ארבע לפנות בוקר. אני מת לקפה אבל הכול, פשוט הכול, סגור. חוץ מרכב של מג"ב בסיור שגרתי ושלוש סופרמיני לוהטות, האזור שומם והעולם ישן. אבל אצלנו העניינים בשיאם. הגמד האכזר, המוכר גם כתומר פדר, החליט שחייבים לצלם את המכוניות על רקע השמש המתעוררת באזור ים המלח.
"מה רע בשקיעתה של הזריחה?" ניסיתי לשנות את הגזירה. אבל תומר נחוש לקחת אותנו לרכס הגבוה באזור הנמוך בעולם, להקפיא אותנו במקום שלרוב לוהט, ולהמחיש את מה שהבנו יומיים קודם כשאספנו את המכוניות. לא משנה שחשיבותן בשוק קטנה, שהמכירות מדשדשות, לא רק בארץ אלא גם באירופה, ושהן כבר מזמן לא צו האופנה – ההיגיון אובד והאמוציות משתלטות על מערכת 'אוטו' כאשר מגיעות קטנות חמות, במיוחד אם הן צרפתיות. עימות בין GTI קטנה של פיג'ו לבין קליאו ספורט מבית רנו תמיד מעלה לטורים גבוהים את היצרים ואת הדופק.
צילום: תומר פדררנו קליאו RS, פיג'ו 208 GTI ואופל קורסה OPC. קרב טעון
יום קרב
זה דרבי שהתחיל אי שם בשנות השמונים. רנו אולי הייתה שם קודם, עם ה-5 גורדיני, אבל מי זוכר את זה, אחרי שפיג'ו שינתה את התחום עם ה-205GTI שהפכה לאגדה, ותרמה למהפך התדמיתי של החברה. לא לחינם היא נבחרה על ידי רבים כמכונית העשור ההוא. היא התחילה את העידן בו מכוניות פיג'ו היו אמת המידה לנהיגה. אבל משהו ברנו נדלק, ואחרי הסופר-5 טורבו הברוטאלית, היא החלה להתאמץ יותר מאחרים.
זה החל בקליאו וויליאמס שהפכה אגדה ואחר כך הגיעו שני דורות של קליאו ספורט שהלמו בכל מי שחמד בראשות הקבוצה. אחרי שנים בצל האריה הפכה החברה השמרנית מפאריס, בעזרת חטיבת הספורט מדיאפ, לנותנת הטון. פיג'ו, מאידך, נטשה אט אט את הנהג ובחרה במכוניות פחות קיצוניות ויותר מהודרות – אבל כדאי לזכור שמלכתחילה היה ל-GTI גם צד אלגנטי אופנתי, שנעדר מהמתמודדות של רנו. מה שברור הוא, שלאורך השנים התחרות התחממה: 205 מול סופר 5, 106 מול קליאו וויליאמס, 206 ו-207 בגרסאות ה-GTI וה-RC מול דורות של קליאו ספורט.
צילום: תומר פדר בשנים האחרונות רנו נותנת את הטון הספורטיבי
דרבי צרפתי
מדלגים קדימה, לתערוכת פאריז 2012, בה נשלחו לזירה הדורות החדשים למסורת יחד עם פצצה מטלטלת. רנו החליטה להחליף הרכב מנצח: רנו קליאו עברה למבנה של חמש דלתות ו...ויתרה על מנוע אטמוספרי מופלא עבור טורבו שגרתי יותר. אבל הפרט הבעייתי באמת היה נטישת התיבה הידנית עבור דו-מצמדית, כאילו מדובר באיזו פולו GTI. "איך נפלו גיבורים?" שאלו הכותרות, וברנו הבטיחו שאף אחד לא נפל.
מהצד השני הוצגה
פיג'ו 208 בגרסת ה-GTI חדשה, והבטיחה להחזיר משהו מניחוח ה-GTI המקורית. בכך היא העירה חובבי הגה ותיקים, שהחלו לפתח ציפיות, גם אם בפיג'ו הדגישו שהם חפצים גם (ואולי בעיקר) בניחוח האופנתי יוקרתי שהיה למקור. ולדרבי הצרפתי משתחלת גם
אופל קורסה OPC שאהבנו במפגש הקודם, למרות שהיא נעדרת שושלת מפוארת.
צילום: תומר פדר
אופל קורסה OPC. כבר וותיקה, אך עדיין רלוונטית
למרות הקור
בזכות יכולת המכוניות, או החשש מהגמד, אנחנו מצליחים להקדים את קרני השמש בטיפוס למצוקי דרגות. על הכביש הגלי הגה הקליאו פחות רגוע ולוחם קלות. היא נעה לצדדים ומרגישה עסוקה, בעוד ה-208 רגועה, בוטחת וקלה בהרבה לנהיגה מהירה. רמז לעתיד?
"שיט. יכולנו לישון עוד 20 דקות", אבל תומר, קטן ולוהט מהמכוניות, שולף סמרטוטים ופוקד "יאללה לנקות".
כשקרני השמש מבליחות הן מאשרות שהקליאו, למרות שאינה שונה מהותית מאחותה הרגילה, נראית נפלא. היא מטמיעה היטב את הדלתות האחוריות במרכב, ומצליחה להראות היפה בחבורה. רוב האיפור הספורטיבי: פס כסוף מלפנים ומאחור, דיפיוזר מתחת לפגוש האחורי ומפלטים מיוחדים, עוזר, אבל אני לא משתגע על החישוקים השחורים של גרסת הקאפ והצבע הכתום זרחני הופך אותה רעשנית. רמז לאופי?
צילום: תומר פדר רנו קליאו ספורט. איפור ספורטיבי
הפיג'ו, בייחוד בשחור, נראית קלאסית, לא מתגנדרת באיפור מלחמתי אלא יותר ספורט-אלגנט, ונאה מה-208 הרגילה. חובבי הז'אנר יאהבו את כיתוב ה-GTI על הקורה האחורית, מחווה ל-205, וניפוחי הכנפיים והמפתנים הצנועים מחממים את האווירה. כך גם צמד המפלטים בצורת טרפז, הספוילר האחורי המתחייב וחישוקי ה-17 אינץ' הנאים. מלפנים היא נראית מעט צרה וגבוהה אבל קווי הלד, שמתחברים לשבכה, משפרים את הרושם.
והקורסה? היא נראית שונה – פחות עדכנית ומגובשת, כאילו יצאה מסדנת שיפורים של שנות השמונים. היא מנופחת לפי מרשם מאותם ימים, עם פגושים אגרסיביים ביותר ושפע כונסי אוויר. אפילו המפלט המשולש במרכז נראה כמו מלחמת הכוכבים של פעם. אולי לא מעודן, אבל נראה לא רע.
צילום: תומר פדר לקורסה עיצוב מנופח. פחות עדכני ומעודן, אך מעביר את המסר
עלות השחר
"עלות השחר זו לא הזריחה" מסביר אביבי בנייד – חבל שהוא אומר את זה אחרי הצילומים... בינתיים אנחנו מנסים להתחמם במכוניות, מתכוננים ליציאה ואוספים רשמים מתאי הנוסעים.
התחושה הראשונה בקליאו נעימה ומודרנית, בייחוד בזכות צג המגע הגדול. אבל איכות החומרים (כמו בגרסאות הרגילות) אינה ברמה הצפויה, והאווירה פשוטה למרות שרמת האבזור טובה. יש אמנם מספר חלקים כתומים לחימום התחושות, ותפרים אדומים להגה הגדול (מדי?) ולמושבים. אבל ברור שהגישה שסופרמיני חמה אמורה לתת תחושה עשירה, לא השתרשה ברנו. תאורת המפות ותא הכפפות הפשוטים מאשרים זאת.
צילום: תומר פדר פיג'ו הלכה עם ה-GTI לכיוון של ספורט-אלגנט
פיג'ו, מאידך, אמונה על גישת הספורטיבית היוקרתית. הפנים שלה הוא שינוי קיצוני מול הקליאו, והוא חמוש במלוא תפריט החימום. דיפון העור לרוחב סביבת הנהג צד את העין, ונעזר בתפרים אדומים שמגיעים, כמו העור החלקי, למושבים. הגוון האדום מגיע לתפרים בגלגל ההגה הקטן והקטום בתחתיתו ולידיות שמתכהות בחלקן העליון. למחוונים מסגרת לד אדומה, שתורמת למראה העשיר והמודרני, בייחוד בלילה. המושבים נוחים אבל לוקח זמן להסתגל לתנוחת הנהיגה הייחודית, בה ההגה נמצא מתחת לקו המחוונים. את הגבוהים שבחבורה (גיא, אריאל) זה כבר עצבן.
והקורסה? ברגע הראשון מושבי הריקארו הייעודיים נראים נפלא (והיא היחידה עם גג נפתח) אבל מה שסביבם נראה מיושן, ופרטים מסוימים, כמו מחשב הדרך או תפעול בקרת האקלים, נראים מוזרים, ולמתגי החלונות המוארים גוון חולה. עבור קלילים כמוני המושבים הנוקשים מעייפים לאורך זמן.
צילום: תומר פדר
רנו קליאו RS, פיג'ו 208 GTI ואופל קורסה OPC. מתחילים לזוז
שיעורי דרמה
אחרי שהשמש הואילה להגיח מבין העננים, ותומר מסיים את כל אופציות הצילום, הוא נותן לנו אור ירוק. חצי שנייה אחרי זה הצמיגים מייללים. אני פותח בקליאו המסקרנת, שלחצן ההתנעה שלה רומז מודרניות אבל הכרטיס המוכר של רנו נראה ארכאי. מנוע ה-1.6 ליטר המוגדש, שמייצר 200 כ"ס (בדיוק כמו הפיג'ו), לא מתבייש להצהיר על קיומו בכל שנייה. בצליל ספורטיבי תחת לחץ, ועם סתם רעש בנסיעה רגועה. הקליאו מסמנת שהיא רעשנית כשצריך וגם כשלא – פשוט לא יכולה להפסיק לדבר. אבל האם היא אומרת דברי טעם?
לחצן מצבי הניהוג שמוסתר בין המושבים מעביר אותי לספורט ואחרי כן למרוץ. ראשון, שני, שלישי ו...הייתי מת להגיד לכם שהשינוי שהקליאו עברה אינו כה גדול, אבל הוא כן. במקום מנוע 2.0 ליטר אטמוספרי יש כאן יחידה מוגדשת חזקה אבל עם הרבה פחות אישיות. היא מן הסתם מהירה מהקודמת, ובוודאי שפחות מאמצת את רגל שמאל, אבל כרגע זה לא משנה לי. כחניך מצטיין של הז'אנר, שגידל משפחה בקטנות חמות מאז שנות התשעים, קצת קשה לי לראות בורר אוטומטי, שהשפעתו מורגשת.
צילום: תומר פדר רנו קליאו RS קאפ. המון דרמה מהנה
הקליאו מנסה לפצות בשפע תוכניות (רגיל, ספורט ומרוץ) ומגוון רעשים – החל ב"בקפיירים", דרך נשיפות מגדש ועד רעשי תמסורת. חלקם נחמדים, אחרים, למשל ההתראה על קרבה למנתק ההצתה, מיותרים, בייחוד כאשר במצב ספורט התיבה עדיין שולטת בהילוכים. רק במצב מירוץ, כאשר בקרת היציבות מנותקת, התפעול הידני מוחלט. גם תגובות התיבה (ממש כמו תפעולה) מסתפקות בלהיות בסדר – הן אינן מפריעות אך גם לא מהירות או חווייתיות. עם כל הכבוד, זה לא PDK של פורשה, אלא יותר פלואנס דיזל. אפילו "סתם" DSG מהיר יותר. אבל הקליאו דרמטית ועושה הצגה מכל תנועה, ונעזרת גם בחבטות. המנוע אינו מרגיש החזק בחבורה אבל ברגעים הטובים יש לו צליל נחמד.
אחרי כל מה ששמעתי על המכונית, אני ממתין בדריכות לכבישים המתפתלים. כאן היא צריכה להעיר אותי במקום האספרסו שפוספס. הפניית הגה ראשונה, אני מרים מעט את הרגל מהמצערת, והקליאו מאשרת שהיא מכירה את הריקוד. אבל גם במחול הזה היא מעט מגזימה, ומאיימת להפוך טנגו קלאסי לסלסה פרועה, וזה קצת מוגזם. האם אני נהנה? בוודאי.
צילום: תומר פדר רנו קליאו RS קאפ. חבל לנו על התיבה
אני אוהב מכונית שמתנהגות. אבל משהו בקליאו מרגיש קצת מלאכותי ולא טבעי, וגם ההגה אינו מלהיב. על כביש גלי שאינו מושלם הקאפ המוקשחת (ב-15 אחוזים) ומונמכת (3 מ"מ), מעט רוקדת ומאתגרת (מעניין איך תתמודד עם התנאים הללו הרגילה). היא מאוד שונה מהמגאן קאפ, גם בפעולה פחות מורגשת של הדיפרנציאל מוגבל ההחלקה, וגם בהתנהגות המתאמצת לעומת היכולת הרוגעת של המגאן. גם דוושת הבלם, המעט נוקשה, לא מלהיבה בתחושה ובמיקום.
מלכת ה-COOL
כבר מההתנעה ה-208 מרגישה שונה לחלוטין. מנוע ה-1.6 טורבו מרגיש חזק מבשתיים האחרות, כנראה בגלל 28 הקג"מים שהוא מייצר (מול 24.5 קג"מ בקליאו באותו סל"ד). הוא בשרני יותר בתחילת הדרך אבל גם כזה שלא מפתה לטפס למעלה, ולמעט תחילת ניגון בסל"ד נמוך הוא מייצר צליל של מכונית "משפחתית". אחרי הקליאו הוא כמעט אילם.
אם הקליאו היא "מלכת דרמות" הפיג'ו הרבה יותר "קולית" ודיסקרטית. אולי מדי. התיבה נעימה לרוב, והביצועים מעולים ומצליחים, גם על המסלול, להיות טובים מעט מאלה של הקליאו. כמובן שהיא דורשת יותר מיומנות בזינוק, אבל לפי הדריפטבוקס היא הייתה מהירה מהרנו גם כאשר השתמשנו בבקרת הזינוק של הקליאו (7.3 שניות מול 7.4 שניות). עם מעט יותר תרגול נראה שהפער היה גדל
.
צילום: תומר פדר ל-GTI מנוע שמרגיש חזק מבשתיים האחרות
המחסור בדרמה ממשיך להתנהגות. ה-GTI אינה מרגישה צורך לספר על כל גרגיר בכביש ומייצרת חווית נוחות עדיפה – זאת גם אם בפועל ההבדל בין שתי הצרפתיות אינו כה גדול. אבל אל תטעו בה. בניגוד לקליאו הפטפטנית, הפיג'ו מעדיפה לספר רק על מה שצריך ולהתמקד בביצוע. על כבישים יומיומיים ובידיים רגילות קל הרבה יותר לנהוג אותה מהר. והיא עושה זאת באופן מאוד מרשים.
בניגוד לקליאו, שאצה לרקוד עם כל ברנש, ה-GTI מעדיפה לדבוק בכביש ובקו. תת ההיגוי אינו בוטה ופחות מורגש מבקליאו, והידוקי הקו המתבקשים בהרפיה מהמצערת עדינים יותר, ומתנועות ישבן של ממש ניתן כמעט לשכוח. קל להתעלם מכך שבחרטום חבויים 200 סוסים.
צילום: תומר פדר ניתן לנהוג ב-GTI מהר בקלות
שנות התשעים
הייתה גם קורסה במבחן, ובעוד שתי הצרפתיות מתגוששות היא המשיכה להתנהג כאילו שנות השמונים-תשעים עדיין כאן ודוראן דוראן שולטים במצעדים – ולא רק באוטו שגיא נוהג בו. מנוע ה-1.6 טורבו שלה מרגיש ספורטיבי ושמח לטפס בסל"ד, אבל חבל שהוא לא נעזר בתיבה מדויקת יותר (עניין שלא זכור לנו מהמפגש הקודם – יתכן ומדובר בתקלה נקודתית). לבורר הנאה מהלך קצר אבל לא מדוייק וההעברות לא תמיד חלקות, מה שהקשה במדידת התאוצות (רק 8.4 שניות). באופן מפתיע, למרות נחיתות מסוימת בכוח ("רק" 192 כ"ס) – כנראה בזכות יחסי העברה קצרים יותר – הקורסה אינה איטית משמעותית. צליל המנוע אינו תמיד ערב, אבל יחד עם ניגון המפלט ונשיפות המגדש הוא מסביר על היומרות.
גם הקורסה חניכה בחוג לדרמה, אבל עם משחקים שונים: לחימת הגה בזינוק ותגובות חדות ביותר להפניה. היא נכנסת כמו שד לפניה, וגם אם תת-ההיגוי מורגש יותר, הוא עדיין סביר. הרפיה מהדוושה מביאה להידוק קו נחוש אך לרוב זה לא יתפתח למשהו דרמטי יותר. כמו שראינו בסיבוב הקודם, המכונית הזו מפתיעה.
צילום: תומר פדר למרות נחיתות ההספק, הקורסה לא מרגישה איטית באופן משמעותי
אבל היא גם מאיימת לשבור את גבי הדקיק. השילוב בין מתלים מאוד קשוחים, צמיגים בחתך 35, ומושבים עם פחות ריפוד מלגב שלי, אומרים שהקורסה עסוקה כל הזמן ומציקה לעמוד השדרה.
ספירת מלאי
בעיניים אדומות אנחנו קרבים לסיום, אבל נותרו כמה דברים לפרוטוקול לפני שיחל הוויכוח לגבי המנצחת. בהתחשב ביכולת, צריכת הדלק הייתה מפתיעה, בייחוד בשיוט. הפיג'ו הייתה החסכונית לאורך המבחן, עם ממוצע של 12.4 ק"מ לליטר (בשיוט היא תעמוד על 16.6). הקורסה הפתיעה תחת עומס עם נתונים דומים ולעיתים טובים מהפיג'ו, אך ההילוכים הקצרים גובים מחיר בשיוט ומביאים לממוצע של 11 ק"מ לליטר (13.7 בשיוט). הרנו טובה בשיוט, אבל תחת עומס זללה יותר, מה שהביא לממוצע של 10.7 ק"מ לליטר (14.5 בשיוט). יתכן שזה בגלל שהיא מפתה יותר להשתולל.
למרות המראה ומרכב חמש הדלתות, הקליאו פחות מרווחת מהפיג'ו (בייחוד לרגליים), ואינה טובה משמעותית מהקורסה, שלה מעט יותר מקום לרגליים אך פחות לראש. תא המטען בקורסה מרגיש מעט קטן יותר (למרות שנתוניו דומים לפיג'ו).
צילום: תומר פדר הקורסה היא הפחות נוחה מבין השלוש
הרושם, שהפיג'ו נוחה משמעותית מהקליאו, נכון בייחוד מחוץ לעיר. בעיר ההבדל האמיתי אינו גדול אך כמו באחו, הפיג'ו שקטה יותר על שיבושים קטנים ויוצרת אווירה רגועה יותר משמעותית. הקורסה היא הפחות נוחה בחבורה, בעיר ומחוצה לה, שם היא מרעידה את הנהג על שיבושים קלים. אבל היא השקטה מבחינת רעשי כביש.
רוח חמה
העובדה שתוך 30 שעות הקפנו פעמיים את אותו מסלול ארוך אומרת שגם אנו נשבינו בסערת הרגשות. העובדה שעד לשנייה האחרונה המשכנו להתווכח, ולמרות המרחק חזרנו מדי פעם לאחור כדי לבחון עוד פרט, מעידה כמה קשה הייתה ההכרעה. ייתכן שהרוחות במבחן להטו יותר מהמכוניות, אבל בעיקר נראה שכולן השאירו מקום לשיפור.
אבל המרחק הבהיר שזו שאלה של גישה והגדרה. פיג'ו אומרים שהלקוח רוצה מכונית חזקה עם יכולת אבל גם עשירה ומפנקת, רנו מכוונים יותר ליום מסלול, וזה יכול לעייף קצת ביום יום.
צילום: תומר פדר ה-GTI של פיג'ו
לכיוון שלה – הספורט-אלגנט הגאלי – פיג'ו 208 מביאה תוצאה שלמה, נעימה ומגובשת יותר אבל אולי מעט רגועה מדי.
רנו קליאו מורכבת יותר. למרות בחירה בתיבה לא הולמת, ברור שהיא לא ויתרה על הספורט. אבל האם התוצאה מספקת? ברגעים רבים מדי הזלנו דמעה על הדגם היוצא והעדיף במונחים של רגש (שהיה מנצח גם את המבחן הזה). כן, על כבישים מפותלים היא מתנהגת יותר מהפיג'ו, ומהנה יותר, אבל לא פעם היא מרגישה כמי שמתאמצת מדי להיות ספורטיבית. התחושה היא שהקליאו פחות קרובה למטרתה מהפיג'ו, גם אם על מסלול היא תהיה אולי מהירה ממנה (וקלה יותר לעיכול ביום יום בזכות התיבה ועודף הדלתות). ולמרות האווירה הפשוטה היא יקרה משמעותית (176,000 או 185,000 לקאפ). ועדיין, עבור מי שמחפש דרמה ספורטיבית נטו זו הבחירה.
צילום: תומר פדר שלוש קטנות חמות שהסעירו את המערכת
גם אופל קורסה מייצרת אווירה הולמת, ובאופן מפתיע שופעת קסם. אבל שיני הזמן כבר מורגשות, ובהתחשב בכך מחירה (151,000 שקלים) נראה גבוה מדי. אבל עם פער מחיר משמעותי יותר, היא בפירוש הייתה הופכת בחירה ראויה – ובשנים האחרונות הרי מחיר המחירון הוא לא פעם רק נקודת הפתיחה.
