הדאקאר השנה היה אמור להיות קל יותר מזה של שנה שעברה – קצר יותר במידה משמעותית ועם הצהרות של המארגנים לגבי דגש על ניווט ולא על מהירות ומרחק. אבל אז בא מזג האוויר ודאג לשמור על מיתוס הדאקאר. ערפל, סופות חול ואבק סמיך הפכו את הנהיגה והרכיבה לקשים במיוחד, בלתי אפשריים לעיתים, ווידאו שגם השנה יהיו מתחרים שיבלו את הלילה בשטח. כמו שאתם כבר יודעים, המרוץ זינק השנה מברצלונה ובמשך 16 ימים (כולל יום מנוחה אחד) פילס את דרכו דרך ספרד, מרוקו, סאהרה, מאוריטניה, מאלי וסנגל, עד לסיום בדאקאר. בסך הכל היו אמורים המתחרים לכסות כ-9,000 ק^מ, מהם כמעט 5,500 ק^מ של קטעי דירוג. והשנה היו הרבה מתחרים. המארגנים דיווחו על שנת שיא – 230 אופנועים וטרקטורונים, 165 מכוניות ו-65 משאיות נרשמו השנה לדאקאר. מנין הקבוצות הרשמיות לא השתנה, והוא כלל גם השנה את מיצובישי, ניסאן ופולקסווגן. כולן הגיעו עם כלים ששופרו ונבחנו לאורך השנה החולפת – מיצובישי במטרה לשמור על התואר בו היא מחזיקה ברציפות מאז 2001, ניסאן ופולקסווגן במטרה להדיח אותה. חוץ מהקבוצות הרשמיות היו עוד מספר קבוצות ^חצי-רשמיות^ – X-TRAIL (עם BMW X5 דיזל), שלסר עם שני הבאגים שלו וניסאן-דסוד עם ניסאן פיק-אפ דור קודם – שהיו בעלות פוטנציאל למקום על הפודיום. כמו בשנים עברו, הקטעים האירופאים היו קצרים, חסרי משמעות אמיתית ומיועדים בעיקר לקהל. המרוץ האמיתי החל רק עם הכניסה למדבר ביום החמישי. מי שעקב כאן אחרי התקדמות המרוץ יכל לראות כי בתחילת המרוץ היה נראה כי סוף סוף מקועקעת שליטתו של הפאג'רו איוו במדבר – קולין מקריי זכה בשני ניצחונות בניסאן פיק-אפ ורובי גורדון, ה^רוקי^ של פולקסוואגן, ניצח בשני הקטעים האחרים. בסוף היום החמישי כללה העשירייה הראשונה בדרוג הכולל ארבעה ניסאן פיק-אפ (מהקבוצה הרשמית והחצי רשמית), ארבעה פולקסווגן טוארג, ב.מ.וו אחד (עם טירון דאקאר נוסף – אל-אטיה הקטארי) ורק מיצובישי אחד, נהוג בידי אלפנד (שעבר השנה מקבוצת X-TRAIL למיצובישי). פטרהנסל, המנצח ב-2004, היה ממוקם במקום ה-16, בפיגור של כמעט 25 דקות ומסואוקה, סגנו, איבד כל סיכוי לנצח אחרי שריסק את המתלה הקדמי יום קודם. מהפך? לא ממש. עם הכניסה לעומק המדבר חזרו התוצאות למראה המוכר משנה שעברה, עם שליטה מוחלטת של פטרהנסל בצמרת (וחוסר הזהירות של מתחריו – מקריי, גורדון ואל אטיה – שהתהפכו בטח לא הפריע). הרכב הפודיום למעשה נקבע כבר ביום השביעי, היום הארוך בראלי. שילוב של קטע דירוג באורך 660 ק^מ עם דיונות, סופת חול ובעיית ארגון בתחום התדלוק גרמו לכך שעד חצות היום רק 12 צוותי מכוניות סיימו את קטע הדירוג ומתחרים רבים נאלצו לישון בשטח. המארגנים נאלצו לבטל את קטע הדירוג הבא בשל מזג האוויר וכדי לתת לעוד מתחרים הזדמנות לחזור למרוץ. אבל חוץ מבעיות מזג האוויר, הדאקאר השנה ייזכר בשל ההרוגים. ביום התשיעי נודע על החלל הראשון בראלי - אופנוען ספרדי בשם חוזה מנואל פרז נפטר בבית החולים מפצעיו, אחרי תאונה ביום השביעי. אבל ה^מכה^ האמיתית נוחתת על הראלי למחרת – פבריציו מאוני, אחד הרוכבים הגדולים והוותיקים בראלי, נהרג בתאונה בעודו נאבק על המקום הראשון בדירוג הכללי. כל הרוכבים מוכים בהלם ודורשים מהנהלת המרוץ, שנענית לבקשה, לבטל את קטע הדירוג הבא לאופנועים. בסך הכל לא רוכבים האופנועים בשלושה קטעים – הרביעי (בשל ערפל כבד), השמיני והאחת-עשרה – המסתכמים ביותר מ-1,100 ק^מ. קבוצת קטמ, שבשורותיה רכב מאוני, ממליצה לרוכביה לפרוש מהראלי. למזלנו הם לא נענים – רובם המוחלט של הרוכבים המובילים רוכב על דגמי החברה. אחרי שביססו את יתרונם בראש על שאר המתחרים, נראה כי פטרהנסל ואלפנד קיבלו הוראות קבוצתיות. הם מסיימים יום אחר יום בהפרשים זניחים, כשרוב הדרך הם נוהגים ביחד. ככל הנראה התקבלה בהנהלת הקבוצה החלטה לא לסכן את ההישג הקבוצתי בקרב על הבכורה בין שני הנהגים המובילים – זו אולי החלטה מובנת, אך היא נוטלת את העוקץ מהקרב היחיד שיכל לספק קצת מתח בחצי השני של המרוץ. יוטה קלינשמידט שהתבססה במקום השלישי אחרי פרישתו של אל-אטיה והבעיות של דה-ווילירס, עוד מנסה לצמצם את הפער, אך ללא הועיל. יומיים לפני הסיום היא כמעט ומפסידה את מקומה על הפודיום בעקבות מפגש עם עץ ששובר את מערכת ההיגוי בטוארג מרוץ שלה. רובי גורדון, חברה לקבוצה שבשלב זה כבר איבד כל סיכוי למקום בצמרת, תורם לה את החלקים הדרושים ונשאר לחכות למשאית הסיוע הקבוצתית. גם בפולקסווגן יש משמעת קבוצתית... באופנועים היה הקרב מותח וצמוד יותר, עד לרגע האחרון. סיינקט, מועמד לניצחון בכל דאקאר בו רכב, נהרג בראלי הפרעונים ומנצח 2004 – רומה – עבר להתחרות על ארבעה גלגלים, להבדיל אלף אלפי הבדלות. בהעדרם של שני אלו ההימור הנפוץ היה על ניצחון לדספרה – רוכב צרפתי מוכשר שהתברג בחבורת החוד בשנתיים האחרונות, אולם הניצחון חמק ממנו שוב ושוב. אבל דספרה היה צריך לעבוד קשה עד הרגע האחרון כדי להבטיח את המדרגה הגבוהה בפודיום. יומיים לסיום, עם יותר מ-250 ק^מ של קטעי דירוג עד לסיום, עמד יתרונו על שלוש דקות בלבד! אבל בסופו של דבר הצליח דספרה להגדיל את הפער מעט, לכדי תשע דקות. ואם אתם חושבים, ובצדק, שזה פער צנום ביותר אחרי כמעט 4,400 ק^מ של קטעי דירוג כדאי לשים לב להפרש בין המקום השלישי לרביעי – 22 שניות! זה הזמן שהפריד בין אסטבה-פאיול הספרדי למקום בפודיום... ואם אופנועים אזי אי אפשר להתעלם מהנציגות הישראלית היחידה בדאקאר השנה – חזי עלון, רוכב ירושלמי שכבר התנסה בראלים בין לאומיים, החליט להגשים חלום ולצאת לדאקאר. הוא הצליח לעמוד במשימה, אחרי שעבר חוויה ^קשה הרבה יותר ממה שהוא ציפה^. חזי סיים במקום ה-100 מתוך 104 אופנוענים שסיימו. לא מרשים אתכם? תחשבו על 130 הרוכבים שלא סיימו את המרוץ, או לחלופין נסו לרכב שעה רצוף בדיונות. נדבר אח^כ... ומהקטנים לגדולים – המשאיות. השנה הוגבלה מהירות המשאיות ל-150 קמ^ש ^בלבד^ בניסיון להגביר את הבטיחות של ענקי המדבר. אבל זה לא מנע הפתעות - צ'וגין, מנצח ארבע השנים האחרונות, מאבד את הסיכוי לניצחון כאשר בשלב השביעי נגמר הדלק בקאמאז שלו... אולי הוא מתנחם בעובדה שהיה זה חברו לקבוצת קאמאז, קבירוב, שקטף את הניצחון במקומו. אבל צ'וגין לא היה המאוכזב היחיד. בקס הביא את הדאף שלו לחופי דאקאר במקום השני, רק כדי להיפסל בשל מיקום לא חוקי של פתח יניקת האוויר! זהו, הדאקאר נגמר. הפאג'רו איוו שוב הוכתר כמלך הדיונות, אבל נראה שהמתחרים, ובמיוחד פולקסוואגן שהצליחה להביא רכב דיזל לפודיום בפעם הראשונה, מצמצמים את הפער. האם בשנה הבאה הפער ייסגר? או שמא כללי המשחק ישונו לגמרי בשם הבטיחות? נחכה ונראה.