בהקשר של משפחתיות גדולות, וכבר כתבנו זאת חד-משמעית ויותר מפעם אחת, הפערים בין אירופה ליפן התפוגגו לחלוטין. היפנים, שהציעו אקזמפלרים לא מאוד מרווחים, אפרוריים, דלים דינמית וצנומים בעושרם, התחילו לקראת מפנה העשור לחשוב אירופאית: עיצוב, הידור, אבזור ויכולת דינמית. הדור הנוכחי של המשפחתיות-הגדולות מיפן כבר מדבר אירופית שוטפת, ללא יוצאות מן הכלל, ובשני המבחנים האחרונים שלנו לבנות הקבוצה ניתן לכך הביטוי המוחשי ביותר.
בגיליון 218, במבחן בין ארבעה דגמים מהמשובחים בקבוצה (מונדיאו, לגונה, אוונסיס, B4), העדפנו את סובארו B4 על כל השאר בזכות שילוב הנוחות-התנהגות המנצח שלה – והיא ממש לא נאלצה לגמגם על תא נוסעים אפרפר ועני; בגיליון 223 העדפנו את הונדה אקורד על פני אחת הנציגות המבטיחות ביותר מהיבשת הישנה, פיז'ו 407.
אלא שבשני המבחנים האלו, שנערכו בשנה האחרונה, לא הופיעה נבחרת הקטגוריה שלנו: סיטרואן C5, שעתידה הייתה לעבור מתיחת פנים. המכונית אותה מצאנו – במספר הזדמנויות שונות, בסך הכולל של ביצוע מטלות הנהיגה והנסיעה – כמשפחתית הגדולה העדיפה בישראל, הרבה מאוד בגלל מצע הכבישים העלוב כאן.
כעת היא שבה, לאחר שינויים ועדכונים משמעותיים, מתגברת על בעיית הכיעור שהוצמדה לה עם השקתה המקורית, להתמודד מול היפנית הטובה בקטגוריה במפגש מכריע (בינתיים) בין מזרח ומערב, עם אורחת לא-שגרתית (סקודה סופרב) מהגוש המזרחי (לשעבר).
דגמים, היסטוריה
ה-C5 של סיטרואן ירשה את הקסנטיה עת הוצגה בסתיו 2000 בפריז. לגרסת חמש הדלתות שנראית כמו סדאן הצמיד היצרן חצי שנה מאוחר יותר גם סטיישן. לקראת תערוכת פריז האחרונה עברה המכונית מתיחת פנים כבדה: עיצוב מחודש לחזית ולאחוריים וקישוטי כרום סביב; קוסמטיקה פנימית כולל מעבר לקונסולה מרכזית זהה לזו של ה-407; גידול בממד האורך (מ-461.8 ס^מ ל-474.3) שאחראי גם לנפח באגאז' מוגדל (מ-456 ל-471 ליטרים); שדרוג משמעותי באבזור הבטיחות (7 כריות אוויר ו-ESP כסטנדרט, חגורות בטיחות משופרות עם התראה על אי-חגירה של היושבים מאחור, מערכת למניעת סטייה מנתיב, פנסי קסנון עוקבי פנייה) שהביא עימו ציון של 5 כוכבים במבחני הריסוק של E-NCAP, ושדרוג בציוד הכולל (בקרת שיוט ומגביל מהירות, חיישני חנייה גם מלפנים, סטריאו עדיף ועוד); הגה אלקטרו-הידראולי תלוי-סל^ד; שיפורים ברמת הבידוד מרעשי חוץ; חישוקי ^16 חדשים תקניים בכל הגרסאות; עדכונים בכיול מערכת המתלים ההידרו-פנאומטית, וכמובן, היצע מנועים מחודש.
אגף הבנזין כולל מעתה שלושה מנועים, לאחר שה-2.0 הזרקה-ישירה וה-2.2 ל' הוצאו מהמחזור. מנוע ה-1.8 ל' 116 כ^ס נותר ללא שינוי. ה-2.0 ל' וה-3.0 ל' זכו לתזמון שסתומים משתנה שהעלה את ההספקים ל-145 ו-210 כ^ס בהתאמה, והגדול יותר זכה גם לתיבת 6 הילוכים אוטומטית. במחלקת הדיזל הופסק השימוש ב-2.0 ל' HDI ובמקומו הצטרפו שני מנועי הדיזל שפותחו בשת^פ עם פורד: 1.6 ל' 109 כ^ס ו-2.0 ל' 138 כ^ס. מנוע ה-2.2 ל' (136 כ^ס), ממשיך להיות משווק והוא משודך לתיבה אוטומטית ולמסנן חלקיקים (ואפילו מיובא לארץ).
ה-B4 של סובארו הוצגה בקיץ 2003 כדור רביעי ללגאסי (וכך היא עדיין נקראת ברוב השווקים). היא מוצעת בשני מרכבים, סדאן וסטיישן, אשר על בסיסה מיוצרת גם גרסת ^אאוטבק^ מוגבהת גחון (כולן מיובאות). מנועים יש שלושה: 2.0 ל', 2.5 ו-3.0, ושני הקטנים מוצעים בנכר גם בגרסאות טורבו כוחניות. התיבות הן ידניות 5 הילוכים ואוטומטיות-טיפטרוניק עם 4 הילוכים. לגרסה הבכירה (R3.0) תיבת 6 הילוכים ידנית (בחו^ל) ותיבת 5 הילוכים אוטומטית (גם בארץ). ההנעה כפולה-קבועה בכל הגרסאות, וראוי לציין שסובארו היא היחידה בקטגוריה המשווקת בישראל גם גרסה ידנית.
מבחוץ ומבפנים
הסיטרואן גדולה באופן בולט מאוד מהסובארו, כמעט מנופחת. בסיס הגלגלים שלה עומד על 275 ס^מ (לסובארו רק 267 ס^מ), ובכל הממדים היא רושמת יתרון: 8 ס^מ באורך, 5 ס^מ ברוחב וקצת יותר מ-2 ס^מ בגובה. העיצוב המחודש שלה בהחלט נראה נאה מאוד מלפנים, עם ^הפנים החדשות של סיטרואן^: פנסים בצורת בומרנג המשתלבים בהרמוניה עם מכסה המנוע והסבכה הקדמית. אך עם זאת, בגלל הממדים המנופחים, היא עדיין נראית גמלונית ומגושמת בהשוואה לסובארו. עניין של מידה ופרופורציה. מאחור, סידור הפנסים הייחודי (שוב בצורת בומרנג, הפעם הפוך), אינו עושה עימה חסד. היא בהחלט ייחודית, ונראית אוונגרדית כמו שסיטרואן צריכה להיראות – אבל העסק נראה מסורבל ומגושם, בעיקר בתנועה.
ה-B4 מצדה אינה מביאה כל חידוש עיצובי – אבל בגלל הפרופורציות, חוסר היומרה, ערכות הפנסים הנאות ותא מטען הנחתך בחדות, היא מצליחה ליצור רושם נעים בהרבה מהסיטרואן. פחות קשה לעיכול.
גם בפנים הלכו אנשי סיטרואן על גדול ובוטה. שוב יצוין כי האווירה הכוללת מוצלחת מבעבר ולזכותה ירשמו לא רק העיצוב ההיי-טקי של הקונסולה המרכזית אלא גם הוויתור המבורך על פנלים בדמוי עץ – אך זה עדיין לא ממריא. הכול כבד וגדול, עמוס מדי בכפתורים (גם בגלל שפע האבזרים) והצבעים האפרוריים לא מוסיפים. אפילו צמד הקשתות המשתלבות זו בזו – הפריט העיצובי הבולט והמושך ביותר בדגם הקודם – הוסתר ועומעם בגרסה המחודשת.
הסובארו, שוב, לא מחדשת, והלכה על בטוח עם קונסולה באופנת ^הברק המתכתי^. זה לא מקורי (מאזדה 6 הייתה שם קודם, בעצם גם היפניות האחרות) אך בהחלט אפקטיבי. האווירה פשוטה יותר, פחות מאתגרת את העין, ועל כן נעימה יותר עבורה. ומה שלא בא בעיצוב, בא דרך הרושם: קונסולה מוטה לעבר הנהג, הרבה צגים דיגיטאליים, מושבים ספורטיביים ועוד.
סביבת נהג, נוסעים
השוני החיצוני בין המכוניות ממשיך ומגדיר גם את התחושה בתא הנוסעים של שתי המכוניות, וה-C5, בעיקר, מרגישה כמכונית לא קונונציונלית בכל אספקט. תנוחת נהיגה גבוהה יחסית ושלטת, אך למרות זאת התחושה היא שיושבים עמוק בתוך אוטו גדול, בין היתר משום שאי אפשר לראות את קצותיו ממושב הנהג. המושב עצמו גדול מאוד ועטוף בד קטיפה מפנק, המרחב מעולה לכל הכוונים, אך בסיס המושב רך מדי ועל כן גורם לשקיעת הגוף, דבר הפוגם בנוחות בנסיעה ארוכה. הראות ממנו אל תוך לוח המחוונים טובה מאוד, אך תצוגת ההילוכים מביכה בקטנותה ובתכנונה הקלוקל; מצב הספורט של ההילוכים כמעט ואינו נראה. אלא שזה רק חלק קטן בהנדסת האנוש הבעייתית של ה-C5. הקונסולה המרכזית הגיעה כאמור מה-407, וגם שם התלוננו על תכנונה הלקוי. יש עומס גדול של כפתורים קטנים, ללא היררכיה ברורה בחלוקתם. תפעול הצג המרכזי ששולט על חלק מהפונקציות פשוט מסורבל מדי, ועושר האבזור גורם לבלבול רק לגדול. גם איכות החומרים לא מתעלה בכל המקומות, ואיכות ההרכבה והגימור פחות טובה מזו של הסובארו. לזכותה יצוינו שפע אדיר של תאי אחסון (כולל תא כפפות מקורר שמאפשר אחסון של בקבוק 1.5 ל') ומערכת שמע עדיפה משמעותית משל הסובארו, עם שליטה מעולה מבסיס ההגה.
גם לסובארו יש כמה כשלים: האווירה קודרת מדי בגלל הגוון הכל-שחור של הקוקפיט, ההגה מתכוונן רק לגובה (ב-C5 גם לעומק) ואין בו תפעול למערכת השמע, תאורת המחוונים בוהקת מדי, ובעיקר, יש פחות מדי אבזור ביחס לסיטרואן (אף שהוא מכובד לכשעצמו) ומכאן נוצרת תחושת דלות. עם זאת, יש בה משהו קל יותר לעיכול מה-C5, יותר פשוט ואינטואיטיבי לתפעול, פחות מאיים ומבלבל. אוטו שמרגישים בו מיד בבית. בנוסף, יש לה מושבים מצוינים - עם תמיכה מעולה לכתפיים ולצלעות - מרווח ותנוחת נהיגה טובים ואיכות חומרים, הרכבה וגימור גבוהה ביותר (פרט לגלגל ההגה הפלסטיקי).
עם זאת, את התוכן המלא למושג ^משפחתית-גדולה^ מעניקה רק ה-C5. השילוב של אותו בסיס גלגלים מגודל, גובה רב ורצפה שטוחה, יוצר את המרחב הגדול ביותר כאן, ייתכן והמרווח בקבוצה בכלל. הסיטרואן מצליחה להעניק לא רק הרבה מקום לשני נוסעים מבוגרים אלא גם להיות מהיחידות המאפשרת לנוסע שלישי להתמקם ברווחה סבירה באמצע. אך לא הכול מושלם: נוסע גבוה שישב במרכז יפגע עם קודקודו בפנס התאורה, ולשניים בפינות יהיה קצת לא נוח בגלל מבנה המושב. הסובארו מציעה מרווח דומה לברכיים ולרגליים, אבל פחות מקום לראש והרבה פחות מקום לכתפיהם של שלושה נוסעים. גם הכניסה פחות נוחה, והמושב נמוך יחסית וחסרה תמיכה לירכיים.
גם בקצה הדרומי מציעה ה-C5 יותר. תא המטען שלה נוח יותר לשימוש בגלל הדלת החמישית ויעיל יותר בזכות רשת עיגון. זה של הסובארו מציע נפח טוב ושפת ההטענה שלו נמוכה מזו של ה-C5, אך בשל המבנה העמוק, הוא פחות נוח להטענה.
ביצועים
על הכביש, יחסי הכוחות לא היו לגמרי צפויים. הסיטרואן אומנם חזקה יותר על הנייר, אך היא גם השמינה במהלך מתיחת הפנים: מ-1325 ק^ג ל-1448 כמעט 10%(!). עם זאת, ה-C5 יותר מאשר הפתיעה; צמיחת ההספק שהביא עימו תזמון השסתומים המשתנה אינה גדולה (מ-138 ל-145 כ^ס, ומ-19.4 קג^מ ל-20.4), אך בפועל היא הרגישה נמרצת משזכרנו, וגם הנתונים מאששים זאת: התאוצה מ-0 ל-100 למשל, ירדה מ-12.3 ל-10.2 ש', תאוצה מ-0 ל-400 ירדה מ-18.7 ש' ל-17.4 ומ-0 ל-1000 מטר נרשם שיפור מ-33.6 ש' ל-31.7. כך שהשיפור, לפי הנראה, הוא בכל תחומי התאוצות.
בפועל, המנוע המעודכן מרגיש חי יותר בסל^ד נמוך ומספק תאוצות עדיפות מהסובארו בכל מצב. וזאת, על אף אותה תיבת AL4 שעדיין מעצבנת לעיתים ואינה מגיבה מהר מספיק בכל התנאים, ולמרות שהמצב הידני שלה לא מעניק עצמאות של ממש. מניסיון העבר, גם המכוניות היותר זריזות בקטגוריה (אוונסיס, למשל) התקשו לפתוח פער של ממש על הסובארו בכביש הררי, אך ה-C5 פשוט נעלמה לה כלא הייתה, מותירה אותה להשתרך מאחור.
אז נכון, מה-B4, שהיא אחת המכוניות עם הביצועים הפחות נמרצים בקטגוריה, לא ציפינו להרבה. עם נתונים צנועים יותר (138 כ^ס, אפס-מאה ב-13[!] שניות, ובעיקר, 19.1 קג^מ ב-4400), מערכת הנעה-כפולה ^גוזלת^ כוח ויחסי העברה ארוכים – היה כמעט ברור שהיא תהיה איטית מהסיטרואן. אך הפער היה גדול מהצפוי, בכביש הציבורי כמו-גם בניסויים סטריליים במנחת. בנוסף, היא מרגישה אנמית ממנה בטורים נמוכים ופחות ששה אליי סל^ד. על כך היא מפצה במידת מה עם יחידת כוח שקטה וחלקה יותר, ועם תיבת הילוכים מעולה בעלת תפעול משובח. כאן המצב הידני הוא באמת ידני ומעניק עצמאות מלאה לנהג. התיבה עצמה מגיבה מצוין גם במצב הרגיל (ואף יותר במצב ספורט) והעברות ההילוכים חלקות מאוד. כך שלמרות שהעוצמה לא גבוהה וצריך להחזיק את המנוע גבוה יותר רוב הזמן, העידון והשקט הכולל של יחידת הכוח הופך זאת למשימה לא מעיקה. הדבר היחיד שיצוין כאן לרעה הוא מנתק הצתה קופצני ומרגיז, שגם בשל העדר מחץ המנוע נתקלים בו לא מעט במצב הידני.
בתחום החיסכון, הייתה זו דווקא ה- B4 שסיפקה את ההפתעה; הסובארו, למרות המאמץ הנוסף הנדרש ממנה כדי לעמוד בקצב, צרכה ליטר לכל 8.3 ק^מ בעוד שהסיטרואן עשתה זאת לאחר 7.9 ק^מ.
התנהגות
אחת הסיבות שבשלה הסובארו לא השתרכה בכביש ההררי אחר מתחרותיה במבחן הקודם, למרות עניין הביצועים, הייתה העובדה שהיא סגרה את הפער בפניות. אלא שכאן זה לא קרה באותה קלות, כי הסיטרואן מהירה לא פחות בתוך הפניות – אבל ההבדלים בתחושות פשוט עצומים. ה-B4, שאינה ממצטיינות הדיקן בחוג לתקשורת, מרגישה זריזה, מיידית ומערבת כמו אימפרזה ביחס ל-C5. והפער בלט במיוחד במסלול הסללום, שם הסיטרואן רכנה ונמרחה בין הקונוסים בעוד הסובארו חתכה אותם כמו סכין לוהטת בחמאה.
גם הסובארו רכה בכיולה הבסיסי, אך מערכת ההנעה הכפולה שלה עושה את ההבדל. יש לה אחיזה פנטסטית גם תחת עומס גבוה מאוד, היא זורמת לפניות בחדות ועם ניטראליות מופתית, ומגיבה היטב לעזיבות דוושה להידוק ישבן. צריך ממש להגזים כדי לייצר קצת תת-היגוי, וגם אז לרוב אין מספיק כוח כדי להפוך אותו למשמעותי. זו בהחלט שלדה ומערכת הנעה שגדולות בכמה מספרים על המנוע הזה, דבר המאפשר ללחוץ עליו עד תום מבלי שהשלדה תצייץ אפילו. רק ההגה פוגם קצת במצוינות, כי השטח המת שלו, ובעיקר, התגובה המיידית-מדי אחריו, מפריעים ליכולת הדיוק בפניות מהירות. הבלמים פחות הפריעו, למרות תחושה ספוגית ונרפה בדוושה, אבל בבלימות בעומסים ממושכים דעכו מהר מהצפוי והזכירו קצת בלמים של סובארו מפעם.
ה-C5 מציעה יכולת דינמית גבוהה, אפילו גבוהה מאוד. אבל ביחס לסובארו היא הרגישה גדולה, כבדה ומסורבלת; היא רוכנת מאוד על מתליה, מנתקת את הנהג לחלוטין מהמתרחש למטה ולא ממש מעודדת לנסיעה כזאת. אחד הבוחנים אמר שזה מרגיש כמעט כמו לקחת בית דו-משפחתי לטיול בפניות. התחושה הייתה טובה יותר בדגם הקודם (למרות שהיכולת בפועל כמעט זהה) וזאת משום שחלק מהעדכונים שבוצעו במתלים ובהגה גרמו לריכוך והניתוק לבלוט יותר; מערכת המתלים אינה כוללת יותר את מצב ה^ספורט^ היעיל להקשחת המתלים (שנוכח מעתה רק בדיזל וב-V6), ולמרות שלמתלים תכונות אקטיביות המגיבות לנהיגה דינמית – ההקשחה לא מספיק קיצונית; וההגה האלקטרו-הידראולי קל יותר מבעבר ולמרות שהוא מדויק – הוא מנותק לחלוטין. אפילו המערכת האילמת יחסית של הסובארו הרגישה כמו המופע של שיא הרגש לעומתו. מה שכן יצוין לזכותה הם הבלמים, שמייצרים תגובה מיידית בהרבה, נשיכה חזקה יותר והתנגדות עדיפה לדעיכה בעומס.
נוחות ורעש
אותו ריכוך וניתוק של ה-C5 בכביש המפותל עומד לה לזכות, כמובן, בכל מה שקשור באיכות הנסיעה הכוללת. ה-B4 היא מכונית נוחה מאוד, בכל קנה מידה, אבל מול הסיטרואן זה לא כוחות. למעשה, בתחום נוחות הנסיעה ה-C5 אינה ברת השוואה לאף מכונית שנמכרת בישראל – היא פשוט נמצאת בליגה משל עצמה. מתחרות לאיכות – ורק מבחן השוואתי יספר מי עדיפה (ואנחנו לא ממש בטוחים בתוצאה) - הן המייבאך ומרצדס S עם מתלי האוויר...
היא פשוט מגהצת ומעלימה את פני הכביש, בכל תנאי ובכל מהירות, מזחילת פקק ברחובות העיר השבורים ועד שיוט במהירות אוטובאן בכבישי עולם שלישי. במהירות ממש נמוכות, עד 30 קמ^ש בערך, מועברות חבטות קלות במעבר על שברים ובורות, אבל מעבר לכך – פשוט שום כלום. נדנודון מרכב קליל על גלים, שמץ של זיכרון שיש שם אספלט למטה וזהו. אבל את הדוגמה הכי טובה לנוחות הפנומנלית של הסיטרואן הרגישו דווקא נוסעי הסובארו, שבאחד הכבישים שאלו במכשיר הקשר איך הרגישו האנשים ב-C5 את הבאמפים והשברים (בכביש בין עירוני) שעל פניהם קפצו. ^איזה באמפים?^ שאל הנהג ב-C5.
ולמרות כל זאת, גם מצב נוסעי הסובארו אינו רע בכלל. הרכות הבסיסית של הקפיצים ותחילת מהלך הבולמים, הופכת אותה לנוחה ביותר על שיבושים קטנים במהירות עירונית. רק כאשר נכנסים לבורות עמוקים יותר בעיר, וכאשר המהירות עולה, היא עוברת לחלק נוקשה יותר של המתלה וחובטת מעט לעיתים. מחוץ לעיר יכולת הגיהוץ משובחת וחולשתה היחידה היא במעבר על כבישים גליים, שם שיכוך ההחזרה אינו מספק ונוצר נדנוד בלתי מרוסן.
איכות הנסיעה הכוללת של הסובארו אף היא טובה מאוד – כולל בידוד מצוין מרעשי רוח ומנוע והחרשה יחסית של רעידות וחספוס. רעש הכביש בולט יותר אצלה, בעוד שרעש הרוח (במהירות שיוט) והמתלים (במהירות נמוכה) בולטים יותר בסיטרואן, כמו גם קרקושים מכיוון הקונסולה המרכזית והמדף האחורי.
סיכום
בניגוד למבחן הקודם, קשה להגיד שהתוצאה הייתה קרובה בסיכומו של המבחן הזה. פשוט בגלל שאין שום דבר שמתקרב ליתרונות שמעניקה ה-C5 על כבישים ישראליים.
ה-B4 מציעה נוחות נסיעה טובה מאוד, פעולת מנוע חלקה ושקטה, תיבה הילוכים מצוינת ושלדה, על הנעתה הכפולה, עם יכולת פשוט פנטסטית. נכון, המנוע שלה אינו כוחני במיוחד (אך יספק כל מצב נהיגה רגיל) וגם האבזור די מצומק, אבל כאשר מכניסים לשילוב הזה של יכולת דינמית ונוחות נסיעה גם את המחיר, ה-B4 בהחלט שווה את עיונכם המעמיק. במיוחד אם אתם חוששים ממוניטין האמינות השלילי שצברה ה-C5 בארץ, או מתקשים להסתדר עם השונות הכוללת שלה – זו המתבטאת בתא הנוסעים המסורבל, בגודלו הפיסי של הרכב ובניתוק הכולל שלו מהכביש.
ועם כל הנאמר, ובסופו של דבר, ה-C5 היא עדיין המשפחתית הגדולה הטובה בישראל הרבה תודות למצע התשתית הירוד בארץ, בעיר ומחוצה לה. כי עם מרחב מחיה ענק מלפנים ומאחור, אבזור עשיר ביותר בתא הנוסעים, רמת בטיחות, פסיבית ואקטיבית, גבוהה מאוד, פעולה נעימה וביצועים טובים של יחידת הכוח בחרטום, ובעיקר: התנהגות כביש טובה (למרות אובדן התחושות מהמרכב ובהגה) יחד עם רמת נוחות נדירה ממש – פשוט: בישראל אין לה מתחרות.