ואטאנן ענה לשאלותינו אחת-אחת, תשובות כנות ומפוכחות. נינוח, כמו שרק מי ששיחק פנים אל פנים עם המוות כמה פעמים יכול להיות. הוא מכיר את ישראל. אפילו ביקר כאן בכמה הזדמנויות. כבר בשנות השבעים היה כאן, כשאחיו התנדב בקיבוץ. נתן לכאן כמה גיחות אחרי ראלי קפריסין ואפילו ביקר כאן במסגרת תפקידו בפרלמנט האירופאי. אבל אף פעם לא פנו אליו ישראלים בנוגע לקריירה שלו. "לא ידעתי שיש ספורט מוטורי בישראל", הוא מתנצל. לך תסביר לו שבעצם באמת אין... אז במקום להתעסק במה שאין לנו כאן, ניסיתי להבין ממנו איך הרגיש הטיפוס ההוא על ההר.
פיג'ו חוזרת לפייקס-פיק אחרי כל השנים האלה. איך זה גורם לך להרגיש?
אם היית צריך לעשות את הטיפוס הזה אז כשהוא כולו אספלט, ונניח שלפיג'ו 405 שלך היו צמיגי סליקס, איזה זמן אתה מעריך שהיית משיג?
"אי אפשר לדעת. לנו היו 600 כ"ס והתאוצה הייתה מתחת ל-10 שניות ל-200 קמ"ש. האוטו החדש עושה את זה בערך בחצי מהזמן. אני לא יודע, אבל אני שמח שעשיתי את זה על העפר. היה המון כוח והיה קשה להוריד אותו לקרקע. היום זה משהו אחר."
יש בסרט רגע שבוא אתה נמצא בנעילה נגדית מלאה, והגלגל האחורי ימני שלך כמעט באוויר, ממש על פי תהום. מה עובר לך בראש ברגע כזה?
ואטאנן צוחק: "אני לא נוהג להסתכל במראות תוך כדי מרוץ! לא רואים את זה כשנוהגים. רק אחר כך בווידיאו רואים את זה ומבינים שזה היה קרוב."
ההיגוי האחורי ב-405 דרש ממך הסתגלות כלשהיא?
"אתה בכלל לא מרגיש את זה. אתה פשוט נוהג. זה עזר מאוד בפניות ההדוקות, אז אני מניח ששם זה היה מורגש יותר. נהגים לא חושבים על כלום. אתה מסתכל על הדרך ועושה את מה שאתה חייב. יש לך שמש בעיניים? אתה מגיב. אתה מרים את היד - זה יותר הגיוני מלהרים את הרגל... האוטו מחליק ואתה מכוון אותו. תת היגוי מופיע ואתה מגיב, אינסטינקטיבית. אין זמן לחשוב. אתה עושה את זה וזה הופך לטבע שני. לפני המרוץ ההוא, רובי אנסר (המנצח של 1989) עלה איתי לגיחת אימון. אני נהגתי והוא ישב לידי - והוא היה מפוחד, הוא אמר שלא יוכל לנהוג כך..."
זו לא הפעם הראשונה שאתה מפחיד את מי שיושב לידך. אני מדבר על האי-מאן ב-1983...
האם נהגי ראלי מודרניים הם, איך נאמר זאת, "עדינים יותר"?
"המכוניות שונות מאוד. פעם היית חייב להחליק ולהכין את המכונית עם גלגלים ישרים כלפי היציאה. היום צורת הנהיגה שונה. מדויקת יותר. התחום כולו נהיה מקצועי יותר, מדויק יותר ויקר יותר. אז אין מקום להיות מופרע. זו תקופה אחרת. כל מי שנוהג היום מביא בעצמו כסף מהבית או מספונסרים ופתאום זה מפחיד לשבור את המכונית. אין מקומות לנהגים, אתה נכשל במקום אחד או מקבל שם של מישהו חסר אחריות - ואז יהיה קשה למצוא כיסא נוסף. פעם היו הרבה יותר קבוצות. הספורט היה זול וזמין יותר. אז הייתה בחירה יותר גדולה והיה יותר צבעוני. היום זה מקצועי, יקר ופחות משוחרר. יש בראלי הרבה יותר שליטה ומשמעת היום".
יכול להיות שראלי הפך משעמם - בייחוד בהשוואה לעידן שלך?
"לא, לא, ממש לא. אתה עומד היום במרוץ ראלי ולא רואה כל כך החלקות – החיים לא משעממים כשאתה על הצד, זה בטוח – אבל אתה רואה באיזו מהירות הם עוברים, זה מדהים ומאוד מרשים. המהירות."
יצא לך לנהוג במכונית ראלי מודרנית?
הקריירה שלך נפרשה על כמה עשורים וכמה שינויים גדולים במכוניות הראלי. מיהן המכוניות הטובות ביותר?
"גרופ B, בלי ספק. לא משנה באיזו מכונית תבחר. אבל לא רק, גם את האסקורט אהבתי מאוד. היה לה מנוע נפלא עם רעש נפלא. פשוט פנטסטי. ביער, כשכל העצים מסביב מחזירים הד, המנוע הזה מדהים... זה נשמע כמו מוזיקה. אין עוד מנוע שמשמיע צליל כזה.
אבל הכי מדהים היה עם פיג'ו. זו הייתה יותר ממכונית, זה היה כלי לצבירת חוויות אנושיות. וכשאני אומר 205 אני מתכוון לגרסת הראלי וגם לגרסאות הפריז-דאקאר שהגיעו מאוחר יותר. בבסיסן כולן היו אותה 205 מדהימה. גרסת הפייקס-פיק האחרונה הייתה משהו שונה לגמרי. עדיין אותו הבסיס אבל עם הרבה יותר כוח ומשמעותית פחות משקל."
אם פיג'ו היו מציעים לך להצטרף היה סיכוי שתנצח את לואב...
ההצעה הזו מעלה צחוק על פניו: "אין סיכוי. אני כבר לא שם. הדף הזה בספר עבר. אתה יכול להריץ סרט ווידאו לאחור אבל לא את הזמן."
אני בטוח שאתה עדיין נהג מהיר מאוד. מתי הבנת שאתה מהיר?
"אף פעם לא הבנתי שאני מהיר. תמיד חשבתי שלא אהיה טוב. לא חשבתי שאני יכול להיות עם הנהגים הגדולים ופשוט המשכתי לנהוג ולהתאמן."
האם יש דברים שאתה מצטער עליהם?
הזמן עבר מהר, ושאלות רבות נותרו ללא מענה. התשובות האנושיות והציוריות שלו על הימים האלימים של קבוצה B, רק הגדילו את דמותו בעיני. מבט נוסף על שני הסרטים, מפרידים ביניהם 25 שנה – מסירים כל ספק שעל ליבי. לואב וה-208 הגיעו לפסגה מהר יותר מה-405 ההיא, אבל מבחינתי, ארי ואטאנן הוא עדיין מלך ההר.