כי גודווד זה הרבה מעבר למקבץ בלתי נתפס של מכוניות־על יחד, הרבה מעבר לצלילי מנועים בעלי תריסר צילינדרים הנשמעים דרך מפלטים פתוחים — כי גודווד הוא המקום בו כל האגדות המוטוריות כולן, אנשים ומכונות, מתגשמות ונפגשות.
אבל לך נסה להסביר במילים את מה שאתה מרגיש כאשר אתה מתבקש לעזור בגלגול מכונית פורמולה 1 מהסבנטיז; לך נסה להסביר במילים את זה שאתה עומד ליד דרק בל, זוכה 24 השעות של לה מאן חמש פעמים, והוא מבקש ממך להזיז את המעצור הזמני למכונית, כי הוא צריך לצאת למסלול. לך תסביר במילים.
כבר בחניה
ולא שלא הכינו אותי לגודווד. הכינו. והרבה. וגם התכוננתי. מזה ארבע שנים, בכל שנה, אני מתכנן להגיע לפסטיבל, אבל תוכניות לחוד ורצונות אללה לחוד — התחתנתי, הריון, ואני אב לילדה. אבל השנה, בתזמון כמעט מושלם, ההשקה אליה נסעתי הסתיימה בדיוק עם תחילת הפסטיבל. טיסה פנים־אירופאית לאנגליה — גודווד, הנה אני בא.
עוד לפני שנכנסתי לאתר האירוע עצמו, עברתי בחניה הקרובה ביותר אליו, זו של המקורבים. רק החניון הזה יכול להשאיר אותי נטוע בתוכו יום שלם — מקלארנים בשלל דגמים, פרארים בשלל צבעים, למבורגינים כמו מאזדה בחניית הייטק, בפורשה אני לא מביט, פה ושם יש לוטוס, וגם רולס רויס, אני חולף על פני לא מעט אסטון מרטין, מתעלם ממזראטי. אובדן פרופורציות.
כל הטוב הזה
ואז נכנסתי לאירוע — והצטערתי על כל שנייה שבזבזתי במדשאות החניה. כן, יש שם צמד מקלארן F1 בגרסאות מסלול, יש שם יגואר XJ220 גם היא למסלול, פורשה 962 שזכתה בלה מאן, לוטוס 25 מהתקופה הטרום אווירודינאמית, צמד פורד 002SR — וזה לא נגמר. וזה מה שאני רואה רק מהפינה הראשונה, והרי עוד לא התחלתי ללכת. מה הולך כאן? מי אני? ומה לעזאזל עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?
ואין חבלים. כמעט. רק להיכנס פנימה, להסתכל, וכל עוד הצוותים לא עסוקים בכיוון מאייד או שניים, או שישה כפולים, הם גם ישמחו לענות על שאלות. ואו־הו כמה שאלות יש לי! ואו־הו כמה שהם היו אדיבים וענו. זה לא הגיוני. "אתה מצלם?" הם גם זזו מעט כדי שאקבל תמונה טובה יותר. לא ייאמן.
אינטימיות דביקה
פתאום אני קולט שזה האנו מיקולה שעומד לידי, וזה שממול הוא ז'אן ראגנוטי וזה שמטיל את מימיו לידי הוא 'מאד מקס', הדריפטר המלהיב מכולם. והוא מחייך. תכף, מיד אחרי השירותים, הוא גם יצטלם. כל המי ומי מגיעים לאירוע, ללא שומרים וללא פסון — סאבין שמידט מחייכת וחותמת לכולם וטיף נידל בדיוק עובר עם סוללת מעריצים.
כך עברתי לנצ'יה 037, כך עברתי פורשה 917, כך עברתי פרארי F40 במתכונת מירוץ וכך עברתי פגאני זונדה במתכונת מדשאות. עושר החלומות המוטוריים שהתגשמו כאן בלתי סביר. ואין זמן להתעכב על כל חלום, כי יש עוד הרבה מעבר לפינה. לא אוכל לרשום את כל הדגמים כי היריעה קצרה.
אני מנצל את הצמיד המוזהב שניתן לי כעיתונאי ונכנס לכל המקומות שאני רק יכול, וגם כאלו שלא — תודות לחוצפה ישראלית וחיוך שרמנטי. כך סימנתי V על נסיעה במסלול (ואל תשאלו איך, וסליחה מצוות הסיוע שאיבד מקומו), כך ראיתי את ג'יאקמו אגוסטיני — 15 אליפויות מוטו GP ו־10 ניצחונות ב־Isle of Man TT — והוא, האגוסטיני הזה, מפמפם בגז כחצי מטר ממני.
סהרורי, כמו כולם
מכוניות פורמולה 1 מכל הדורות עולות למסלול. אבל אלה לא "מכוניות פורמולה 1 על המסלול" — אלה מכוניות שהייתי לידן כשהניעו אותן, הייתי לידן כשכיוונו אותן. ואחריהם עולות המכוניות של מירוצי הסיבולת, ומפלצות גרופ B, ונסקאר, ואינדי, ומה לא. ואני לא יודע לאן ללכת, כי יש שלל צלילי מנועים במתחם. וזה מצחיק, כי התכוונתי ללכת לכיוון צליל מסוים ואז עצרתי כי שמעתי אחד אחר, והתכוונתי ללכת לכיוונו ואז שמעתי עוד אחד אחר וההוא משך אותי אליו. מהצד אני נראה כמו סהרורי, וזה בסדר גמור, כי כולם נראים בדיוק כמוני, מעין מופע סוריאליסטי, כמו בסרט.
אבל לא רק חולי הגה יש כאן. זהו אירוע תרבות ונמצאות כאן משפחות העורכות מעין פיקניק על הדשא. בין לבין ישנו מטס אירובטי ואפילו חיל האוויר הבריטי שלח יורופייטר לשמח את הקהל עם תמרונים מסמרי שיער. הילדים מחייכים, ולי אין ספק כי אגיע לכאן גם עם ילדתי.
על סטירה ועל ניצוץ
הפסטיבל הזה נמשך ארבעה ימים, כאשר הראשון לא באמת נחשב — אבל מי אני שלא אחשיב אותו, שהרי זה היום בו קיבלתי סטירה, סטירה שהלהט שיצרה כבר הוקהה ביום השלישי. אני כבר פחות מתרגש כשאני רואה את חיצי הכסף של אודי משנות השלושים ומרצדס משנות החמישים, אני רק מגניב מבט לבוגאטי טייפ 35 הכחולה, ומקלארן P1 ולהפרארי בגרסאות מסלול כבר לא מסובבות את הראש. כבר לא הגעתי לאזור הגרסאות המיוחדות בכלל, גם לא קוניגסג או בוגאטי שירון; הן כבר לא ריגשו אותי. זה הרגע בו הפנמתי כי מכאן אפשר רק לרדת, זה השיא, זה הקצה.
אבל אני מחייך. אני לא יכול שלא לחייך. אני, אוהד אלגוב, מהעיר חדרה פינת עמק חפר, התחככתי עם מיטב הנהגים ומיטב מכונות המירוצים! ממש כמו שפנטזתי כשהייתי ילד. ושלא תבינו לא נכון, היו שם עוד הרבה אוהד אלגוב, ויכולתי לראות זאת היטב בעיני כולם. זה הניצוץ ההוא, קשה להתעלם ממנו.
גיהינום וגן עדן
צ'רלס גורדון־לנוקס, הרוזן של מארץ' וקינרארה, הוא היוזם והמארגן של כל הדבר המופלא הזה ובעל האחוזה בה נערך האירוע. פעם, לפני מלחמת העולם השנייה ומעט אחריה, התחרו במסלול שבשטח האחוזה, ואז זה נגמר. ב־1993 החל לנוקס לקיים הפנינג מוטורי לזכר אותם ימים, והעניק לכל אדם את היכולת להיפגש עם חלומותיו המוטוריים. הכל במחיר שווה לכל נפש ובעיקר האפשרות לפגוש בדברים האמיתיים; ליד, ללא חבלים, לגעת, להקשיב — וזה כאן רק בשבילך. הוא ראוי להערצה הרוזן הזה — ואתה חייב לעצמך ביקור בפסטיבל הזה.
לא אתפלא אם כך נראה גן עדן. ואם כך נראה גן עדן, הגיהינום בוודאי רצוף ליסינג־טומטיות באפור־עכבר, שזה בעצם כמו היום: אתה מת מבפנים מבלי לדעת. אתה צריך את הגודווד הזה כדי להרגיש חי.
