יש משהו שעלול להיות מאוד מאכזב בפגישה כזאת, בעיקר לאחר נהיגה בכמה ממכוניות הספורט הטובות ביותר. הרי זאת המכונית שכיכבה בחלומות הילדות, מצמידה כנף לפרארי, משיקה פגוש עם למבורגיני (פורשה אף פעם לא עשתה לי את זה...). המכונית המחודדת של ^פייס^ מצוות לעניין, המכונית שהייתה מפילה לסתות כאשר ראינו אותה לשברירי שנייה בטיילת, וגרמה לנו לפנטז בחרמנות על היום בו נוכל להחזיק ^מכונית-על^ כזאת בעצמנו, כאן בישראל. חלום מקומי.
היום אני כבר יודע כי הקורבט היא משהו אחר, מקבל בהבנה את המהות שלה. כבר איני עולל שהולך שולל אחר הקסם האמריקאי, ויודע – פחות או יותר –כיצד נהיגה בבהמה כזו תראה דרך משקפיים עדכניות. היה לי גם מספיק זמן כדי להנמיך את הציפיות לגובה האספלט, או לפחות לגובה המושב שלה – שזה כמעט היינו הך. אלא שמשם, הדברים נראים אחרת. וכאשר השחלתי את עצמי לתוך מנהרת הישיבה, נמוך ועמוק בתוך מפלצת המתכת, קשה היה לשלוט על החיוך בזווית הפה שהפך מין ממזרי שכזה. לחלום לכמה שניות שאתה במישורים הגדולים, דוהר אל השקיעה כמורד ללא מטרה.
אגדה אמריקאית
את הקורבט אנחנו פוגשים ברמת-גן, וכאשר היא מגיחה מהפינה קשה שלא להחסיר פעימה. זו אומנם ה-C4, זו שיוצרה בין 83' ל-98' וכמותה מסתובבות במחוזותינו כמה עשרות - אבל המכונית הזאת באמת גורמת לנשימה להעתק. רמת האחזקה והברק שעולה ממודל 96' זה תבייש גם מכוניות באולם תצוגה, והצבע הזה – דומה לירוק-מירוצים-בריטי עם גג חום; כאילו חילול קודש, כאילו התרסה - פשוט עושה אותה סקסית להחריד. וכאשר מתיישבים בפנים הרושם אפילו מתחזק. נכון, הכול פה ארכאי, ולא מהזמנים הטובים של אמריקה; כלומר בתקופה שחשבו שמסכים דיגיטאליים ורמבו מגניבים לאללה, ולא ניסו ^לחזור לשורשים^ עם עיצוב רטרו. התוצאה היא יריעות פלסטיק דלות באיכותן ומביכות בצורתן, סרבול כפתורים פסבדו-עשיר ומתגים וכפתורי תפעול כה מגוחכים, שבקוריאנית הזולה ביותר לא היו שוקלים אפילו להכניס אותם, לפני עשור. אבל יש כאן עור - בכמות שקיפחה את חייו של עדר בפאלו שלם לפחות – וחשמולים, בקוט^ש שיגרום גם לעובד חברת-חשמל לשלם חשבון. וכמובן, אני שוכב סנטימטרים ספורים מהאספלט, במה שדומה יותר לקוקפיט של מטוס קרב מאשר למכונית, עם מכסה מנוע ארוך-ארוך לפנים, V8 רועם בין הרגליים ורוח בשיער – ולא צריך הרבה יותר מזה בחיים.
וה-V8 שיש לנו כאן, הוא כמובן התגלמותו של כל מנוע אמיתי של מכונית שרירים שיוצרה ביבשת החדשה; נפח עצום (5700 סמ^ק), מעט תחכום (גל זיזים יחיד עם מוטות דחיף[!] ו-2 שסתומים לצילינדר), טונות-של כוח (305 כ^ס ב-5000 סל^ד) ובעיקר, המון מומנט (47 קג^מ ב-4000 [?!] סל^ד). כל זה מספיק לכ-5 שניות למאה ולמהירות שתעבור את קו 250 הקמ^ש, גם עם תיבה אוטומטית. אבל הכיף הגדול כאן זה דווקא לשייט בנינוחות, 100 קמ^ש לא-יותר עם פמפום בוכנות איטי – 1800 סל^ד לערך ברביעי; יחס העברה ארוך באופן מופרך - ופוזה ברמה בינלאומית.
אין אחד שיתעלם מה^מטוס^ הזה שמשייט לו בנינוחות במקום להמריא, הרוב גם יזילו ריר על החלון/יצפצפו/ יקראו אותך לרייסים (אין צורך למחוק את המיותר; אין מיותר). וכאן תמיד נחמד לדעת שכשהיצר יקרא תוכל לזנק באחת כנשוך נחש, משוגר קדימה בעוצמה אימתנית ששום דבר לא עוצר אותה. ההילוכים כאן כל כך ארוכים (שני מגיע עד 155 קמ^ש[!!], שלישי עד למעלה מ-200) ועדיין, 8 הבוכנות מפמפמות דרכן במעלה הסל^ד כאילו שבאמת אין מחר, משרגות שרירים מלמטה-למטה ועד לסוף מד הסל^ד - ב-6000...
ואני לא סתם מציין שהכיף הגדול הוא דווקא לשייט בנינוחות ומדי פעם להאיץ בחוזקה, כי רוב השאר - פחד אלוהים. כיול המתלים הרך-נעים-מתנדנד הופך בעומס לרך-חובט-מטלטל שאינו מצליח להתמודד עם כבישינו המטולאים. גם במכונית המבחן, לה אפשרות כוונון מתלים למצב ספורט, נוחות ואוטומט, ההבדל היה בין רע לנורא. בכל המצבים הספיגה טובה, עד שנכנסים לבורות. שם ההבדל היה רק ברמת ריסון נמוכה יותר של מצב הנוחות, ורמת גניחות רמה יותר של הפלסטיקים בתא הנוסעים. הרכות הזאת הופכת את כל תשדורות השלדה וההגה למעורפלות (וגרסת הגג הפתוח פוגמת עוד בקשיחות המבנית), ואת מה שהאוטו יעשה בפניות ארוכות לחלק מסודות ממלכת הלא-נודע. כשהכביש מתהדק, התחושה הופכת יותר אחודה ועם בקרת המשיכה הפרימיטיבית, גם אפשר לחשוש פחות וללחוץ יותר. כאן האחיזה דווקא נשמרת, ואני מודה כל רגע לבוראי על שצייד אותי ב-280 מ^מ עצומים של גומי מאחור, כי גם איתם היא מנסה כל הזמן לברוח, או שהחרטום הארוך סתם מרחיב קו בפתאומיות. ההגה כמובן אינו מוסיף, ולגלגל המיושן ולשטח המת במרכז מצטרפת עצבנות היסטרית אחריו. ואם בהגה שהמושג דיוק זר לו כמו למאחר כרוני נשמעים 2.25 סיבובים כמו סרט אימה, הרי ש^פסגת הפחד^ היא הבלמים, שממש לא הראו סימנים של משהו שתפקידו לעצור את הרכב.
כביש מהיר לגיהינום
לאחר הניסיון הקטן (והפתטי, יש לציין) לנהיגה ספורטיבית, שבנו למצב הטבעי והמתבקש. ללא כל חרטות, וללא כל אכזבות. נזכרתי בקורבט הצהובה של בייקר בה ביצעתי סיבובון לפני מספר שבועות, בדמיון הרב ביניהן, ובעיקר, בחשש הרב - שמהול, כמו כל פחד, במעט כיף - שהן מציפות אותך כשהדוושה נלחצת והגב נדבק. כי למרות שזו מכונית שתוכננה שני עשורים אחרי ההיא, בסופו של דבר, היא משמרת את רוחה ואת רוחן של כל קודמותיה לשושלת - רוח מכונית השרירים האמריקאית, רוח הקורבט. ולא משנה כמה ינסו להפוך אותה למכונית ספורט אמיתית (ויש שטוענים שהZ06- העדכנית היא אכן כזו), היא תמיד הייתה מכונית שרירים, ובעיני, כך היא צריכה להישאר. ככזו, רציתי שהזיכרון האחרון עימה יהיה כזה ההולם את המסורת ההוליוודית-רומנטית של מכוניות מסוגה. וכך, הפניתי את החרטום הארוך לעבר השקיעה הכתמתמה, נתתי לשיער להתבדר מעדנות ברוח ולמנוע לפמפם בנינוחות, כשבראש מתנגן לו Highway to hell של AC/DC. ומכל הנסיעה, זה הזיכרון שאנצור ממנה לעד.
תודה לקובי, בעל המכונית, שהסכים להפקידה בידינו בהתראה כה קצרה, ולדורון קאופמן, על הסיוע המבורך
