לא כל העולם, אולי, אבל עולם הרכב ללא ספק. אולי לא כל עולם הרכב, אבל כמה אבני יסוד שלו. אולי לא כמה אבני יסוד שלו, אבל ללא ספק אמונות ודימויים שהיו יסוד חייהם של עיתונאי רכב וותיקים שנהגו בהכל ופגשו את כולם. ואולי היו אלה הצעירים, שהתרגשות והתלהבות, אמונה ומחויבות שהמציאו לעצמם, גרמו לכך שמה שראו באולם התחתון של תערוכת פריז ב־2002, יגרום לקריסת מערכות מוחלטת.
הרי רק ב־2000 עיקר התערוכה היה בהצגת דגמים חדשים של משפחתיות גדולות, והמעצבים היו כוכבי על, והכל נראה סבבה. ופתאום, ככה?
פורשה, פעמיים פולקסווגן
מותג מכוניות הספורט הדגול, פורשה, הציג את קאיין. מי שהיה חתום על 911, ועל 959, ועל לה מאן, ועל פריז דקאר — השיק רכב פנאי. התדהמה פינתה מקום לחוסר אמון; הבסיס של אותו קאיין הוא של רכב פנאי גדול, חדש — של פולקסווגן? אותה רצפה? חוסר האמון הוכה בתימהון: פולקסווגן, היצרן העממי הזה, שהגיע עד פאסאט, עדיין עם מנועים ממש לא משהו — מציג גם רכב פנאי, גם בשותפות עם פורשה, גם מאתגר את התפיסה המקובלת עם ערכת שטח מבוססת טכנולוגיה (ולפני דיסקברי 3)? התימהון הפך למבוכה רבתי, כאשר ליד אותו פולקסווגן טוארג חדש התייצבה גם מכונית פאר בגודל מלא, פייטון. בין הדברים המשותפים לשני דגמי המותג העממי: לוגו בגודל של צלחת סטייק במידה אמריקאית. ככה משדרגים מותג.
מאז ועד היום
אותם טהרנים שמינו את עצמם לנוטרי המורשת של מותגי המופת האייקוניים, צפו כיצד בעשור וחצי האחרון כולם כולל כולם פנו לעולם רכבי הפנאי. הסיבה? העולם מעדיף אותם על דגמי ספורט, העולם קונה המון מאלה, העולם מזרים המון כסף לאותם יצרנים שפעלו ברמה של בית מלאכה גדול, ובזכות דגמים אלה היו למפעל בקנה מידה גלובלי.
ובין אלה, שומו שמים והאזיני ארץ, גם אקסקלוסיביים במיוחד, כמו בנטלי (בנטאיגה), או למבורגיני (אורוס). וגם הם, ממש כמו אודי Q7 — ולענייננו: פורשה קאיין וגם פולקסווגן טוארג — יושבים על אותה רצפת MLB עכשווית, עתירים בטכנולוגיה ועשירים באבזור.
והנה אנחנו מגיעים: פורשה קאיין ופולקסווגן טוארג הוצגו לא מכבר בדור השלישי שלהם, והגיעו גם לישראל. הראשון נבחן בגיליון זה ממש, וגם השני, יחיד בחבורה שאינו של מותג יוקרה, נמסר להסתכלות ולבחינה.
טוארג, פעם שלישית
טוארג החדש נראה סולידי, משדר פולקסווגניות שמרנית, מרשים בזכות ממדיו הנכבדים (כולל רוחב של כשני מטרים), ורק שימוש היתר בכרום פוגם. לידיעה: טוארג מוצע גם בגימור שחור. לטעמי עדיף.
האיש בסוכנות צ'מפיון היה נחוש להסביר הכל כולל הכל על הדגם החדש. התוצאה: זה נמשך הרבה זמן. הסיבה: המון טכנולוגיה, מפרט ארוך לא פחות מהרכב עצמו (488 ס"מ; בסיס הגלגלים 290 ס"מ), ממשקי נהג שהם המילה האחרונה. והדבר המדהים (ויודע צדיק וגומר): כל אלה תקניים, בגרסה/רמת־גימור היחידה המשווקת בארץ של טוארג החדש (ראו תיבה).
סביבת נהג שכולה מבוססת על מסכים, העיקרי שבהם מגע (ענק, "15), עם שליטה נפרדת רק לעוצמת השמע, היא מתכון לקטטה נמשכת בין הנהג למערך התפעול והמידע. לא כאן. מעבר לקטע העגום של טביעות אצבעות על המסך, היחסים שלי עם המערכות היו טובים מאוד, בין השאר מכיוון שחלק ניכר מהכניסה לתפריטים אינטואיטיבית ככל שניתן במקרה כזה, ופטנט חכם מאוד מונע מידע מיותר; רק כאשר מקרבים את היד למסך (3 ס"מ) כל התפריט מתעורר. המעבר בין נושאים ראשיים ברור ונהיר, וגם חיטוט בכל תפריט קל מאוד להתמצאות. השליטה בלוח המחוונים המוקרן פשוטה מאוד, והוא פשוט משובח, ממש כמו התצוגה העילית. חשוב מאוד: ניתן לקנפג את הרכב לפי רצון, ואז הכל הופך ממש פשוט.
המושב, שהוא מאוד רב כוונונים (כולל הארכה לירכיים, ושינוי תמיכה צידית), טוב מאוד, ותנוחת הנהיגה כנ"ל. שדה הראייה גם, ורק המראות, כדרכה של פולקסווגן שלא בקודש, לא מתעלות; מין באג שכזה. רמת הביצוע גבוהה מאוד, והסידור הכולל, עם עור הקונסולה המרכזית המרשימה בין המושבים, מוסיפים לתחושת הנינוחות והלוקסוס השורה מלפנים.
הכניסה למרחב מאחור נוחה מאוד, המרחב משובח (גובה הרכב: 166 ס"מ), ורק גבוהים מאוד, כמו זה על 192 הס"מ שלו, מצאו כי הגג הפנורמי מפריע. קצת. המושב נרחב מאוד, אבל הבסיס שלו דק מדי. יש מקום סביר אפילו לנוסע שלישי, ומערך המיזוג הכפול מאחור מבטיח רמת חיים גבוהה גם שם.
תא המטען ענק (810 ליטר), עשוי היטב ורב פטנטים, כולל כפתור המאפשר הרמת הרכב והורדתו לטובת העמסת מטען. קל מאוד לקפל מושב/מושבים, להגדלתו כדי נפח מסחרי (1800 ליטר). כמובן, פתיחה/נעילה חשמלית רק מוסיפה.
סבב ראשון
הצלם גר בבאר שבע, הזדמנות מצוינת לסיבוב ראשון ארוך, כולל היכרות אישית עם המערכות, שיוט נינוח, רחובות בעיר, קטעים דינמיים, טיול בשבילים ובדיקה של כמה־עמוק־הוא־נכנס־לשטח. יש יתרון במיקוד.
עוד בערב קודם, הרשים הרכב בנוחות נסיעה ראויה ביותר, כאשר נאלץ להתמודד בשברי האספלט הנקראים "הכנת התשתית לרכבת הקלה"; קפיצי אוויר זה דבר טוב. אבל מעבר ליכולת כזו או אחרת, פולקסווגן טוארג הביא אותה התנהלות שאמורה לאפיין דגמים גדולים של מותגי יוקרה — התנהלות נעימה, שקט נימוח — כאשר הנהג עטוף בשילוב הראוי של חומרים משובחים מהזן הקלסי ומתממשק עם מערך שליטה סופר־עדכני. תאורת החוץ המעולה וזו הנעימה בפנים הוסיפו והשלימו.
הנסיעה בכביש 6 שמרה על אותה רמה גבוהה מאוד של התנהלות ונוחות הנסיעה הייתה טובה; במצבים רבים, מעבר ל'ספורט', שיפר אותה כראוי. רמת השקט הייתה גבוהה מאוד, ורעש רוח וכביש החלו להפגין נוכחות על סף המהירות החוקית. המנוע מצידו, דיזל כאמור, לא נשמע בכלל, וגם בסל"ד גבוה עבורו הוא שמר על שקט מכובד. היכולת שלו הייתה מרשימה ביותר. כי עם קרוב ל־300 כ"ס ומעל 60 קג"מ, בתמיכתה המסורה של תיבת 8 הילוכים והנעה כפולה, ולמרות משקל של 2.25 טון, טוארג יכול לצבור מהירות מכל מצב לכל מצב, ולהגיע במהירות לכל דף בית של אתר חדשות או לעמוד הראשי בעיתון. כלומר (עקרונית, כן?), בשיוט של 170 קמ"ש ניתן להביא אותו בקלות אל מעבר ל־200 בליטוף מצערת. אגב תגובה ותיבת הילוכים: ההשהיה כאן ממש אינה מפריעה, בגלל גלי מומנט גבוהים. בהמשך, בדרך שוממה, נבדקו מערכות הבטיחות האקטיביות, ולאחר 15 שניות של נהיגה ללא ידיים (מבחן, כן?) המערכת לא רק שהודיעה שזה לא לטעמה, אלא מתחה באיום את חגורת הבטיחות, לקראת בלימה. לקחתי את ההגה בידיים.
הגענו לבירת הנגב, פסי הרעדה לא היוו מטרד, נסענו להצטלם, ופצחנו בקטעים מעוקלים; לא שנוהגים כך, אבל זה יופי לצילומים. הרכב הלא קטן הזה פנה באופן מעורר כבוד, ושינה כיוון כנדרש; קפיצי אוויר זה דבר טוב. אז לא, טוארג הוא לא בן דמותו של קאיין, למעשה הוא ההצעה האחרת של אותם מרכיבי מתכון (עם שינויי בקפיצי האוויר בדיוק לצורך זה). הוא גם לא מלהיב לנהיגה כזו — אבל הוא יכול לפנות במהירויות גבוהות בהרבה מאוד המותרות על־ידי תקנת הציבור.
רכב פנאי זה שבילים, וטוארג הציע לשוהים בתוכו (צלם פלוס נהג) נוחות נסיעה מכובדת ביותר, שמר על שקט כנדרש, הוריד כוח היכן שצריך, ומכיוון שהיה צריך לראות איך הוא מצטלם, היה צריך ללחוץ עליו — שוב, מעבר למה שנעשה בשימוש כלשהו (אבל חובות המקצוע וכו') — וגם שם נרשמה הערכה רבה (שלי; דעתו עלי לא נמסרה).
ושוב, חובת המבחן עלינו, הפנינו חרטום ועלינו מעלה, לעבר הסלעים. נקבע מצב שטח בבורר, מתלי האוויר הרימו את הרכב באופן ראוי, וטוארג הפגין שהוא יודע פרק בהלכות שטח טכני; לא, זה לא דיסקברי שיש לו גם נעילות וגם הילוך כוח ועוד קצת במרכב, אבל זה מה שיאפשר להביא אתכם בטיול, לא באתגר עבירות, רחוק יותר ועמוק יותר בשטח, לחוויה יותר ייחודית.
סבב שני
למחרת עשינו עם הטוארג מה שצריך לעשות עם רכב כזה: נסענו לטיול רחוק, ירדנו לשבילים, נסענו בכביש מאוד מוזנח, מרוחק, מפותל וארוך וגם בהינו בנוף; תמיד בוהים במכתש רמון. טוארג הרשים במילוי תפקידו, היה נעים לנוסעים מלפנים וגם לאלה מאחור — עם נתוני גובה בהרבה מעל הממוצע במשק — כישורי צבירת המהירות שלו, גם בכבישים מתפתלים, היו מעל ומעבר, ושוב: איכות הנסיעה הייתה טובה מאוד. גם בשבילים. התלונה העיקרית שהגיעה מאחור התייחס לבסיס המושבים, שנמצאו דקים מדי לנסיעה כל כך ארוכה.
ובקיצור: יום טיול ארוך מאוד, במגוון דרכים ונופים, היה בדיוק מה שרשם הרופא, או הרועה הרוחני, או מישהו: נעים, נינוח, ומפגין את הרב גוניות של הרכב הזה ואת שפע אופציות השימוש שהוא מאפשר.
מחיר, תמורה
פולקסווגן טוארג, לכשעצמו, הוא רכב פנאי גדול משובח ביותר, המציע איכות נסיעה מכובדת, ביצועים שהם הרבה מאוד מעל ומעבר, יכולות גבוהות בכבישים על כל סוגיהם ולפי אופיים וגם כישורי שטח במתארים מגוונים. הוא עשוי היטב, האבזור שלו עשיר מאוד, הממשקים העכשוויים ידידותיים, ומערך הבטיחות מצוין. מעבר למספר הערות (מראות, בסיס מושב מאחור), בולט חיסרון אחד ביחס למתחרים רבים בסביבתו: אין לו אופציה לשבעה מושבים.
מנגד, הוא עולה חצי מיליון שקלים — וזה סכום גבוה. אולם, בהקשר של דגמים כאלה, מדובר, ובכן, בתמורה ראויה בהחלט. סיבה אחת היא הסמל: מותג עממי אינו דורש אותו סכום שדורש מותג יוקרה.
אז אם אתם מחפשים רכב פנאי משובח המרחיב את מעטפת השימוש, והסכום שהוקצה לפרויקט נע באזורי המחיר הזה, לכו להתרשם מטוארג. יהיה לכם הרבה ממה.
_________________________________
אבזור חוץ, אבזור פנים
אבזור חוץ. פנסי לד מטריקס מלפנים, לד מאחור, תאורת פנייה; חישוקי "18; גג שמש פנורמי; מצלמת 360 מע'; סיוע לחנייה. אבזור פנים. לוח מחוונים דיגיטלי, מערך מולטימדיה "15; בקרת אקלים 4 אזורים; מושבים עם תפעול חשמלי, כולל הארכה לירכיים ושליטה בתמיכה צידית, חימום, מיזוג ועיסוי; פתיחה ונעילה חשמלית של תא המטען.
פנאי/שטח יוקרה
פנאי/שטח יוקרה
פנאי/שטח יוקרה
