בשנות ה-60 כבשה סדרת טלביזיה מצליחה, "המלאך" (The Saint), את לבבות הבריטים. שחקן צעיר בשם רוג'ר מור קנה בסדרה את עולמו ופרסומו בתפקיד סיימון טמפלר, כוכב-אקשן שמצליח להתמודד עם רשעים מכל הסוגים, בסיוע אגרופים זריזים, לבוש אלגנטי מוקפד ובלורית פוטוגנית בה תמיד כל שערה היתה מונחת במקומה. מיותר לציין כי נשים נפלו שדודות בקסמו בדיוק כפי שהנבלים נפלו בפני מהלומותיו, ועם כל זאת תמיד שמר המלאך על הופעה מושלמת הומור בריטי יבש. "המלאך" היתה ללהיט גדול גם מחוץ לגבולות בריטניה.
כותב שורות אלה נחשף לסדרה כאשר הגיע כילד לאנגליה בסוף שנות ה-60 – ואז גם נחשף, כמו מיליוני צופים אחרים ברחבי העולם, למכוניתו של המלאך: קופה לבנה ונמוכת גג, הוולוו P1800. באופן אישי, אגב, היה לי ענין מיוחד במכוניתו של סיימון טמפלר מאחר ומשפחתי התניידה אז בוולוו 121; הרעיון כי קיימת וולוו ספורטיבית בה נוהג גיבור-טלביזיה נערץ גרם לסדאן הסולידית שלנו להראות איכשהו קצת יותר מיוחדת – בדיוק האפקט עליו מדברים ספרי-הלימוד לשיווק (ואם תביטו בתמונה משמאל, תראו כי מכוניתו של המלאך נשאה את לוחית הרישוי עם ראשי התיבות של סיימון טמפלר ST1 לצורך הצילומים. לעבדכם הנאמן עול-הימים דאז היה קל מאד להתחבר לראשי-התיבות הללו, ולהפוך את הסדר בדמיונו הצעיר...).
היה זה ללא ספק אחד המקרים המוצלחים ביותר של מיקום מוצר במקום הנכון, אבל קשה להמנע מהשאלה מדוע כוכב כל-כך בריטי של סדרה כל כך בריטית נהג במכונית שבדית דווקא. ובכן מתברר כי הוולוו היתה הבחירה השניה של מפיקי התכנית – בשלב ראשון הם פנו ליגואר בבקשה לקבל את ה-E-טייפ החדשה שאך זה הושקה. יגואר מצידה סברה כי הביקוש למכוניתה החדשה גדול די הצורך גם כך וכי אין לה צורך בחשיפה נוספת.
המשעשע הוא שעל פי לפחות דיווח אחד בו נתקלתי, וולוו עשתה כאן עסקה טובה במיוחד: אותו דיווח טוען כי המכונית הראשונה בה נעשה שימוש בסדרה נרכשה בכסף מלא מסוכן וולוו לונדוני... בהמשך, אחרי שהסדרה זכתה להצלחה גדולה, כבר שמחה וולוו לספק מכוניות נוספות לפי הצורך וכמובן שלא דרשה אגורה. אישית אני מפקפק למדי באמיתות הסיפור.
ה-P1800 נולדה בסוף שנות ה-50, אחרי נסיון כושל במיוחד לייצר מכונית ספורט עם מרכב פיברגלס – ה-P1900 המזעזעת שהוסרה מפס הייצור הרבה יותר מהר מאשר הגיעה אליו. זה היה ב-1956, ושנתיים מאוחר יותר החל הלמר פטרסון, יועץ הנדסי חיצוני של וולוו, לעבוד על רעיון של מכונית ספורט חדשה. בנו פלה, מעצב שעבד בסדנת פרואה האיטלקית (שאז כבר הפכה להיות חברת-בת של גיאה), היה זה שביצע את העיצוב הראשוני.
ועיצוב היה מה שהפך את ה-P1800 למיוחדת, עם גג קופה נמוך, חלונות צרים ומראה שלא היה דומה בשום צורה לוולוו אחרות. עם בסיס גלגלים של 2.45 מ' ואורך של 4.40 מ', זו היתה מכונית קומפקטית ונמוכה ששידרה יותר ספורטיביות ממה שבאמת הציעה. לא היה כל ייחוד בצד המכני, שהתבסס על רצפה מקוצרת של 121/122: מרכב אחוד, הנעה אחורית, סרן חי, בלמי דיסק קדמיים (ובהמשך גם מאחור) – באמת שום דבר יוצא דופן. המנוע הוגדל מ-1.6 ל-1.8 ל' והפיק 100 כ"ס בגרסתו הראשונית, מספיק לביצועים סבירים גם אם לא מרטיטים במיוחד.
וולוו לא מיהרה להוציא את המכונית לשוק, אך צילום-ריגול שפרסם את דבר קיומה של המכונית (כן, כבר אז היו דברים כאלו...) גרם למתקפה של התעניינות והחברה החליטה ב-1960 על הכנסתה לייצור לקראת 1961. הנהלת וולוו פנתה לסדנת קרמאן הגרמנית לייצור המכונית החדשה, אך פולקסווגן אסרה על כך והיה צורך למצוא קבלן אחר שיסכים לקחת את המשימה על עצמו. בצעד שכיום נראה דמיוני, שלא לומר שטות בקנה מידה קולוסלי, נבחרה לבסוף ג'נסן הבריטית הקטנה: נסו לדמיין לעצמכם את אודי פונה לרובר כדי שתייצר עבורה את ה-TT, נניח... חברה בריטית אחרת ייצרה את המרכבים ואלה הועברו לג'נסן לצורך ההרכבה הסופית.
באופן ממש לא מפתיע, התגלו בעיות איכות קשות במכוניות שיוצרו בבריטניה והשידוך הופסק ב-1963, אחר שיוצרו רק כ-6,000 מכוניות. הייצור הועבר לשבדיה ולבקרת-איכות מהסוג שבוולוו הורגלו אליה, והמכונית – שכינוייה הפך ל-P1800S, לציון Sweden – יוצרה במשך עשור נוסף, בסך הכל כ-47,000 יחידות. הקשר הבריטי נמשך, אגב, בשנות ה-90 עם היורשת המודרנית של ה-P1800, ה-C70; ייצורה של זו הופקד בידיו של טום ווקינשו הבריטי (אם כי התבצע בפועל במפעל של TWR בשבדיה).
במרוצת חיי הדגם עלה בהדרגה הספק המנוע והגיע ב-1969 עד 130 כ"ס, בסיוע הזרקת דלק והגדלת נפח ל-2.0 ל'. שנה מאוחר יותר הצטרפה אופציה אוטומטית (3 הילוכים) לתיבה הידנית 4 הילוכים, וב-1971 התווספה גרסת מרכב מעניינת, ה-P1800ES, סטיישן 3 דלתות (מה שמכונה Shooting Brake אצל הבריטים). בגרסה זו הופיע מרכיב עיצובי שעתיד היה להפוך למוטיב מאריך-חיים אצל וולוו – חלון אחורי גדול עם משטח זכוכית נרחב, כמותו ניתן למצוא ב-480 שהופיעה בשנות ה-80 – וממש עכשיו ב-C30 הטריה. בשנת הייצור האחרונה, 1973, כבר נותרה גרסת ה-ES לבדה.
ה-P1800, אם כן, בודאי לא היתה מכונית-ספורט בסגנון פורשה, אלא יותר GT נינוחה שהצטיינה בנסיעות למרחקים ארוכים – ובחוסן ואמינות, אחרי שהסתיימו הצרות המוקדמות מתקופת ג'נסן. הצטיינות זו מקובעת היטב בספר השיאים של גינס, תחת ההגדרה "המכונית עם מספר הקילומטרים הגדול ביותר בידי הבעלים המקוריים, בשימוש לא מסחרי". ב-1998 נרשמה ה-P1800S מודל 66' של אירב גורדון, מורה למדע מלונג-איילנד בניו-יורק, בספר גינס כשיאנית ומאז היא רק ממשיכה לצבור עוד ועוד קילומטרים: בספטמבר חצה המנין את קו ה-4 מיליון (כן כן, ארבעה מיליון) והיד עוד נטויה. מדובר בממוצע של 274 ק"מ מדי יום ביומו במשך 40 שנה. הקילומטרז' הדמיוני הזה הושג כי בעליה של הוולוו פשוט אוהב לנהוג, מעבר לכך שהיה מכסה מדי יום 200 ק"מ בדרך לעבודה וחזרה, ובערך את כל זמנו הפנוי בילה בנסיעות. מאז שפרש לגמלאות קצב צבירת הקילומטרים רק עלה, ועומד כיום על יותר מ-160,000 בשנה. גורדון טוען כי במרוצת חייה הארוכים של הסופר-וולוו הזו, לא נתקעה המכונית מעולם. המנוע עבר שיפוץ באזור המיליון ק"מ ופרט לכך כל החלקים המכניים מקוריים – אם כי המכונית, שאומצה (שלא במפתיע) על ידי וולוו זכתה לחידוש מלא של תא הנוסעים והצבע. כך או כך, מדובר בהחלט בשיא יוצא דופן.
