בהקשר של משפחתיות גדולות, וכבר כתבנו זאת חד-משמעית ויותר מפעם אחת, הפערים בין אירופה ליפן התפוגגו לחלוטין. היפנים, שהציעו אקזמפלרים לא מאוד מרווחים, אפרוריים, דלים דינמית וצנומים בעושרם, התחילו לקראת מפנה העשור לחשוב אירופאית: עיצוב, הידור, אבזור ויכולת דינמית. הדור הנוכחי של המשפחתיות-הגדולות מיפן כבר מדבר אירופית שוטפת, ללא יוצאות מן הכלל, ובשני המבחנים האחרונים שלנו לבנות הקבוצה ניתן לכך הביטוי המוחשי ביותר.
בגיליון 218, במבחן בין ארבעה דגמים מהמשובחים בקבוצה (מונדיאו, לגונה, אוונסיס, B4), העדפנו את סובארו B4 על כל השאר בזכות שילוב הנוחות-התנהגות המנצח שלה – והיא ממש לא נאלצה לגמגם על תא נוסעים אפרפר ועני; בגיליון 223 העדפנו את הונדה אקורד על פני אחת הנציגות המבטיחות ביותר מהיבשת הישנה, פיז'ו 407.
אלא שבשני המבחנים האלו, שנערכו בשנה האחרונה, לא הופיעה נבחרת הקטגוריה שלנו: סיטרואן C5, שעתידה הייתה לעבור מתיחת פנים. המכונית אותה מצאנו – במספר הזדמנויות שונות, בסך הכולל של ביצוע מטלות הנהיגה והנסיעה – כמשפחתית הגדולה העדיפה בישראל, הרבה מאוד בגלל מצע הכבישים העלוב כאן.
כעת היא שבה, לאחר שינויים ועדכונים משמעותיים, מתגברת על בעיית הכיעור שהוצמדה לה עם השקתה המקורית, להתמודד מול היפנית הטובה בקטגוריה במפגש מכריע (בינתיים) בין מזרח ומערב, עם אורחת לא-שגרתית (סקודה סופרב) מהגוש המזרחי (לשעבר).
דגמים, היסטוריה מבחוץ ומבפנים סביבת נהג, נוסעים ביצועים התנהגות נוחות ורעש סיכום
