למה אנחנו כל-כך אוהבים את תא המטען הענק? כל פעם שאני טס לאירופה, אני מרגיש כאילו אני בעולם אחר. עולם שבו לא קוראים לנו בלשון מצקצקת "חולי הגה". עולם שבו זה הגיוני ומתקבל על הדעת שהתחביב של אישה לא צעירה יהיה להתחרות במרוצי מכוניות – במכונית בת 60 – ותוכל לנהל איתה שיחה עירה על מאפייני הניהוג של שלדת סולם עם קפיצי עלים... עולם שבו מכוניות שנוסעות ליד "פאב האופנוענים", אפילו לא צופרות כשמולן מגיחים אופנוענים ברולינג-סטופי, ואף אחד לא עוצר להטיף להם בצדקנות מתנשאת, הטפות שכל קטנוען מתחיל בארץ מכיר גם אם הוא רק מתנייד לעבודה, עם מעיל, כפפות ומגיני ברכיים. עולם שבו אשכרה להנות מנהיגה זה לא פשע, ולהעריך מכונה טובה לא נחשב לסטיה של רומנטיקנים שלא מבינים שמה שחשוב זה שמירת ערך...
נו, אבל למה לאכול לכם את הלב? מספיק שאכלתי כבר את שלי, עם כפית קהה במיוחד. הנסיעה האחרונה שלי לאירופה רק חידדה מבחינתי את ההבדלים בין עולם הרכב האירופי לשלנו. כי ביבשת הישנה מחפשים כל הזמן את הנישה החדשה. זו לא מגמה חדשה – הרי ברור לכם ששפע הקופה הגדולות שהופיע לאחרונה הוא לא מקרי, נכון? "אנשים משתעממים מהסדאן הקלאסית", התוודה בכיר באודי בעת הצגת ה-A5. "הם רוצים משהו רענן ומקורי, ואנחנו צריכים לתת להם את זה – עם מינימום פשרות מהבחינה הפרקטית".
ניסאן ג'וק מנסה לענות על הדרישה הזו, עם עיצוב מוחצן ותדמית "פעלתנית" שמקושרת למבנה גבוה, כדי לשכנע אנשים לנטוש את הסופרמיני השמרנית שלהם ולשלשל לכיסי ניסאן תוספת מחיר.
צילום: תומר פדר, יצרניםניסאן ג'וק – עיצוב מוחצן כמקדם תדמית
ובארץ? משפחתית, סדאן, 1600. טוב, אולי בתחום נפח המנוע יש איזו התגמשות קלה לאחרונה. אבל עדיין אחד הסיוטים שבוודאי גורמים לכל מנהל שיווק להקיץ בזיעה קרה, הוא שהדור הבא של המשפחתית שלו יוצג בגרסת חמש דלתות בלבד, ללא ישבן בולט ורבוע. אומנם אנשי יפנאוטו, למשל, טענו שזה לא מפריע להם ושמכירות
סובארו B3 תהיה להיט גם בגרסת ההאצ'בק, אבל את אנחת הרווחה הקולקטיבית שלהם כשהוצגה גרסת הסדאן היה אפשר לשמוע מרחוק. אני בטוח שגם מנכ"ל כלמוביל, יבואנית יונדאי לישראל, היה שמח מאוד לקבל גרסת סדאן ל
יונדאי i30, ולא משנה כמה גרסת ההאצ'בק מוכרת. אפילו דלק מוטורס, שנהנתה מהצלחה מצוינת עם
מאזדה 2 עד עתה, לא היססה והביאה לארץ גם את
מאזדה 2 סדאן.
הבון-טון של כתבי הרכב הוא ללגלג על אהבת הישבנים של עמישראל, ובאמת במקרים רבים המכוניות הללו נקנות לפי גישת ה"ליתר ביטחון", הידועה גם בשם "אולי פעם", ובלי צורך אמיתי. רווק מושבע שקונה
טויוטה קורולה כי אולי פעם הוא ירצה לקחת את האחיינים לקמפינג (ולא משנה שהוא חוטף חרארה רק מהמחשבה על לישון באוהל, ובכלל שונא ילדים). אבל במקרים רבים, בעיקר לבעלי משפחות, אין תחליף לנפח המטען העדיף שמציעות גרסאות הסדאן.
רגע, לפני שתקפצו עלי עם "אבל בהאצ'בק אפשר לקפל את המושב האחורי", אני מציע לכם לבלות קצת זמן איכות בקיפול מושב אחורי בו מותקנים שני מושבי ילדים – וזה מבלי להכנס כרגע לעניין שבדרך-כלל צריך לסחוב הרבה ציוד דווקא כשהילדים נמצאים ברכב... אז נכון, כשצריך להוביל פריטים חריגים, אין תחליף למבנה חמש דלתות, אתם לא צריכים לשכנע את מי שהעביר דירת
סטודנטים שלמה בפיאט אונו. אבל ביום יום, כשצריך להוביל את הפריטים הרגילים – תיק ים, ילדים וכו' – אין, בפראפרזה על האמרה האמריקנית הידועה, תחליף לליטרים, כפי שמצליחה להוכיח לי רנו פלואנס המערכתית שוב ושוב.
צילום: תומר פדר, יצרנים סקודה אוקטביה – מראה של מכונית סדאן עם דלת חמישית שימושית
השיא האישי הנוכחי שלי עומד על אופניים, טריילר דו-מושבי לאופניים וציוד נופש ובריכה לארבעה ימים, שנדחסו כולם אל תא המטען מבלי להידרש ליכולות הנדסיות מיוחדות, עניין שה-306 הפרטית שלי, או כל האצ'בק שאני מכיר, יכולה רק לחלום עליו. בעצם, מעניין כמה אפשר לדחוס לתוך
סקודה אוקטביה סטיישן...
