אופנוע ומסלול זה תמיד כיף, ואני מכיר היטב את העיקולים של מוטורסיטי – אבל התחושה הפעם הייתה שמשהו לא מתחבר; האם הגזמתי כאשר לקחתי את R7, כלי ספורטיבי־נינוח – לא ספורט־מושחז – לתנאי הקיצון של מסלול מרוצים?
הכרזה ופשרה
"אין יותר R6, נו מור סופ פור יו!", אמר באיזו ישיבת הנהלה בשיזוקה איזה סמנכ"ל שיווק של ימאהה יפן. ואכן, R6 שמקורו עוד בסוף האלף הקודם, היה קיצוני מדי, מזהם מדי, לא חברותי ואנטי חברתי – כלומר, ממש לא מתאים לימים אלו של איכות סביבה שבהם אסור לומר דברים שאסור לומר, כדי לשמור על תקינות פוליטית בכלל וכדי שאיש לא ייפגע בפרט. ולא שאין יותר R6, מ־2020 הוא מוצע לציבור אך רק ברישוי למסלול.
התקדמות בסולם הספרות
קבלו את R7, הדגם שהחליף. לפי הסימול, נראה כי מדובר בהתקדמות, מ־6 ל־7 – אבל זה אופנוע שונה לגמרי. ל־R7 אין מנוע 4 צילינדרים בשורה כמו ל־R6, אלא מנוע 2 צילינדרים במקביל, כאן CP2 בנפח 689 סמ"ק. זהו מנוע מוכח ומוצלח, וימאהה עושה בו שימוש ב־4 דגמים: טנרה 700 ההרפתקני; טרייסר הספורט־תיור; MT07 העירום; XSR700 הרטוראי.
צילום: טל סלומון
ב־R7 למנוע הכוונון האגרסיבי ביותר שלו להספק של 75 כ"ס והילוך שני מקוצר, לשיפור ההאצה. אהבנו את המנוע הזה גם בהתגשמויות הנ"ל, גם בזכות העובדה שהוא יודע לעלות בסל"ד ומאפשר לדגמים מסוימים להגיע ל־220 קמ"ש. אבל היתרון המרכזי שלו נובע מכך שהוא גמיש בזכות מומנט ראוי אותו הוא מייצר בסל"ד הנמוך יותר.
זה אופנוע יפה מאוד, וזה מעוצב כמו אופנועי הקיצון של ימאהה מהשנים האחרונות – חזית מחודדת ופתח פנס קטנטן, קווים חדים שנמשכים לאחור וזנב מורם אל על. עיצוב זה נראה יקר בהרבה ממחירו של הכלי, והוא מצליח להיות גם אלגנטי וגם כועס.
צילום: יצרן
R6 חדש נמצא כאמור רק במסלול מרוצים ברישוי אפור, מה שהופך את גרסת הכביש שלו לחלק מההיסטוריה. ואגב היסטוריה, לימאהה היה (1998) דגם שנקרא R7 YZF, דגם שיוצר כהומולוגציה ב־500 יחידות לדגם המרוץ OW-02, שהיה לו מנוע 750 סמ"ק שייצר 106 כ"ס, והיום הוא פריט אספנים נחשק, ובדקתי. יש ביורקשייר אחד במצב חדש ב־60,000 ליש"ט (כרבע מיליון שקלים. שם). כך ש־R7 הנוכחי נתלה באילן גבוה מאוד וקשה להניח שגם הוא יהפוך לכלי אספנות יוקרתי כמו סבא שלו, שהוא כלי אחר מעידן אחר. אבל זה החדש הוא כלי שהרבה יותר קל לחיות אתו.
הטיות, ולא בדקדוק
R7 יוצר תחושה שהוא קליל מאוד וקטן, ועובדתית הוא הצר מכל דגמי R עד היום. הבלמים שופרו, אלה עושים עבודה טובה אבל הם לא מהסוג הבוטה שנועץ את הגלגל לתוך האספלט לקראת העיקול.
צילום: רונן טופלברג
הכידון הוא קליפ און שנמצא מתחת למשולשים, מה שיוצר תנוחת רכיבה קרבית שעלולה להיות קשוחה מדי ברכיבת פקקים צפופה. לוח המחוונים מונוכרומטי ובסיסי למדי, וקשה לראות בו את הנתונים בעיקר באור שמש ישירה וחזקה, באלקטרוניקה יש רק ABS ואין לו, למשל, בקרת משיכה בסיסית. המתלים סבירים והבלמים התחממו אחרי פעילות אגרסיבית מדי. בכל זאת, זה אופנוע תקציב, ועם זאת הוא מעניק הכי הרבה עיצוב ותחושת ספורט קרבי לשקל.
ובכל זאת
אני לוקח אותו למסלול שם יש חבורה של טרק ג'נקיז – וזה ממש קטע עם החבר'ה האלה – וזו מכנסת בכל מספר שבועות רוכבים מכל הסוגים, בכל הרמות ובכל הכלים כדי לעלות על מסלול.
אחד מאלו שעומדים בראש החבורה הוא עמית גוטליב, חובב אספלט וספורט שעבר תהליך שאותו עברו הרבה מאוד רוכבים. "היינו עושים פסים בים המלח, בורחים ממשטרות, ואחרי שחבר רוכב נהרג הבנו שהסיכון בכביש הציבורי מיותר. הקמנו מועדון שהוא סוג של מפעל הנצחה והדרכה, יש בוחן רכב, צלם סטילס ורחפן, פרמדיק ורכב חילוץ ובקרוב נשכיר גם אופנועי מיניבייק. אנשים באים ואומרים 'שינית לנו את החיים'".
צילום: רונן טופלברג
שוב על המסלול במוטורסיטי, אבל משהו ב־R7 עדיין לא עובד לי. בצד עומד לו אלון אודלסמן – האיש שחי ונושם אופנועי ספורט מאז הימים הקיצוניים של ה־GSX-R-ים בכביש ערד־סדום של שנות השמונים. "דוקטור", אני אומר לו, "תראה מה אפשר לעשות". אודלסמן מוציא את הערכה שלו, לוחץ כאן ושם, מוציא קצת אוויר מהצמיגים, מחזק קצת מתלים, כאילו מדבר עם הכלי, ואז פונה אלי ואומר: "נסה את זה עכשיו".
אני עולה שוב על המסלול וה־ R7 הופך לדבר הכי קרוב ל־ R6. הביטחון עולה, ההשכבות יורדות נמוך יותר, הסליידר שעל הברך משתייף ומשאיר עוד ועוד חתיכות פלסטיק על האספלט, הבלימות אגרסיביות יותר.
צילום: רונן טופלברג
מיגון הרוח הצנוע גורם להיות מכונס באופנוע שכעת יוצר תחושה שהוא קטן אפילו ממה שהוא, וה־ R7 מראה שהוא יודע את העבודה ואפילו נהנה ממנה. זה כלי של זרימה, של מעשים ופעולות עגולות יותר, והוא הופך מהיר יותר ויותר כשהוא ואני עוקפים שוב ושוב כלים שעולים פי שניים ופי שלושה ממנו.
ואז, באמצע ההשכבה, נדמה לי שהעיניים המלוכסנות של ה־R7 מביטות בי בזעף – "למי לעזאזל קראת 'כלי ספורטיבי־נינוח'?".
תודות ל- Trackjunkies.co.il ואלון אודלסמן (fine tuning)
צילום: טל סלומון
