המאזדה 3 החדשה הושקה בסוף השבוע שעבר. השינוי שעברה המכונית עצמה אינו דרמטי וגם לא הפערים במחיר ובאבזור בינה לבין המתחרות. אבל, האמת היא שהסוגיה הטכנית כלל אינה רלוונטית. גם אם היפנים היו בוחרים לצייד את המכונית החדשה במנוע שנמתח באמצעות קפיץ, אפשר להניח שהיא עדיין הייתה מובילה את טבלאות המכירות בפלח המשפחתי בשנים הקרובות.

לכך יש שתי סיבות. הראשונה היא היכולת של דלק רכב לרכז כמות אדירה של משאבים בהחדרת כלי רכב לשוק הפרטי. במקרה של ה-3 החדשה מדובר בתקציב החדרה וחשיפה ממוקד, שנאמד ב-12 עד 17 מיליון שקל – סכום גדול יותר מכלל תקציב הפרסום השנתי של יבואנים רבים.

היקפים כאלה בנקודת זמן קצרה יוצרים רעש ראשוני כה גדול, עד שהוא יוצר אפקט של מפולת שלגים שדורסת מתחתיה כל ניסיון נגד תחרותי. תחת המפולת הזו, גרסת הבסיס החדשה של המיצובישי לאנסר, שהושקה לאחרונה, קיבלה מקום משני בלבד. למכונית יש חשיבות אסטרטגית עבור חברת כלמוביל, אבל עם כל רעש הרקע שמסביב, בחרה החברה להשיק אותה כמעט בחשאיות.

הסיבה השנייה להצלחה הצפויה של ה-3 היא היחסים הסימביוטיים של דלק רכב עם שוק הליסינג. המאזדה 3 לבדה תופסת כמעט שליש מצי הליסינג הישראלי וכלל כלי הרכב של דלק רכב תופסים למעלה מ-50% ממצבת הרכב בציים.
לפיכך, כל החלטה של דלק רכב להוזיל את מחירי כלי הרכב החדשים יכולה לגרוע בן לילה עשרות מיליוני שקלים משווי הנכסים של חברות הליסינג וכל החלטה שלה להעלות מחירים יכולה להקפיץ את שוויין.

דלק רכב כבר גילתה בעבר נכונות לבטל הנחות, ולהקריב מכירות ואפילו להקריב רווחיות עבור יציבות חברות הליסינג וחוסנן הכלכלי ואלה מתייחסות אליה בתור שומר הסף ובלם זעזועים – ומתגמלות אותה ברכישות בהתאם.

אם מביאים בחשבון, שבחודשים האחרונים החברה הפכה גם למיני בנק של חברות הליסינג, שמעניקה אשראי מאות מיליוני שקלים, אפשר להבין מדוע המתחרים יתקשו מאוד להפר את האידיליה.