אני רוצה לדבר אתכם על ספורט מוטורי ומודעות. או נכון יותר, חוסר המודעות לספורט המוטורי – ולכח שלו ככלי תדמיתי ומקדם מכירות – דווקא מצד מי שיכולים ליהנות ממנו.
סיטרואן, למי שאינו עוקב אחר ליגת הראלי, זכתה השנה בפעם השישית באליפות העולם, הישג כביר בכל קנה מידה, שעלה לחברה במאות מיליוני, אם לא מיליארדי, דולרים. נסו להיזכר – מתי ראיתם פרסומת לסיטרואן עם לואב מניף גביע (במדיה הישראלית! טופ-גיר לא נחשב)? או לפחות איזו מדבקה על אחוריה של C4 שבמקום להגיד "תמיד כן!" אמרה "אלופת ראלי לפניך!"? מי בכלל מקשר "סיטרואן" ל"ספורטיביות" היום, חוץ מכמה גולשי רשת וחברי מועדון עם זיכרון ארוך? וזו המכונית ששולטת בזירה הזו ביד רמה ובזרוע נטויה למשך נצח במונחי ספורט מוטורי. אפילו פטר סולברג שיפר תוצאות כשעבר מסובארו רשמית לקסארה-ראלי עתיקה, עד כדי כך המכונית טובה – ואם אתם לא חובבי WRC, אתם לא יודעים על זה כלום! עכשיו נסו להיזכר בפעם האחרונה שראיתם על הכביש C4 VTS, הגרסה החמה של
סיטרואן C4, או אפילו את גרסת השלוש דלתות המקורית והיפה. לא זוכרים? גם אני בקושי זוכר. אולי איזו גרסת "לואב רפליקה" היתה עוזרת למכירות...
ולובינסקי לא יחידים. מכירים
סיאט? בטוח מכירים. בעיקר אם אתם חובבי קטנות חמות שאפשר לחמם ל"לוהטות" בקלות יחסית. זה מותג שבשנים האחרונות מתקיים בישראל בעיקר בזכות הגרסאות המוגדשות של דגמיו השונים. ואפילו הם, שהתדמית הספורטיבית אמורה לזרום בדמם ולקרוץ בצורה הברורה ביותר לקהל הלקוחות שלהם, לא טורחים להשוויץ בעובדה שהם זכו באליפות מכוניות הסלון. ולא פעם אחת – פעמיים, ברציפות!
סיאט לאון טורבו דיזל הביסו בדרך להישג המפואר, בין השאר, את
ב.מ.וו – לא בדיוק יריב קל. והשיווק של היבואן המקומי לא עושה עם ההישג המרשים הזה כלום. נאדה. גורנישט.
מה עם איזה קמפיין "לאון TDI – הכח לנצח"* עם כמה תמונות של נהגים מניפים גביעים ומשפריצים שמפניה, כשברקע איזו לאון TDI בצבעי קרב (למי שלא מכיר, מדובר באליפות למכוניות מיצור סדרתי. משופרות מאוד, אבל עדיין זהות, בבסיס, לאלו שאפשר לקנות בסוכנות). הרי כולנו רוצים להיות מנצחים, להשתייך לטובים ביותר, גם אם אנחנו בעצם נוהגים בגרסת הליסינג עם שליש מההספק. החברות בחו"ל יודעות את זה, רק בשביל זה הן משקיעות את סכומי העתק הנדרשים כדי לנצח מרוצים ולזכות בתארים. ומשום מה היבואן המקומי בוחר להתעלם מזה לחלוטין...
לא נראה לכם מוזר? כי זה מאוד מוזר. בלתי מובן לחלוטין – אלא אם יוצאים מנקודת ההנחה שהציבור בישראל לא ממש מתעניין בספורט מוטורי. ש"תחרויות" ו"מרוצים" הם דבר שלילי בתפישה הלאומית כאשר כלי רכב ממונעים מעורבים בעניין. עיסוק הנוגע רק לחוליגנים צעירים, רוצחי זקנות ואונסי בתולות מופרעים. נו, אלו שעשו עליהם את הכתבה במוסף ההוא, על איך שהם נוסעים ברחובות ת"א במאתיים קמ"ש. אלו שמזלזלים במותם בגלל גדר בטיחות שהורכבה ברשלנות, רק כי בטלוויזיה גילו כי ההרוג היה מעורב במרוצים – אז בטח הוא היה בדרך למרוץ, ונסע מהר מדי. זה בכלל באשמתו...
צילום: מנהל
והאמת? קשה להאשים אותם. הרי ההגדרה לאוהבי נהיגה בארץ היא "חולי הגה", מין מצב מנטאלי שלילי שכזה. כמו סכיזופרניה פרנואידית, למשל. מסלולי אספלט שמוקמים בהשקעות ענק נחרשים באישון ליל סערה כי המדינה הצליחה לשכנע את השופט שמדובר בסיכון חיים ממשי ומיידי – הרי ראו שם אנשים מתחרים! גוואעלד, מישהו צריך להגן על הציבור, ומיד!
כן, מהזווית הזו, זה הגיוני. ואני יכול רק להניח שזו הזווית שבה רואים זאת משרדי הפרסום של היבואנים השונים. השניים שהוזכרו הם רק דוגמאות להמחשה, הרי כמעט כל יצרן זכה מתי שהוא בתואר משמעותי, ובכל זאת הקמפיין היחיד שזכור לי שניצל זאת היה זה של
סובארו (שעד היום מזוהה כ"ספורטיבית", בלי תלות אמיתית בסגולות המוצרים שלה).
אבל אני מנצל במה זו כדי להגיד להם שהם טועים. מאוד טועים. לא צריך לעבוד קשה מדי, או לבצע סקרי שוק מעמיקים כדי להבין זאת. זה לא רק שהישראלי קונה תדמית לא פחות ממוצר בבואו לקנות מכונית, ובכולנו בוער רצון עז במיוחד לקנות מכונית ששייכת לקבוצה הטובה, החזקה, המנצחת. אלא שגם בהרבה מאיתנו, הרבה יותר ממה שמדמיינים האנשים במשרדי הפרסום, מקננת אהבה לספורט מוטורי. צריך רק לפקוח עיניים ולהסתכל – לראות את כמות האנשים שהגיע
לאירוע הססגוני של רד-בול בירושלים (אגב, רד-בול היא מאמינה אדוקה בספורט מוטורי כמקדם מכירות – בשנה האחרונה היא מימנה את מנצחי הדקאר במכוניות, אופנועים ומשאיות, וקבוצתה זכתה במקום השני בפורמולה 1, ואני בטוח שיש עוד); להיזכר בכמות האנשים שהגיעה לאירועי היונדאי אקסטרים במודיעין, יבנה וראש העין, או להגיע לאחד מאירועי העבירות שנערכים היום באמצע שום מקום, בלי שום פרסום מקדים, ולראות את מאות הצופים שנודדים אחרי המתחרים. כמה קבוצות כדורסל או כדורגל יש בארץ שיכולות להציג רקורד דומה? ובכל זאת יבואניות הרכב השונות בוחרות לממן במאות אלפי שקלים, אפילו מיליונים, את קבוצות הכדור ולקבל איזה כיתוב שולי על החולצה או בשם הקבוצה, במקום להרים ליגה משלהם הישר בתוך תחום העיסוק שלהם, או לפחות לתמוך בצורה ראויה במתחרים שמביאים להם ולמוצריהם כבוד.
נו, אולי כעת
שהכל חוקי נתחיל לצמוח ולהתפתח לאומה מוטורית נורמאלית גם במובן הזה. אני מחזיק אצבעות.
*כל הסלוגנים והרעיונות מאושרים לשימוש על ידי היבואניות חינם אין כסף, ויש לי עוד אם הן רוצות. רק שיעשו כבר איזה קמפיין מגניב באמת במקום עוד ווריאציה ל"המכונית הכי טובה" השחוק.
