הבשורה הגדולה של אודי R8, והיא בולטת מאוד כאן, על הכביש הזה מול אחיותיה לחברה, היא בשורה של חיים. ה-R8 רחוקה מלהיות מושלמת, ושם לדעתי טמון הקסם שלה. זה מתחיל בתא הנוסעים שמשדר כל כולו יחס אל הנהג. הכל נערם סביב האיש החשוב בסיפור הזה. התחושה מעט צפופה לטעמי, הישיבה גבוהה מדי לסוג כזה של מכונית ואילו הגג המתקפל גוזל מעט מקום מהראש. הכיסאות פחות תומכים ונוחים משל ה-RS5. הרעש מהמנוע המרכזי חודר באופן בלתי פוסק אל התא, ולא מדובר רק על קולות יניקה ופליטה – רעשי עבודה, מכאניים, גסים, נוכחים בלי הפסקה בתא. המתלים הקשים לא מצליחים לייצר נסיעה נינוחה באמת ואני לא רוצה להתחיל לדבר על קוטר הסיבוב. אפילו הספק המנוע לא רושם שיאים בחברה כזו (ה-RS5 חזקה ממנה ותאיץ מהר יותר ל-100 קמ"ש).

אבל כל זה לא מעניין. בעידן המודרני שכחנו מכונית ונהיגה מהי. ומכוניות כמו ה-R8 נמצאות כאן בכדי להזכיר לנו. המכונית הזו חזקה ברגש, היא צורחת אלייך – מהצמיגים, דרך הרצפה, במעלה המושב ואל כל פינה בגוף. מעדכנת אותך. מכניסה את כל כולך לתוך מלאכת הנהיגה, דורשת את מלוא תשומת הלב ומעניקה בתמורה חוויה ששמורה רק למכוניות מסוגה.
אודי R8 ספיידר: מבחן בזק
צילום: מנהל

על הכביש החלקלק היא הוכיחה את עצמה כמכונית לא קלה לנהיגה, נעה בין תת היגוי רגעי (גשם+שלג, זוכרים?) להיגוי יתר אגרסיבי. יש בה משהו מאוד לא אחיד, מאוד לא חלק. ובחסות מצב הכביש, ההתנהגות הזו הגיעה במהירויות נמוכות בהרבה. על כביש יבש אני מתאר לעצמי שתצטרך להתעלל בה ממש בשביל להרגיש את אלו. בטח תשמח לשמוע ש-15-30% מהכוח שעובר לגלגלים הקדמיים, שמחו להוציא אותי מזוויות מהן מכוניות עם הנעה אחורית לא חוזרות.

המנוע מנגן כאן כינור שני להתנהגות ולתחושות עם דחיפה אחידה כמעט לחלוטין החל ב-3,000 סל"ד ועד מעבר ל-8,000. הבעיה האמיתית במערכת ההנעה מתגלה עם התיבה הרובוטית. היא איטית בפעולה רגילה וחובטת תחת עומס. היא הפתיעה אותי, הספיידר הזו. ציפיתי למכונה הרבה יותר מתורבתת ומחושבת, אבל לא – אודי הצליחה לתת כאן אינטרפרטציה מקורית ומלהיבה למכונית הספורט. לא מושלמת, אבל חיה.