פורשה נוסדה ב־1931 על־ידי פרדיננד פורשה (1875-1951) בזכות איש העסקים היהודי אלפרד רוזנברג (1900-1967) ובשותפות עם חתנו אנטון פיך (1894-1975; האבא של פרדיננד פיך, לימים שותף בפורשה המודרנית, המנכ"ל ויו"ר קבוצת פולקסווגן).
פרדיננד פורשה היה מהחשובים מעולם במהנדסי הרכב כבר אז; עוד ב־1901 יצר (עם לוהנר) רכב חשמלי שניצח במרוצים והיה המנהל הטכני של דיימלר. הוא פרש מדיימלר שהתאחדה עם בנץ (1926), בגלל שגישתו לייצור דגמים (קלים וקטנים יחסית) לא התקבלה, עבר למפעל שטייר באוסטריה וחזר לגרמניה ב־1931.
פורשה 356. הדגם הראשון אתו יצאה פורשה המודרנית לדרכה, לפני 75 שנים |
צילום: יצרן
בשנת 1933 פורשה קנתה את אודיו יוניון, ופרדיננד פורשה תכנן את מכוניות המרוץ של החברה עם מנוע V16 למרוצי הגרנד פרי דאז, ואלה זכו ב־7 ניצחונות מ־1935 ועד 1939.
בתערוכת הרכב של ברלין ב־1933 הכריז היטלר, אז הקנצלר של גרמניה, על רצונו ליצור רכב שיאפשר מינוע לכל אחד, "מכונית לעם", דבר שהשתלב ביצירת האוטובאנים החדשים אז. בתערוכה זו הוצג קונפסט החיפושית שנוצר עוד ב-1932. כאן יצוין כי המבנה הבסיסי שלה הוא משל הממציא ההונגרי בלה בארני (Béla Barényi) מ-1925. ב־1934 קיבל פורשה מהיטלר חוזה לבניית מכונית שכזאת, והחיפושית הראשונה יוצרה ב־1938.
החיפושית הראשונה יוצרה ב־1938 |
צילום: יצרן
במהלך מלחמת העולם השנייה, היה פורשה שותף לתוכניות החימוש של גרמניה הנאצית ותכנן כלים משוריינים עבור הווארמאכט. לאחר תבוסת גרמניה, נעצרו פורשה, בנו וחתנו (מיד) על־ידי צרפת באשמת ניצול עובדי כפייה. הבן היה עצור 6 חודשים, פורשה וחתנו 20 חודשים, אלה הואשמו אך לא נגזר עליהם עונש מלבד פיצויים.
עוד קודם (כבר בסוף 1945), וכחלק מהמאמצים לשיקום גרמניה, החל הייצור מחדש בפולקסווגן עם החיפושית המקורית – רכב פשוט, קל, עם מנוע בוקסר מקורר אוויר הממוקם מאחור והנעה אחורית.
אחר כך. ביוני 1948, לפני 75 שנים, על בסיס אותה חיפושית השיק הבן, שגם הוא נקרא פרדיננד אך מוכר כפרי (Ferry) פורשה (ואחיינו של פיך), את 356 – מכונית הספורט הראשונה של המפעל המחודש, וזו נועדה לציבור הרחב.
פורשה 356 1948 |
צילום: leduardo
אותה 356 – וכמו ולהבדיל המסחרית המוכרת כיום כטרנספורטר, שהושקה ב־1950 – התבססה על העיקרון של אותה חיפושית; עקרונית, מנוע אחורי הוא מתכון רע למכונית ספורט, אבל מעשית זה היה הסידור היעיל ביותר אז: זול לייצור, זול לאחזקה.
ההתחלה הייתה ממש צנועה: מנוע בנפח 1100 סמ"ק, הספק של 40 כ"ס. לפי פרי בראיונות מאוחר יותר, לאחר שנהג בהרבה מכוניות ספורט, הוא גילה שאם יש מספיק כוח במכונית קטנה וקלה, היא יכולה להעניק יותר כיף וגם להפגין יכולת מאשר מכונית חזקה אבל גדולה וכבדה. אגב, יצירות מופת אנגליות הלכו אף הן בדרך זאת.
עוד שלב. פורשה 911 הוצגה ב־1963 – ומציינת מצדה יומולדת שישים. על התכנון היה אחראי הדור השלישי, גם הוא נקרא פרדיננד ומוכר בכינוי שלו 'בוטסי' (Butzi). הסימול המקורי נועד להיות 901, אבל פיג'ו, שכבר היו לה דגמים עם סימול דומה, מחתה.
פורשה 911. האייקון, בה"א הידיעה, כאן בדגם הראשון מלפני 60 שנים|
צילום: יצרן
השינוי הגדול היה במעבר למנוע עם 6 צילינדרים, בתחילה בנפח 2.0 ליטר ובהספק של 110 כ"ס. שינוי נוסף היה בהטמעת תיבה עם חמישה הילוכים ולא ארבעה כמקובל. גם מכלולי השלדה שופרו משמעותית – לא עוד קפיצי עלים כי־אם מתלים נפרדים.
עם השנים, דגמי פורשה היו חזקים יותר ויותר, היכולת הדינמית שלהם שופרה עוד ועוד, נוספו גרסאות – גם משופרות בביצועים וביכולת והותקן מגדש טורבו (1975) לעוד יותר, נוצרו מרכבים חדשים כמו טארגה או קבריולט – והדגם החל לעשות קריירה במרוצים שונים, גם בכאלה "טבעיים" כמו בנורברוגרינג, גם בשונים לגמרי, כמו במרוצי ראלי עם מקום ראשון ב־1970, בראלי פריז־דקאר וניצחון ב־1984.
הדגם עצמו, המבוסס על מערך המנוגד לתכנון נכון של מכונית ספורט, כולל בעיות קירור למנוע הפועל במרוצים בעומס כבד, היה כאמור בעייתי לשליטה. פורשה החליטה גם לייצר דגמים עם מנוע קדמי – 924 (1976-1988); 928 (1977-1985); 944 (1982-1991) – והלכה צעד אחד נוסף, גדול ומשמעותי: היא החליטה להיפרד לשלום מ־911. אלא שאז הסתבר לה כי הקהל שלה דווקא מעדיף את הדגם "הלא נכון", ומפנה עורף לדגמים המתקדמים יותר הנדסית.
פורשה 959. המופת הקלסי של דגם ביצועים מ-1986, התעלה בגרופ B |
צילום: יצרן
911 נשארה, האחרות לא. מה ששיפר את יכולתה של 911 במהלך השנים היה, בין השאר, ייצור בסיס חדש ומוגדל (996 ב־1999, 991 ב־2012), גם מנוע מקורר נוזל (ב־996). לאלה נוספו אין ספור שעות של מיקום מחדש למערכות ההינע, מתלים משופרים, היצע גדל והולך של גרסאות הנעה כפולה, מערכות מתקדמות לבקרת יציבות ואחיזה.
ב־1996, כאשר רק 911 בהיצע, הוצגה בכל זאת אלטרנטיבה ספורטיבית נכונה, אבל ממש נכונה: הרודסטר בוקסטר שהיה לה מנוע מרכזי. זו הייתה גם לרבת המכר של פורשה מכיוון שמחירה היה נמוך משמעותית. לרודסטר הזאת הצטרפה ב־2005 גם הקופה קיימן שחלקה מבנה, רצפה ומכלולים, והשתיים אוחדו ב־2016 לדגם 718.
ב־2002 הציגה פורשה את קאיין – דגם פנאי רחמנא ליצלן, שגרם להלם אצל הטהרנים, הביא לביקורות שליליות של עיתונאים רבים – שהיה לדגם הנמכר ביותר שלה מאז, וכזה שהעניק לה בסיס כלכלי נכבד. מאז הופיעו גם מכונית הפאר פאנאמרה (2009), דגם הפנאי הקטן יותר מקאן (2013) ומכונית הסלון החשמלית טייקאן (2019).
צילום: יצרן
