בגישה – תוצאות די דומות. ההבדל העיקרי על הנייר נמצא בנקודת שיא המומנט, שמגיע מוקדם יותר בפיג'ו, מה שמרמז על זמינות כוח עדיפה. שתי המכוניות מצוידות בתיבה ידנית בעלת 5 הילוכים ושתיהן, כמובן, מעבירות את הכוח אל הגלגלים הקדמיים.
כשאני נזכר בנתונים של ה-106 ראלי הראשונה, קשה שלא לתהות לאן התקדם העולם שלנו בשני העשורים האחרונים. הרי ה-106 הוציאה מ-1294 סמ"ק עם 8 שסתומים 100 כ"ס ב-7200 סל"ד ו-11.1 קג"מ ב-5400 סל"ד.
הביצועים של שתי המכוניות המודרניות דומים מאוד על הנייר, כשהפיקנטו מצהירה על מהירות מרבית מעט גבוהה יותר (171 קמ"ש מול 170 קמ"ש) וה-108 מצהירה על זינוק מהיר יותר ל–100 קמ"ש (11 שניות לעומת 11.4 שניות). ה-106 העתיקה מציגה נתונים טובים יותר (187 קמ"ש, 7.5 שניות למאה), וגורמת לי לתהות שוב: לאן התקדמנו? למה בעצם אין היום מיני חמות באולמות התצוגה?
על הכביש
מעבר לכל סעיפי המבחן הרגילים רצינו לדעת דבר אחד: איזו הרגשה מעניקות המכוניות לנהג בכביש המפותל? ועוד דבר (שתיים, בעצם): האם הן מצליחות להחיות את קטגורית הקטנות לנהג, או שחייבים להשקיע מאות אלפי שקלים ולהניע מאות סוסים בכדי ליהנות מנהיגה?
התשובה היא חד-משמעית. מכוניות קטנות וקלות כאלו מהנות לנהיגה מעצם היותן מכוניות פחות "טובות". הן אוחזות פחות, מבודדות פחות וחזקות פחות. מכאן שעל הנהג להיות מדויק יותר, מחויב יותר והוא באופן ברור מעורב יותר. זה מתחיל מהצמיגים. גם הפיקנטו וגם ה-108 (175/50 על חישוק 15 בראשונה, 165/65 על חישוק 14 בשנייה) מגיעות עם צמיגים צרים למדי מדגמים מכווני חיסכון. זה אומר שמגבלות האחיזה נמוכות יחסית, וחציית אותן מגבלות קלה, פשוטה והדרגתית למדי.
בין פנייה לפנייה מתגלים הבדלים משמעותיים בין השתיים. הביצועים דומים עד כדי זהות וקשה עד בלתי אפשרי להכריע מי מהן מהירה יותר במיאוץ או בסגירה. ההבדלים כן צפים בתנאים משתנים. עליות לדוגמא. המנוע של ה-108 מעודן פחות מזה של הפיקנטו, אבל מציג יתרון בתנאים הרריים. הוא גמיש יותר ודוחף היטב בסל"ד ביניים.
אומנם הפיג'ו מצוידת ביחסי העברה ארוכים יחסית, אבל המנוע הקטן והמרשים הזה מצליח להתגבר גם עליהם. הצליל שלו נוכח, ברור ומנסר. זה הכניס אותנו לאווירה ויש כאלו שאפילו חיבבו אותו. מה שלא אהבנו זה את התפקוד שלו בסל"ד גבוה, הוא לא אוהב לשהות בקצה קשת הסל"ד, ומבהיר את אי שביעות רצונו באופן ברור, שגורם גם לך לא לאהוב את זה. ידית ההילוכים מדויקת למדי אבל מהלכה ארוך. גם את דוושת המצמד לא אהבנו, היא ארוכה ורכה ולקח לנו זמן להתרגל אליה.
הפיקנטו הרבה יותר קונבנציונאלית. זה מנוע ארבעה צילנדרים פשוט וקלאסי. מגלה חיבה רבה לסל"ד הגבוה ומתפקד שם טוב. הוא חלק ונעים יותר מיחידת הכוח של הפיג'ו, וגם תיבת ההילוכים עושה עבודה מעט טובה יותר. יחסי ההעברה מעט קצרים יותר, ידית ההילוכים הדוקה יותר ותפעול המצמד טבעי וברור. שתי המכוניות הללו לא איטיות, אבל טיפוס בכביש מפותל מחייב את הנהג לשמור אותן בסל"ד הנכון לכל אחת מהן, לסחוט אותן עד הסוף. אלו לא מכוניות של לחץ ושכח. ההיפך הגמור מזה.
המפותל
כמה כיף לנהוג במכוניות קלות ופשוטות, כאלו שדורשות ממך לנהוג במובן המלא של המילה. הפיקנטו היא המכונית הבוגרת יותר כאן. יש לה קצת יותר אחיזה וקצת יותר ריסון במתלים. היא שטוחה יותר בפניות והיא מייצרת פחות דרמה. לחיצה אל המגבלות ותת היגוי יופיע, מרחיב את הקו בצורה ברורה אבל לא קיצונית. אין כאן הרבה מאסה ואין בעיה לבטל את הרחבת הקו המדוברת אם יודעים איך. היא מרגישה קטנה, חדה ומהודקת יותר. עד שמגיעים להגה. הוא מהיר מספיק ומדויק למדי, אבל משקלו קליל והוא לא מציע שום מידע לגבי מצב הגלגלים הקדמיים, וזה פוגע בחוויה ובחיבור.
שתי המכוניות מרווחות למדי מלפנים, כשהפיקנטו מכובדת ומצוידת יותר, והפיג'ו מעוצבת וצעירה יותר (לצעירים אין בעיה, כנראה, לכוון מראות באופן ידני). מאחור היתרון הוא כולו של הפיקנטו, כשהמושב האחורי של ה-108 לא מציע מרווח מספק למבוגר בגודל ממוצע. תא המטען של שתיהן מצומק, מספיק לקניות אוכל של סטודנט, לא להרבה יותר.
בכל הקשור לנוחות מדובר בשתי מכוניות חופפות למדי. הפיג'ו עדיפה במעט, עם פעולה מעט רכה יותר על מהמורות עירוניות לעומת תחושה קשיחה יותר בפיקנטו. בכביש המהיר יכולת הספיגה דומה, עם יתרון קל בריסון לפיקנטו. עדיין בכביש המהיר, מדובר בשתי מכוניות שקטות ביחס לקטגוריה, עם יתרון קל לפיג'ו; לקיה חודרים יותר רעשי כביש. גם צריכת הדלק דומה למדי, עם יתרון קל לפיג'ו בתנאי המבחן המאומץ. בקיצור, ביום יום היכולות שלהן די דומות סה"כ.
מדהים עד כמה שתי מכוניות שונות עושות פעולות יום יומיות באופן דומה. מעניין לא פחות איך שתיהן מגלות אופי שונה בתנאים לא רגילים. יש לשתיהן גישות מאוד שונות לביצוע מטרות דומות למדי.
בשורה התחתונה אף אחת מהן לא יכולה להוות תחליף ל-106 ראלי או כל קטנה לוהטת אחרת מלפני שני עשורים, וגם אם היינו בוחרים כנקודת יחוס קטנה חמימה, כגון סיטרואן AX GT, השורה התחתונה הייתה דומה.
עם זאת הן בהחלט מכוניות מהנות מאוד לנהיגה בכביש המפותל. בגלל הממדים, בגלל המעורבות, בגלל המשקל, בגלל הגיר הידני. מכוניות שצריך לנהוג אותן, שקל להגיע למגבלות שלהן ולשחק איתן. מכוניות שכיף להעביר בתוכן שעה מאומצת של מעלה מטה על כביש מפותל נבחר. מכוניות שכדאי שיכולות להיות צעד ראשון נהדר בעולם המכוניות למי שמתייחס לנהיגה ברצינות, ורוצה ללמוד את רזי האמנות הזו.
