רנו מגאן אסטייט
אין זה סוד שתחום הסטיישן בארץ התחמם בתקופה האחרונה ולכן אחרי שנים של היעדרות מתחום הסטיישן המקומי מגיבים ב
רנו ישראל לשינוי שמתרחש בשוק. במקביל למתיחת הפנים שעברה המגאן, קרסו מסתערים על הזירה עם גרסת האסטייט כשהנשק שלהם הוא כמובן גרסת דיזל ייחודית בשוק עם חטיבת כוח שהוכיחה אפקטיביות גדולה בפלואנס.
עיצוב
כאמור המגאן עברה לאחרונה מקצה שיפורים קוסמטי ששיפר את המראה. ובכלל בניגוד לפלואנס ולמגאן הרגילות המגיעות אלינו מטורקיה, הסטיישן מגיעה אלינו (כמו אל רוב אירופה) ממפעלי היצרנית בספרד. השינוי הזה בולט לא רק במחוונים החצי דיגיטליים, אלא גם ביציבה הנמוכה ב-2 ס"מ והמחמיאה יותר על האספלט. הסטיישן בפירוש נאה משמעותית מאחותה הקומפקטית. הצללית המוארכת, שנעזרת בבסיס הגלגלים הגדול יותר (270.5 ס"מ דומה לפלואנס) משתלבת היטב עם מכסה המנוע המפוסל שמתאים יותר לסטיישן מאשר למחומשת הדלתות. חבל שבחינה מדוקדקת יותר מגלה פרטים תמוהים כמו הבדל בולט בין מסגרת החלון האחורי לזו שבדלת האחורית וגם פנסי הלד הקדמיים שנראים כמו תוספת מקומית (הם מקוריים).
צילום: תומר פדר אבל מה שמסגיר את גיל המגאן הוא תא הנוסעים. מעבר למחוונים אירופאים דיגיטאליים נאים מאשר בדגם המוכר, נראה הפנים קודר בסגנון
רנו פלואנס שכבר אינו עומד בסטנדרט מול המתחרות. אפילו המפתח החכם בצורת כרטיס בו מצוידת המכונית כבר נראה מיושן. איכות החומרים טובה, והמשטחים נעימים למגע, אבל הם לא ברמה של המתחרות. גם מערך השמע ובקרת האקלים המפוצלת אינם נוחים לתפעול, ומזכירים את התלונות כנגד הנדסת האנוש בפלואנס. התחושה מגיעה גם לדלתות שמרגישות פשוטות ודקות.
מושב הנהג במגאן נוח למדי, למרות שרחבי גוף (לא אני כמובן) יתלוננו שהוא מעט קצר ותנוחת הנהיגה סובלת מהגה אופקי. מאחור המגאן מרווחת למדי אך בשל הגג הנפתח במכונית המבחן היא סבלה משהו במרחב לראש.
ניסיון ראשון לפתוח את תא המטען יביא לחיפוש ממושך אחרי לחצן הפתיחה. הוא ממוקם נמוך מדי, קרוב לקצה התחתון של הדלת וזה לא נוח. בדומה לתא הנוסעים גם תא המטען נראה פשוט וזה כולל גם את התאים השימושיים מתחת לרצפה ואת הכיסוי הזול למראה. מאידך מדובר בתא גדול עם מבנה שימושי וסף טעינה נמוך שיקל על העמסה.
בתנועה
כמו הפלואנס גם המגאן אסטייט חמושה במנוע ה-1.5 ליטר דיזל שמייצר 110 כ"ס ומשודך לתיבה כפולת מצמדים (שישה הילוכים). כבר בנגיעה הראשונה בלחצן ההתנעה ברור שמדובר במנוע דיזל. הטרטור בולט בהתנעות קרות ובעמידה, וממשיך להיות נוכח באופן מורגש גם בנסיעה עירונית רגילה. מחוץ לעיר הוא מוסווה לעיתים (לא תמיד) על ידי רעשי הכביש והרוח הרבים (מדי) שיש במגאן.
צילום: תומר פדר
אבל אין ממש תלונות בנוגע לביצועים. כבר במצערת חלקית ובאופן ממש לא מאומץ מציגה המכונית ביצועים מצוינים ומרגישה חזקה למדי באופן מפתיע. המנוע המוגדש נותן את רוב כוחו כבר בהתחלה ומעבר לזה אין הרבה יותר (חוץ מרעש). אבל מה שיש הוא בהחלט מצוין. הגמישות הדיזלית מסתדרת לא רע עם התיבה הצרפתית המעט איטית, שמדי פעם יכולה להיתקע בהילוך נמוך או גבוה מדי, אבל באופן לא מוגזם.
כשמדובר בצריכת דלק המגאן חוגגת ומבליטה את יתרון הדיזל. בשיוט השגנו ליטר סולר כל 19 ק"מ כשבקלות אפשר גם לעבור את ה-20, ואילו תחת עומס היא לא תלגום יותר מליטר עבור מ-12.9 ק"מ.
התנהגות ונוחות
המגאן מציגה יכולת גבוהה למדי כאשר הכביש מתעקל. להגה משקל סביר ופעולה ברורה והמכונית מציגה יכולת גבוהה למדי. המגאן מסוגלת לצלוח פניות בקצב מהיר מבלי להתרגש והיא נוסכת הרבה ביטחון בנהג.
נוחות הנסיעה טובה למדי עם אחידות נאותה בטפול במהמורות קטנות וגדולות אותן היא מסמנת אך סופגת. לכך מסייע גם הריסון הטוב של תנועות המרכב על שיבושים גדולים. חבל שרעשי הכביש בולטים מדי.
צילום: תומר פדר אסטייט אינה מכונית מזמינה במיוחד. שלבי ההכרות עמה, בייחוד ממושב הנהג, אינם מחמיאים והיא מרגישה מיושנת, קודרת, וגם רועשת. אלא שמתחת לכל זה מסתתרת מכונית טובה שמציגה אבזור, נוחות, התנהגות וביצועים נאותים וצריכת דלק מעולה.
היא אמנם יקרה מהתחרות (133,000 שקלים) אבל עבור מי שגומע מרחקים ארוכים החיסכון הזה יכול להיות קלף מנצח. 
