אני בטוח שלא שמעתם אף פעם על דרך ושמה "טרנספגארשן", גם בטרנסאלפין מן הסתם לא נהגתם. לא נורא, הדרכים המופלאות האלו היו שם לפניכם, ויהיו גם אחריכם. יש לכם זמן, ואני עומד לעורר לכם את בלוטות החשק. את יצר הסקרנות שלכם כבר עוררתי, נכון? מצוין! אפשר להמשיך.
לפיכך נתכנסנו...סיביו ממוקמת ממש במרכזה של רומניה, צפונית מבוקרשט הרחוקה; טיסה ישירה? לא לכאן. ו
פורשה? זו הביאה לכאן את מועדון הטיולים שלה – זה שמארגן טיולי חורף בלפלנד, עם קורסי נהיגה על הקרח, וטיולי קיץ באלפים, עם נהיגה במעברים המדהימים שם – וכמובן את המכוניות הייחודיות שלה. הטיולים נמכרים גם בארץ וקל למצוא פרטים עליהם בגוגל.
בין הטיולים נמצאת גם "ההרפתקה הרומנית". וכאן יש לציין כי הכבישים של רומניה הם לעיתים טובים ביותר, לעיתים גרועים עוד יותר ולעיתים חלקם ככה וחלקם כך. לכן, טיולים אלו נערכים לא במכוניות הספורט של החברה אלא דווקא עם רכבי הפנאי –
מקאן ו
קאיין. אנחנו, עיתונאים מהמזרח התיכון וממזרח אירופה, הוזמנו לטעום במשך יומיים חלק מהרפתקה זו וכמובן לרוץ לספר לחבר'ה. ואני, אעשה בדיוק כך, ואספר. ושימותו הקנאים.
המסלוליםחולקנו לשתי קבוצות – האחת תנוע בציר טראנסגראשן במקאן עם מקאן GTS הקטנה והחלשה יותר (רק 360 כ"ס) המצוידת בתיבה הדו-מצמדית המעולה של פורשה (PDK). שם המקום לא אמר דבר אך התצלומים שליוו את התדרוך שכנעו יותר מאלף מילים או שמות. אלה, שחלקם נעשו ממעוף הציפור, נכון יותר הרחפן, הציגו כביש מפותל ומרהיב ביופיו, המטפס לפסגות הרים וכולל עקומות 'סיכת-ראש' בכמות ובאיכות שהיו גורמות לטובים שבמעברי האלפים השוויצריים או הצרפתיים להסמיק מקנאה. בלי ספק, תצלומי הדרך הבטיחו רבות, וכפי ששמחנו לגלות – גם קיימו.
.jpg)
צילום: יצרן
המסלול השני, הארוך יותר, כלל טיפוס למקומות גבוהים עוד יותר והבטיח גם הוא לא מעט, אבל אותו שמרו עבור היום השני והנהיגה בקאיין החזקה והכבדה יותר. לידי התיישב בן לוויה קפריסאי נעים הליכות בשם פטרוס, חיברתי את הגופרו לשמשה הקדמית, התיישבתי במושב הנהג ויצאנו לדרך.
על מקאן וטראנספגארשאןזו הייתה הפעם הראשונה שנהגתי במקאן, רכב הפנאי הבינוני, הצעיר והקטן מהקאיין המצליח של פורשה. מבחוץ הם דומים, אך הממדים הקומפקטיים יותר והפרופורציות הנכונות יותר של המקאן עושים אותו ליפה מבין השניים. תא הנוסעים משדר יוקרה, עיצוב סביבת הנהג ספורטיבי והכל עשוי היטב. לטעמי, וכרגיל אצל פורשה, יש יותר מדי מתגים בסביבת בורר ההילוכים.
בתחילת הדרך אנחנו עוברים בין ישובים חקלאים קטנים, המאופיינים בבתים נמוכים עם גגות רעפים גבוהים מאוד. כנראה שהחורף כאן אכזר למדי, לכן הגגות בנויים כדי למנוע הצטברות שלג והבתים נמוכים כדי לחסוך אנרגיה לחימומם בחורף. אני מתרגל למקאן ואוהב אותו יותר ויותר; הוא מגיב נהדר ללחיצות על דוושת התאוצה, הבלמים עובדים מעולה, ההגה מדויק והוא במפורש מכויל באופן ספורטיבי.
צילום: יצרן
הכפרים והיערות נעלמים עם הכניסה ליער ולדרך המטפסת מעלה. ההתרשמות מהמקאן בדרך המישורית מועצמת, והוא מסתער על העיקולים כאילו נולד עבורם. עם הנעה כפולה, העברת מומנט ממוחשבת בין הצירים, איזון מופלא ושלדה דינמית, המקאן פשוט מזמין את הנהג לנהוג יותר ויותר מהר. אני מרוכז בדרך ומבקש מפטרוס שיעביר את מצב הנהיגה ל'ספורט'. הדוושה הופכת חדה יותר, הישבן מקבל דרגה נוספת של חופש ממערכת היציבות והתענוג מטפס. אנשי פורשה ביקשו במפורש לא להעביר ל'ספורט פלוס'. למה? כי הדרכים צרות ולפעמים ללא מעקות בטיחות והם חוששים שנהג עשוי לאבד תחילה את הזנב ולאחר מכן את שאר הרכב...
אבל הם לא ביקשו שלא לנתק את מערכת היציבות – ואני מנסה. הכיף גדל, אך איתו רמת הריכוז הנדרשת והדרך ארוכה... מפעיל אותה חזרה ומתרכז בכיף ובהתקדמות מהירה ככל האפשר כשהדרך מאפשרת, וזה לא מובן מאליו. אין דין דרכים כאלו ברומניה כדין דרכים בשום מקום אחר בו נהגתי. חלקם סלולים מצוין, אך ללא אזהרה מוקדמת עוברים לחלקים שאינם סלולים כלל. בחלקם יש מעקות צד מודרניים ולעיתים יש תהום, אך אין גדר. בחלקים השטוחים אתם עשויים להגיח מסיבוב במהירות רק כדי לגלות עגלה רתומה לסוס כשהיא עמוסה בחציר עד בגובה שמסתיר לחלוטין את הבָּאלֶגוּלֶע (בעל עגלה, באידיש). ועוד לא דיברתי על האופניים, אופנועים בשיירות ענק, הולכי רגל ו... מכוניות שחונות איפה שבא להם. ממש כך.
זה בולט בעיקר אחרי היציאה מהיער, כאשר העמק על כל יופיו, הכולל את אחד הכבישים המתפתלים ביותר שזכורים לי, נחשף לעיני המשתאות. ואיפה שיש נוף, יש גם נהגים שרוצים לעצור ולצפות בו. אבל כאן אין בדיוק אזורים מסומנים כאזורי נוף עם חניה מסודרת. כאן, איפה שיש שול שרוחבו עולה על מטר וחצי – יש גם מכוניות חונות, דלתות נפתחות מימין ומשמאל, וגברים, נשים וטף יוצאים כדי להתפעל מהנוף. ולא נשכח גם את הפס הלבן הרצוף שמטפס כמעט ללא הפסקה מלמטה ועד למעלה. אסור לעקוף, גם לא את העגלה. מזל שאין גם שוטרים. ומה עושים הנהגים? עוקפים כמובן. ב"זהירות".
צילום: יצרן
תצחקו, אבל מתרגלים לתנאי הכביש האלו, חייבים להתייחס לכל עיקול עיוור כאילו במרכזו תמצאו הולך רגל, או מכונית שעוקפת מול אפכם. צריך להבחין במכוניות שמתכוונות לחנות, או לצאת מהחנייה, צריך סבלנות וזו משתלמת. כי ברגע בו ניתן לעקוף, לחיצה על הדוושה מקפיצה את התיבה המהממת מחמישי לשני, המקאן משמיעה את קריאת הקרב שלה המורכבת משריקה של שני מגדשי טורבו ויללה של מנוע 3.0 ליטר, V6 בסל"ד גבוה – ויש גם מתג המגביר את קול המפלטים. השאגה כאילו מדרבנת אותה קדימה בתאוצות המתאימות יותר לרכב ספורט חזק מאשר ל-SUV...
וההתנהגות? קשה להאמין שהמכונית הזו סוחבת עליה כ-1900 ק"ג. זה לא רק 360 הסוסים אותם מספק המנוע, גם לא רק מומנט פיתול של למעלה מ-50 קג"מ. זו השלדה המכוילת לתגובה חדה ומדויקת, העברת המומנט בין כל ארבעת הגלגלים בצורה אופטימלית. אבל מפורשה לא חיכיתי לפחות. הרי בדיוק את זה הם יודעים לעשות הכי טוב מכולם.
ארוחת הצהריים נערכת במסעדה של מלון במעלה ההר. בדרך אליו אנחנו נוהגים לאורך אגם גדל ממדים. אני שואל את המלצר איך מגיעים אליו, והוא מצביע לי על מדרגות היורדות מהמלון ישר לחוף. פטרוס ואני יורדים עד לאגם ובעוד הוא מדליק סיגריה, אני יורד לתחתונים וקופץ למי האגם. המים מדהימים, קרירים, מרעננים...
צילום: יצרן
הדרך חזרה עוברת בדיוק באותו כביש רק בכיוון ההפוך. ויש יתרון לירידה – כל הנוף המדהים נפרש לנגד עיניך. עוד כמה הפסקות לצילומים ואנחנו במלון.
טראנס אלפין וקאיין אחרי השיא הענק של היום הראשון, חששתי לצאת מאוכזב מהיום השני. המסלול ארוך ועשויה להיווצר בעיית דלק, הזהירו אנשי פורשה, לכן התבקשנו לנהוג במידת החיסכון. אתם בטח יודעים שלמעט ליד הגה של טסלה, חיסכון בדלק עומד ביחס הפוך לנהיגה מהנה.
מהירות נינוחה, תאוצות מתונות, הימנעות מקיקדאון ככל האפשר, בלימות איטיות – ממש, אבל ממש לא המתכון לנהיגה בכביש המטפס בהר, שמספר עקומות 'סיכת-ראש' שבו זהה בערך למספר השערות שבראשי (אם לא יותר). הסיבה שאני מתמקד דווקא בעקומות האלו היא שהן פניות של הילוך שני, או לפעמים ראשון. והדרך הכיפית לעבור אותם היא האצה, בלימה חזקה ומאוחרת, הורדת הילוך (באופן ידני או אוטומטי) הכנסת האף פנימה ותאוצה איטית שמתגברת לדריכה חזקה עם יישור ההגה – וזה בדיוק המתכון לצריכת דלק גבוהה ביותר. סיכמתי עם פטרוס, שאת הדרך הארוכה יחסית המובילה עד למעלה עצמו, ניקח באיזי, ובעליות. אתם יודעים, נלחץ בלי חשבון. זה אמור להספיק עד לצהריים ואחר כך נראה. בסופו של דבר, יש שם צוות לא קטן של אנשי פורשה שידעו לפתור בעיות כאלו. אם תתרחשנה.
צילום: יצרן
קאיין GTS החדש מבטיח לא מעט. הוא השתנה כדרך התקופה, איבד שניים משמונת הצילינדרים שלו, אך זכה בתוספת של שני מגדשי טורבו. המנוע, בנפח 3.6 ליטר, מייצר 440 כ"ס, 20 יותר ממנוע ה-V8 האטמוספרי, והמומנט טיפס צפונה ל-60 קג"מ. המשקל, 2110 ק"ג, מציג יתרון של 10% ביחס כ"ס לק"ג בהשוואה למקאן. מצד שני, אין לו תיבת ה-PDK האהובה עלי אלא תיבה אוטומטית "אמיתית", שמונה הילוכים, שבנהיגה ספורטיבית היא קצת פחות "החלטית" מהדו-מצמדית. לא נותר אלא לראות איך כל זה עובד ביחד בכביש מטפס ומפותל להפליא.
האסטרטגיה לחיסכון בדלק עבדה היטב. הגענו לתחילת הטיפוס כאשר המיכל כמעט מלא, והיה לנו גם מספיק זמן ודרך כדי ללמוד את המכונית הגדולה יותר. לכן, כשהגענו לכביש המטפס ואני ליד ההגה, סחטתי מיד את הדוושה עד לסופה, הקאיין השמיע קול שאגה וזינק קדימה. יש לרכב הגבוה והכבד הזה המון כוח, והוא מזנק קדימה בצורה מפחידה ממש.
בלימה חזקה, הגה שמאלה לסיכת הראש הראשונה, "ספורט פלוס" אני מבקש מפטרוס, הוא נענה אך מבקש שאזהר. וואי וואי, במצב הזה הזנב משתחרר בפנייה החדה, אני מתקן עוד לפני שהמערכת מתערבת בנדון וממשיך. אחרי כעשרים דקות אני חוזר למצב ספורט ונושם עמוק. תורו של פטרוס, ואחריו שוב אני. יש מספיק סיכות ראש ופניות S מהירות בשביל כווולם.
וזה המקום לחדד קצת את ההבדל בין שני כלי הרכב המעולים האלה וזה לא פשוט להסביר במילים. אנסה בדוגמאות. המקאן הזכיר לי סוס מירוץ טהור גזע: מהיר, אלגנטי, גמיש חזק. הקאיין לעומתו הוא מעין קרנף מסתער: חזק אימים, מהיר ומאיים. אני לא חושב שהוא יהיה איטי יותר, כמעט באף דרך מפותלת, למעט דרכים צרות במיוחד, מהמקאן. הוא לדעתי יותר נוח – בעיקר עם המתלים הפנאומטיים בהם צוידה המכונית "שלנו" – יותר מהיר אבל... פחות מהנה. מאקאן מזכיר יותר מכונית ספורט; הקאיין יותר GT מהירה.
צילום: יצרן
יש גם הבדלים בין הדרכים. הדרך ביום השני הייתה ארוכה יותר, טכנית יותר, קשה יותר לנהיגה – ואילו זו של היום הראשון הייתה הרבה הרבה יותר יפה לעין. עם הדלק, אגב, הסתדרנו היטב. בסיומו של יום, כשאנחנו כבר בדרך חזרה למלון, נתקלנו בתזכורת כואבת לעובדה שאנחנו בכל זאת ברומניה.
בעוד פטרוס נוהג ואני נח לצידו, אני מזהה בור גדול בצד השמאלי של מסלול הנסיעה שלנו. "בור בכביש, היזהר" אני אומר לפטרוס, כמו ששנינו עשינו במהלך היומיים האחרונים. "רואה" מגיב פטרוס ומפנה את ההגה ישר אליו. בום בום, שני צמיגים שטוחים בצד שמאל ולנו אין אפילו רזרבי אחד לרפואה. הסתבר שהיה חור לא גדול בצד ימין של הכביש ופטרוס ראה אותו וסחב שמאלה. מזל שאנשי פורשה היו קרובים מאחורינו. החלפנו מכוניות והם חיכו לגרר...
צילום: יצרן
הדרך והאמצעי – מדהימיםדרכים כאלו מתאימות ל
פורשה – אבל לא ל-
911 או ל
בוקסטר. כפי שנוכחנו בסוף היום, המפגעים עשויים בסופו של דבר לפגוע וטוב שיש רכב עם מרווח גחן גבוה יותר. ה
קאיין ובעיקר ה
מקאן הם בפירוש דמי פורשה הנכונים לדרכים הרומניות.
אבל מה שבאמת חשוב הוא שהגעתי לדרכי נהיגה מ ד ה י מ ו ת !! אין דברים כאלו. אלו דרכים שבקלות יתחרו בכיף אותו הן מספקות בטובים שבכבישי ההרים באירופה – ויש כאן הרבה פחות שוטרים...
אז, אם האמצעים בידיכם ויש לכם כמה אלפי אירו להוציא על טיול (כולל מלונות ומסעדות מעולים), ההרפתקה הרומנית היא בהחלט אופציה מעולה. ואם אין לכם המזומנים הללו, אני ממליץ לכם להגיע לסיביו, לשכור שם רכב שטח, אפילו של
דאצ'ה, ולטפס בשני מעברים אלו (שסגורים בחורף). לא תצטערו לרגע.
צילום: יצרן
