המפגש הראשון שלי עם ה-i800 התרחש לפני כשנה בפרברי אלניה, על הכביש שיוצא מערבה לכיוון אנטליה. הייתי אז עם הת'אליה - רנו קליאו "קלאסיק" בשבילכם - שהגיעה במפתיע לחניית המלון במקום הפוקוס שהובטחה על ידי חברת ההשכרה. ובעוד אני תר אחר תחנת דלק כי ת'אליה התייצבה ריקה (יש להם מנהגים מוזרים בתורכיה), משכה את תשומת ליבי סוכנות יונדאי המקומית בגלל רכב גדול שניצב שם כמו גוליבר בארץ הגמדים. משהו ב-i800 נראה כל כך מאסיבי ועצום בסוכנות הקטנה, עד כי לא יכולתי שלא לעצור ולחקור אותו לעומק, כאילו שלא מדובר בעצם בוואן גדול ותכליתי שמחליף את ה-H1 האפרורי (שבאופן סימבולי, ייצורו ממשיך עד היום... בתורכיה).מי זה בדיוק?
האח הגדול של יונדאי הוצג כבר לפני שנה כמחליף ל-1H הוותיק, אחד הכלים האחרונים של הקוריאנים שהתבסס על פלטפורמה של מיצובישי. הסיבה שהוא מגיע רק עכשיו פשוטה וקשורה לתיבה האוטומטית שאבדה במעבר בין H ל-i. בקוריאה ובשוק הגלובלי אומנם מוצעות תיבות כאלה, אבל אירופה, כהרגלה, מסתדרת בינתיים בלי. ההתיישרות עם אירופה היא גם זו שהביאה את הכינוי i800 (כממשיך משפחת ה-i20, i30 וכו'), בעוד שבקוריאה ובארצות נוספות הוא עדיין מכונה 1H. אולם כאשר עולם הרכב מכפיל ומשכפל נישות, מאפשר לכלים לרקוד בין הסגמנטים השונים, ברור שגרסת הנוסעים של היונדאי המסחרי נמצאת בצומת דרכים מוזר: בין רכב הסעות למיניוואן גדול, מוכנה לשמש תחליף למובילי הנוסעים המשפחתיים אך לא ממש מסתירה את שורשיה בהתיישבות העובדת. יש כאן שמונה מקומות ישיבה (אחד יותר מאשר למיניוואן הממוצע) וגם מקום גדול למטען - אבל אם הגעתם בציפייה ליורש לטראג'ט, אתם בפירוש בבעיה (גם אם לא זחלתם מתחת לרכב ופגשתם בסרן ה"חי" והמאוד מסחרי). כך שאין ספק שלגרסה המסחרית של ה-i800 – זו שנטולה חלונות ומושבים מאחור - חיים קלים יותר, כי היא פשוט... מסחרית. אבל אם כמוני הכרתם את ה-1H באופן אישי (וזה לא כבוד גדול), אז כבר מהשנייה הראשונה תופתעו מהקפיצה הגדולה שנעשתה כאן ומהידידותיות של הרכב הגדול הזה לנוסעים.
כבר מבחוץ הרושם שונה לחלוטין, וגם במפגש שני ה-i800 נראה פשוט עצום. חלק מכך באשמת מידותיו והשאר מהפרופורציות ומהניסיון ליצור מראה בולט עם נוכחות. בעוד ה-H1 היוצא נראה צר, גבוה ואנמי, ה-i800 מותיר מאחור את העיצוב המיושן והכל-כך אופייני לוואנים קוריאנים ומאמץ גישה הרבה יותר מאסיבית. ובעוד כלים רבים מנסים להצניע מידות הקוריאני שלנו דווקא גאה בהם - העובדה שהרוחב והגובה דומים (192 ס"מ) מקנה לו מראה ריבועי, ומה שמוסיף לעניין היא החזית האגרסיבית. השבכה המוגבהת נראית כוחנית וגדולה, מזכירה במשהו ואנים יפניים ומספקת לו שיוך ברור למשפחת ה–i העדכנית של יונדאי. אבל גם מעבר אליה ניכר שיונדאי ניסו לעצב את ה–i800. זה בולט בקו השמשות שמשתפל אל הפנסים הקדמיים ובפיסולים שמעל חיפויי הגלגלים.
הכל יחסי
ושוב תורת היחסות: אם ציפיתם מה-i800 להרגיש כמו מיניוואן מפואר ומודרני אתם עלולים להתאכזב. אם לעומת זאת ציפיתם לכלי מסחרי ספרטני, תגלו תא נוסעים מפתיע לטובה. למרות הפלסטיק הקשיח, סביבת הנהג נעימה, נאה, ונעה בין הקווים העכשוויים של יונדאי לאלה של הדור הקודם (כמו שמראים תאורת המחוונים הירקרקה ומחשב הדרך המוגבל). אלא שעבור כלי מסחרי זה בהחלט סביר, ולעומת חלק מהמתחרים שנראים מאוד ספרטניים (סיטרואן ג'אמפי, למשל) ה-i מרגיש עשיר למדי. אין חלקי מתכת חשופים בקוקפיט ואפילו ריפוד הבד נראה טוב ומגיע עד לדפנות הדלתות (רכב המבחן עטה משום מה פלסטיק, אבל הגרסאות שיימכרו ירופדו בבד).
התחושה החיובית ממשיכה לפרטים הקטנים: שליטה על כל פתחי האוורור הקדמיים (סגירה/פתיחה), תאורה למפות ולמראות האיפור ומראה מתכהה נגד סנוור. אפילו השליטה במערכת האוורור המפוצלת לאחור נראית טוב. יחסית לז'אנר המסחרי ה-i גם שופע תאים: זה מתחיל בצמד תאי הכפפות, ממשיך דרך ניצול הדלת הגדולה לחללים בשני מפלסים (הקומה התחתונה מעט נמוכה מדי), כיסים בגב המושבים הקדמיים ומנשא ספלים נשלף. יש גם מחשב דרך אך חבל שהוא מוגבל (אין מד צריכת דלק) ומסורבל. הנוסעים מאחור זוכים לתאורת פנים חזקה (שיודעת גם להחליף צבעים...) וגם שליטה על מערכת המיזוג, כולל אפשרות כוונון לפתחים האישיים. במילים אחרות, בשביל כלי מסחרי להסעות זה ממש טוב. עוד יצוין כי ה-800 מצויד גם בבקרת יציבות (עם פונקציה מיוחדת למניעת התהפכות), אך רק זוג כריות אוויר. נכון, זה מקובל בז'אנר, אבל הגיע הזמן להתקדם.
ממרומי ה-i תנוחת הנהיגה היא כצפוי גבוהה ומסחרית. ההגה, שמתכוון רק למרחק, קצת קרוב מדי ודוושת המצמד ארוכת המהלך מעט רחוקה מהרגל, אבל אפשר להסתדר. מצד שני הבורר הידני (מעט נוקשה) ממוקם גבוה וקרוב ליד. יונדאי למדו משהו מהאירופאים.
מאחור אנו מוצאים שתי שורות עם שלושה מושבים (בפיצול של שניים ושלוש). הם נוחים, ניתנים לכיוון זווית והשורה המרכזית יכולה לנוע מעט על מסילות כדי לשפר את איכות החיים ביציע. אין כאן את מגוון אפשרויות הקיפול השימושיות שיש למיניוואנים (הגיע הזמן ללמוד משהו?) אבל ביחס למקובל זה טוב.
למרות דלתות הזזה רחבות, הכניסה לשורה השלישית קצת מסורבלת, בייחוד בגלל אופן קיפול והזזת המושב (בשתי תנועות). אפשר היה לחשוב על פתרון יותר אלגנטי. דיברנו על מיניוואנים ואחד ההבדלים הבולטים לעומתם הוא שכאן גם בתפוסה מלאה נותר מקום למטען. ולא סתם מקום, עם 875 ליטר התחלתיים יש לו מרחב כמו בשתיים–שלוש משפחתיות.
דין התנועה
ה-i מצויד במנוע ה-2.5 ליטר טורבו-דיזל שפגשנו כבר בגרסאות החזקות של ה-1H. אבל כאן הוא כוחני אף יותר ומייצר 170 סוסים ו-40 קג"מ. זה אולי לא נשמע מרשים כאשר לוקחים בחשבון את 2213 הק"ג שלו, אבל אלו נתונים נאים ביחס למתחרים. וכאשר משדכים זאת לתיבה ידנית, התוצאה מפתיעה מאוד לטובה. המנוע הקוריאני שופע מומנט בכל מצב, כך שיד ימין נותרת כמעט מובטלת ולא מתעסקת יותר מדי בהחלפת הילוכים, וגם בהילוך החמישי הארוך הוא מסוגל למשוך כמעט מכל מהירות. ולמרות ששיא המומנט מושג רק ב-2000 סל"ד, הוא מושך היטב גם קודם לכן. וההפתעה ממשיכה כי הענק הקוריאני מסתדר היטב עם הקצב הנהוג באירופה (סביב ה-160 קמ"ש) ולא מתקשה גם לטפס לכיוון המהירות המרבית המוצהרת (182 קמ"ש). כצפוי מלוגם סולר כבד, התאוצות אף פעם אינן תזזיתיות, אבל יחידת הכוח תמיד נכונה לצבור תנופה וגם בעליות ובעקיפות אין לו שום בעיות מיוחדות. בהחלט מרשים.
רעש המנוע אומנם אינו מוחרש לחלוטין ובעיר קל לזהות את מקור הטרטור, אבל אחרי שלבי החימום וכבר משיוט במהירות נמוכה הוא הופך שקט יותר, ומוסווה על ידי רעשי הצמיגים והרוח (שאינם מוגזמים בפני עצמם). צריכת הדלק, בהתחשב בקצב וברמת העומס (חלק גדול מהנסיעה נעשתה בתפוסת נוסעים מלאה), הייתה טובה למדי ועמדה על כ-9 ק"מ לליטר. שיוט רגוע יותר יניב תוצאה משופרת בהרבה.
הפרשים
אחת הבעיות הגדולות בכלים מסחריים דוגמת ה-i היא הצורך להתאים את אופי המתלים להפרשי המשקל הגדולים - לפעמים הרכב ריק ולפעמים עמוס לעייפה - וזה בולט גם כאן. כאשר מטפסים לסיפון הגבוה המשפחה, החותנת, הכלבים, הצידניות, התרמוס והמזוודות, הנוחות משתפרת באופן מהותי. וזה כולל את הטיפול במהמורות גדולות במיוחד והתנועה על כבישים גליים, שהולכת ומשתפרת עוד ככל שהמהירות עולה. מצד שני, עם נהג ונוסע בלבד הנוחות בינונית והכלי נוקשה מדי, במיוחד במהירויות עירוניות.
למרות תחושת הגודל, בעיר מפתיע הקוריאני בכושר תמרון טוב למדי, וקוטר הסיבוב אינו גדול מדי. זה עדיין לא אומר שהוא יוכל להידחק לכל מיני סמטאות צרות או חניות צפופות, אבל זה בהחלט מקל על החיים.
גם מבחינת התנהגות כביש מציג הכלי של יונדאי יכולת נאה, בייחוד אם לא היו לכם אשליות מיניוואניות. הוא אינו מתנדנד מדי בכביש מפותל ומשובש ורוב הזמן הריסון מספק, למרות שהוא נע קצת על ציר האורך (כצפוי מכלי כה ארוך). גם הרגישות לרוחות צד האופיינית לכלים גבוהים אינה בעייתית כאן. ההגה קצת מת במרכז, אך בסך הכל מציע תחושה מדויקת וטובה עם משקל נכון. וגם אם ממרומי המושב כל רכינה בפניות מורגשת, זה אינו מוגזם לסוג כזה של רכב. אפילו הנוסעים מאחור לא התלוננו על מחלת ים, או על קפיצות מוגזמות. הבלמים הציגו יכולת סבירה אף הם, אם כי הייתי שמח לקצת יותר נשיכה.
תלוי בציפיות
חלק גדול מההתרשמות מה-i800 אינו קשור ליכולת אלא לציפיות. ברור שהוא אינו מיניוואן במונחים המודרניים ושהוא יכול לשמש תחליף רק עבור מי שמוכן לוותר על תיבה אוטומטית וצריך את המקום הנוסף, את המרחב ואת החלל למטען (ואת זה אין לאף מיניוואן בשוק). אבל כרכב מסחרי שמיועד להסעות הוא בפירוש מפתיע לטובה. הוא מסוגל להציע אווירה נעימה לנוסעים ואינו מענה אותם באזכור תכוף מדי של מוצאו ממעמד הפועלים.
אלא שביונדאי מכירים היטב את השוק ומניחים שאת רוב המכירות תיטול דווקא הגרסה המסחרית למטען, כאשר גרסת הנוסעים תוצע יותר למשפחות מרובות ילדים או לחברות הסעה שאינן זקוקות לאוטובוס זעיר. אלה יקבלו רכב ארוז היטב, לא ספרטני מדי, שמבצע צעד ענק לעומת ה-1H בכל תחום (לטעמי הוא אפילו נראה לא רע). אבל הפרט החשוב ביותר במשוואה הזו היא התמורה הטובה למחיר (200,000 שקלים), שהופכת אותו לעסקה טובה יותר מהמתחרה הישיר והחלש בהרבה, הג'מאפי מבית סיטרואן.
המבחן פורסם לראשונה בגיליון 'אוטו' 277, מרץ 2009