איך לעזאזל קוראים לעשור הזה שהסתיים עכשיו? העשור הבא יקרא שנות העשרה, זה שאחריו – שנות ה-20. אבל איך קוראים לעשור הראשון של המאה? איכשהו, "שנות ה-00" לא ממש נראה טוב. אז איך, נו?

מאחר ואין לי תשובה בדוקה, אתחיל בשנה שחלפה. אולי עד שאסיים איתה אגלה את האור.
ובכן, 2009 היתה בשבילי, לפני הכל ויותר מהכל, שנת מאבק האופנוענים להורדת תעריפי הביטוח. מאבק שעזר לנו להבין שאנחנו קהילה חזקה – אבל לא חזקה מספיק, כל עוד היא פועלת לפי כללי המשחק של הפגנה-לוביסטים-תמיכת תקשורת. זה לא מספיק כאשר מולך עומד שר אוצר יהיר, מתנשא מעל עמו, עיוור ואטום, שנותן לפקידיו לעשות ככל העולה על רוחם ולנקוט בצעדים שפוגעים בשכבות חלשות ומעשירים – לא את קופת המדינה, אלא את קופות חברות הביטוח.
זו היתה שנה שהחזירה לישראל את המכונית הקטנה – הלגיטימית, זו שאינה קוריוז-לעשירים נוסח סמארט או עלבון-לעניים נוסח קיה פרייד.
זו היתה שנה – עוד שנה – שבה לא קם וקרם עור-וצמיגים ספורט מוטורי חוקי בישראל. יודעי דבר מבשרים לי שהתהליך או-טו-טו נגמר, הפעם באמת, נשבעים. אאמין לזה כאשר נוכל לדווח על מירוץ ישראלי בלי להשתמש בניסוחים עקלקלים בסגנון "אי שם בדרום" או "במסלול כלשהו במרכז הארץ".
זו היתה שנה שהתחילה עם פירוק ראלי דאקאר מערכיו האמיתיים, כאשר נדד לדרום אמריקה. לא פלא שאת מהדורת 2010 מקבל העולם בפיהוק גדול.

 
זו היתה שנה של תהפוכות מדהימות בפורמולה 1, ושל האדרת האגדה ושמה רוסי במוטוGP.
זו היתה שנה של טלטלות בתעשייה שלנו, ברמה העולמית. הריקושטים עוד לא שככו.
זו היתה (עוד) שנה של מאזדה 3 בשוק הישראלי. די, נמאס, אפשר להתקדם הלאה?
זו היתה שנה של רפורמה ירוקה שנויה במחלוקת.
וזו היתה שנה שסגרה את העשור הראשון של המאה ה-21, שעדיין אני לא יודע איך לקרוא לו – אבל אין ברירה אלא לסכם גם אותו. אז הנה, בבקשה:
זה היה עשור שבו המתגים בתא הנוסעים הפכו לתפריטים.
זה היה עשור שבו אבזר הבידור הבסיסי ברכב הפך להיות מרדיו-דיסק לחיבור לאייפוד.
זה היה עשור שבו ציוד הבטיחות הבסיסי ברכב הפך להיות 6 כריות אוויר ו-ESP.
זה היה עשור שבו התפוצצה (מונח מתאים במיוחד במקרה זה...) שערוריית הצמיגים של הפורד אקספלורר, שגילה חיבת-יתר להתהפך בשל צמיגים לקויים – שערורייה שכמעט חיסלה את מותג הצמיגים פיירסטון, והגבירה מאוד את המודעות לצורך במערכות בקרות יציבות.
זה היה עשור שהביא לנו את העיצובים של כריס באנגל. צעקנו, מחינו, שפכנו קיתונות של לעג דרך המקלדת והמצאנו כינויי-גנאי נוסח "תחת-באנגל" – וזה עזר כמו ערכת ניפוח לצמיג מתפוצץ של פורד אקספלורר. מכוניות ב.מ.וו פרו ורבו והיו לעם רב מאוד.
זה היה עשור שהביא לנו את הקטנוע הבטיחותי של ב.מ.וו, ה-C1. בלי קסדה, עם חגורות בטיחות. כמו שבא, ככה הלך.
זה היה עשור שבו המכונית ההיברידית הפכה להיות מקוריוז למשהו מקובל ונפוץ, אפילו סוג של סמל סטטוס.
זה היה עשור שגרם אפילו לפורשה לדבר על פליטת CO2. ולייצר רכב דיזל.
זה היה עשור שגרם לפורשה לייצר רכב-פנאי, למען השם.
זה היה עשור שגרם ליגואר לייצר מכונית עם הנעה קדמית. וסטיישן. עם מנוע דיזל.
זה היה עשור שהביא לנו את מכונית העל האקסטרווגנטית ביותר בהיסטוריה – ועדיין כל עיתונאי רכב שישאל בעניין יגיד שהוא מעדיף את המקלארן F1 מהעשור הקודם, אם כבר מאפשרים לו לבחור, תודה רבה.

 
זה היה עשור שגרם לנהגי ישראל – חלקם, לפחות – לגלות כמה כיף לנסוע על הצד. ולרוני שטרן לגלות שהנעה אחורית היא-היא הדבר האמיתי.
זה היה עשור שבו רשות המסים הורידה מגדולתו את הטנדר דבל-קבינה כתחליף לרכב פנאי.
זה היה עשור שהמציא את המונח "קרוסאובר". וחיסל, בזה אחר זה, את רכבי השטח של פעם והפך אותם ליאפים מנשנשי סלט עלים.
זה היה עשור שהביא לנו כמה מהמכוניות המכוערות ביותר של כל הזמנים – פונטיאק אזטק, סאנגיונג רודיוס (ופורשה פאנאמרה?), למשל – לצד יצירות יפיפיות כמו אסטון מרטין DB9.
זה היה עשור שבו הזלנו דמעה על אובדן TVR ומרקוס, אבל לא ממש התאבלנו על סגירת אולדסמוביל.
זה היה עשור שבו התפוצץ שוק הרכב הסיני, ועימו התעשייה המקומית. את האפקט עוד לא התחלנו אפילו להרגיש.
זה היה העשור שבו נולדה התקווה לעתיד חשמלי טוב יותר, בזכות "מקום טוב יותר".
זה היה עשור שבו חטיבת AMG של מרצדס איבדה לחלוטין את השפיות. איזה כיף לכולנו.
זה היה עשור שבו קיבלנו בזרועות פתוחות את ההונדה S2000, ובסופו של דבר גם נפרדנו ממנה בעצב.
זה העשור שלקח מאיתנו את פורת.
וזה היה עשור שממש בתחילתו התחלתי לכתוב במקום הזה. איך הזמן רץ, הא?