הייתה זו שנה של מהפכים בשוק הרכב העולמי. המשבר הכלכלי שפגע באמריקה תחילה, חשף את הבטן המאוד רכה של תעשיית הרכב האמריקאית שמבוססת בעיקר על השוק המקומי. ממש כשם שמשבר הנפט של 1974 האיץ את כניסתה של תעשיית הרכב היפני לארה"ב, כך המשבר של 2009 הביא לקריסתה של חברה ששנים ארוכות הייתה הגדולה בעולם. ג'נרל מוטורס התגלתה במערומיה. היא דמתה למתאגרף מוכה בזירה, שלא יודע איך להתגונן מהמהלומות שנוחתות עליו מכל עבר. בסופו של תהליך, ולאחר הזרמה מסיבית של כסף מהממשל האמריקאי, נאלצה חברת הענק להניף דגל לבן ופשטה את הרגל.
על חורבותיה
קמה חברה חדשה, בבעלות הממשל האמריקאי, עובדי החברה ובעליה הקודמים. זו הנהיגה מייד רפורמה מקיפה, נפטרה מחלק ממותגיה ומתבססת היום רק על המותגים הפופלאריים יותר שלה –
שברולט,
ביואיק,
קאדילק ו-GMC.
אל פח האשפה של ההיסטוריה המוטורית ניזרקו השנה מותגים בעלי היסטוריה מפוארת יותר או פחות כפונטיאק וסאיון, וגם
האמר ו
סאאב עומדות למכירה ונמצאות בשלב זה או אחר של משא-ומתן. המותג האירופאי המוביל של הג'נרל,
אופל, נמצא עדיין בבעלותה, אולם גורלה עדיין לא מובטח.
היבואן הישראלי אגב, השיק השנה במבצע שיווקי ראוי לשבח את ה
שברולט קרוז, כך שלא נראה שהמשבר של חברת האם פגע בו.
נפגעה קשות מהמשבר גם חברה קטנה ומיוחדת שהייתה עד לרגעי המשבר חברת המכוניות הרווחית בעולם –
פורשה. בסאגה משפחתית גדולה ודרמטית
נכשלה פורשה בניסיונה להשתלט על פולקסווגן, חברה הגדולה ממנה פי כמה וכמה, היוצרות התהפכו והיא מצאה עצמה חלק מהקונצרן הענק. גם כאן, לצד יומרנות יתר של הנהלת החברה, הסיבה לכשלון הייתה המשבר הכלכלי. פורשה לוותה כמויות מזומנים אדירות מהבנקים מול מניותיה ומניות
פולקסווגן אותן רכשה. אולם המשבר הכלכלי הוריד את ערך המניות, הבנקים, כמו בנקים, דרשו את ליטרת הבשר שלהם ולפורשה שהסתמכה רבות על השוק האמריקאי המכווץ, לא היה מזומן להחזיר. לנו לא נותר אלא לקוות שהחברה תשמור על ייחודה ושה-911 לא תחלוק בעתיד פלטפורמה עם משפחת הגולף... היבואן הישראלי אגב, מכר יותר מכוניות מאי פעם, והיה למעשה היבואן היחידי שהציג השנה עלייה במכירות פורשה בעולם.
על רקע הפגיעות הקשות בחברות שהזכרנו, אך גם חברות נוספות כ
מיצובישי,
טויוטה (שלראשונה בתולדותיה הציגה מאזן שלילי) ואפילו
הונדה, הציגו מאזנים רעים. לצד הנפילות בולטת התקדמות מדהימה לחברות הקוריאניות
יונדאי ו
קיה, שממשיכות לטפס במכירותיהן העולמיות. מהלך מדהים ביצעה השנה חברת
פיאט שהשתלטה למעשה על חברת קרייזלר האמריקאית. מה בדיוק מחפשת
פיאט (שיצאה זה עתה מהמשבר הקשה בתולדותיה) אצל
קרייזלר, שננטשה אפילו על ידי
מרצדס, קשה להבין. לנו לא נותר אלא לקוות שהיצרן האיטלקי לא מסכן את עתידו במהלך זה.
אם נחזור לשלולית המקומית, הרי שאת רוב החדשות השנה סיפק משרד האוצר. זה, הרים מחירים והוריד, תיקן תקנות והפעילן בו במקום, החליט ושינה החלטות וגרם למכירות הרכב השנה להתנהל בהתפרצויות.
סך המכירות אגב, לא תאם את הפאניקה ששידרו חלק מהיבואנים בתחילת השנה ולא "קרס", אלא הראה ירידה צנועה יחסית. גם שוק הליסינג, שבתחילת השנה ספג מכה ולרגע נדמה היה שעשוי לקרוס, לפחות בחלקו, לא נחלש בצורה משמעותית וממשיך להיות הרוכש הגדול ביותר של מכוניות בישראל.
אחד השינויים שסוף סוף מורגשים בעולם הרכב הוא הדגש החזק על חיסכון בדלק. מה שהיה קוריוז המוצג בתערוכות בינלאומיות ואופנה של בון-טון בקליפורניה, הפך עם הרוח הגבית שנשבה מהמשבר הכלכלי לתנועת המונים. מה שלא עשה הסרט של אל גור, הקרח הנמס בקטבים ואזהרות המלומדים – עשה מחיר הדלק. פתאום מכוניות זללניות כרכבי הפנאי המגודלים הפכו לזנים בסכנת הכחדה, ומכוניות שמכבות את עצמן בכל עצירה נהיו מוצר נחשק וזמין כמעט כל חברה. מה שהיה פעם יעד רחוק למכונית מן השורה – 20 ק"מ לליטר – הפך למציאות. לא מכונית אחת בשוק מציגה מספרים כאלו ולא מדובר רק במכוניות היברידיות. כך למשל נסעתי השנה על מכונית בעלת מנוע של 2.5 ליטר ועברו כמעט 1,000 (!) ק"מ, לפני שנכנסתי לתחנת דלק תוך צריכה ממוצעת של כ-14 ק"מ לליטר. אך לא מדובר בפיאט פנדה עם תיבה רובוטית אלא ב
ניסן אלטימה עם תיבה רציפה.
ואם כבר עברתי לנימה אישית, אמשיך עם זה. במהלך השנה עברו תחת ידי כמות מכובדת מאוד של סוסים. עדר של למעלה מ-1,000 כאלו התקבצו במנוע מדהים אחד – זה של
בוגאטי ויירון. המכונית, שמסוגלת לעבור את ה-400 קמ"ש, לא עשתה זאת כשאני ליד ההגה. יש גבול גם לטירוף הפרטי שלי ולעבור את רף ה-300 וקצת קמ"ש על כביש צרפתי עמוס, נמצא מחוץ לגבול הזה. עוד נהגתי השנה בפאנאמרה החדשה של
פורשה על שלוש גרסותיה, ב-M6 של ב.מ.וו, ב-GT3 של פורשה ו
באיוולנדר המפלצתי של ס. ומניתי רק את החזקות שבארסנל. לא נהגתי בקררה טורבו (מה לעשות, יש יותר מ"עיתונאי השקות" אחד באוטו), וגם לא במרצדס C63 AMG – ואת זה אני מתכוון לתקן במהלך השנה הקרובה.
למרות כל הסוסים האלו, דווקא מכונית עם הספק צנוע שבתה את ליבי. מדובר בלוטוס סופר 7 במצב מדהים. מסתבר שבסופו של יום, סוסים הם לא המדד היחידי לכיף מוטורי. האמינו לי, אני לא זוכר מתי לא נהניתי מנהיגה תחרותית במסלול קארטינג. ברור שאני מעדיף גם את אלו עם מנוע בריא, שמחפה בכוח שלו ובאומץ שלי, על אי הדיוק בקווי המרוץ אותם אני לוקח. אבל גם קארט בסיסי, חלשלוש, ארבע פעימות, סיפק לי רגעים של כיף מוטורי במהלך השנה החולפת.
אבל, בשנה הזו, כמו בזו שקדמה לה, הכיף הגדול ביותר שלי היה לנהוג יומיום בזורו – הפורשה השחורה שלי. אין מה לעשות, זו מכונית גם מהירה, גם נוחה, גם מוצקה, ובעיקר כיפית. יאללה, שנה אזרחית טובה לכם, ושתיהנו (גם) מהמכוניות בהן אתם נוהגים.
