בעולם של שינויים תמידיים, שבו אין קשר בין הלנד–קרוזר של היום וזה שמככב בסהרה חוץ מהשם, טוב לפגוש מדי פעם עוגנים קבועים שנותנים לך תחושה של יציבות, נקודת יחוס בחלל משתנה. כזה בדיוק הוא הלנד-רובר דיפנדר. האדם הסביר כנראה שלא היה מבדיל כלל בין הלנד-רובר דיפנדר 2008 שחיכה לי בסוכנות לבין ה–109 מודל 85' ששירת אותי באפריקה. הקווים הרבועים, הזקופים, חסרי הקימורים והתכליתיים לא השתנו כלל במרוצת השנים. אפילו הפנסים העגולים, עם יחידות מאותתים נפרדות המחוברות אל הפח בברגים חשופים נשארו אותו הדבר.כמובן שמבט מעמיק יותר יחשוף שינויים רבים, בעשרים שנה אפילו אבולוציה איטית מתקדמת לא מעט. במונחי עולם הרכב השינויים קלים מאוד, במונחי לנד-רובר דיפנדר הם דרסטיים: מכסה מנוע תפוח מסתיר מנוע דיזל חדש שמגיע מפורד (2.4 ל' עם 4 ציל' 16 שס', טורבו בעל נחיר משתנה ומסילה משותפת) המשודך לתיבת הילוכים עם שישה יחסי העברה; מול פני הנהג ניצב דשבורד חדש ומודרני ו - שומו שמיים! - יש בקרת משיכה חדשה. אלקטרוניקה בהיכל, כן כן! אני בטוח שאי שם בעמק יזרעאל כמה חקלאים מדובללי שיער קורעים את דש חולצתם, אבל האלקטרוניקה מחזקת פלישתה גם אל הרכב שמסמל יותר מכל את ה"ברזל" הישן והטוב.

מכרים ותיקים
תנוחת הנהיגה בלנד-רובר דיפנדר החדש, כמו בישן, דורשת הסתגלות - ההגה גדול מדי ומוצב בזווית לא טבעית, המושב קרוב מדי לדלת ואפשרויות הכיוון לא מאפשרות מציאת תנוחה טובה. אחרי שעתיים במושב הוספתי הערה בפנקס גם לגבי הנוחות במושב - הוא קצר ורך מדי, ושרירים שונים מתחילים להביע מחאה עוד לפני שהגענו לגלבוע. בסוף יום עתיר כניסות ויציאות מעמדת הנהג ייחלנו גם לידית אחיזה שהייתה מקילה על הכניסה לתא הגבוה. הוסיפו לכך מצמד קשה ובלמים לינאריים אבל כבדים (המאמינים טוענים כי לא מדובר בתקלה, אלא פיצ'ר, ורכיבים אלו כוילו במיוחד לעבודה עם מגפי רפתנים עמוסות בוץ אנגלי איכותי...) ותקבלו רכב שונה מאוד ממה שפוגשים בעולם המודרני. לנד-רובר דיפנדר.

כשהתחלנו בנסיעה נזכרנו שהוא מעולם לא הצטיין בכביש. הרושם הכללי הוא שנימוסי כביש פשוט לא הופיעו בדף הדרישות שקיבלו לידיהם מהנדסי לנד רובר. היכולת שלו על האספלט התמצתה ב"להגיע" - לא מהר, בנוחות או בשקט, אלא פשוט "להגיע". והדור הנוכחי לא ממש נושא בשורה בתחום אלא רק עושה זאת מהר יותר. מנוע הדיזל מטרטר ברמה שכבר שכחנו, ההגה דורש עבודת ידיים מהירה כדי לתמרן בעיר (וגם אז רדיוס הסיבוב לא ממש צנוע) והביצועים יכולים לזכות בתואר סבירים רק בזכות הרבה נוסטלגיה. על הנייר יש אומנם למנוע הנוכחי הרבה יותר מומנט (122 כ"ס ב–3500 סל"ד ו–36 קג"מ ב–2000), אבל התחושה בשטח שונה מאוד ממה שמספרת העקומה הרשמית, ונראה כי עיקר הכוח נמצא באזור 2600 סל"ד וצפונה, ולא מתחת לקו ה–2000. ברגע שיוצאים מהעיר מצטרף לעסק גם רעש רוח, ולמרות שלמנוע אין בעיה לשמור על מהירות שיוט מודרנית (ז"א 100 קמ"ש ומעלה) עם רזרבות לעקיפה, זריז הוא לא, והיכולת בסיבובים היא לכל היותר מעורפלת.

תחביבים משותפים
לנד-רובר דיפנדר, כל לנד-רובר דיפנדר, עוד מהתקופה שהדגם צוין במספרים, לא נמדד בכביש, אלא בשטח. כאן לא ציפינו להפתעות מיוחדות. בתחום בו הצטיין הלנד-רובר דיפנדר הקודם - שלדה ומתלים - לא בוצעו שינויים. הם עדיין נוחים מאוד בשיוט שבילים מהיר (וההשוואה למרצדס ML אתו נסעתי באותם שבילים יום קודם לא מחמיאה למתלי האוויר בהשוואה לסלילי הפלדה הפשוטים) והמנוע גמיש מספיק כדי לחסוך החלפות הילוכים מיותרות. ההספק הצנוע, השטח המת בהגה וזוויות הגלגול יצננו מיד את התלהבותו של כל נהג ראלי בפוטנציה, אבל טיול שטח מהיר הוא בהחלט אופציה. בשטח הטכני שוב אין הפתעות בגזרת המתלים והשלדה - המהלך הנדיב דואג לשמור על קשר עם הקרקע והעדר חלקי פלסטיק פגיעים מוודא שאם בכל זאת הגזמת, הסלעים יהיו אלו שיפסידו. אלא שהיכולת הגבוהה אפילו השתפרה - ההילוך הראשון קצר יותר, ויחד עם המנוע הגמיש יותר אפשר לזחול במעלה הסלעים (או במורדם) ביתר קלות ורוגע. הוסיפו לזה את בקרת המשיכה, שעושה עבודה יעילה בניתוב הכוח אל הגלגלים האוחזים, וקיבלתם יכולת שאפשרה לי לטפס את עליות הדרדרת המפודרות של חורשן בקלות מעליבה. כן, אין מה לעשות. זה כמעט כואב להודות, אבל האלקטרוניקה כאן בהחלט מסייעת. בניגוד למערכות אחרות מסוגה, היא מכוילת נכון וכמעט אינה מתערבת כאשר אינה נדרשת ופועלת בצורה חלקה וכמעט שקופה כאשר היא נקראת אל הדגל. גם בחולות, תוואי שטח שבד"כ מצליח להעביר מערכות בקרת משיכה על דעתן, מתפקדת המערכת כראוי, ואינה משאירה את הנהג מסורס בשל סחרור גלגלים בחול. כאן, כמו בכביש, מקבל הדיפנדר ציון "עובר" ותו לא, וגם זה רק אחרי הורדת לחץ אוויר דרסטית. המנוע פשוט חלש מדי, ורק זווית הגישה הבריאה והגחון הגבוה, שמאפשרים שמירת מומנטום גם כשהקרקע לא ישרה, מאפשרים לצלוח את הדיונות.

התרפקות
הלנד-רובר דיפנדר הוא כלי יחיד במינו, כלי עבודה אמיתי - קשוח וגס - לטוב ולרע. מתיחת הפנים האחרונה היא בהחלט שיפור ביחס לדור הקודם, אבל לא מהפך אלא גשר ללנד-רובר דיפנדר חדש שהיה צפוי ב–2012 (עד שלנד רובר הוצעה למכירה...). היא לא תביא לקוחות חדשים ללנד-רובר דיפנדר, אבל גם לא תבריח את הקיימים, שאין להם כל כך אלטרנטיבה. ולא, הרנגלר לא שייך באמת לאותה קטגוריה, כמו שכובע העור רחב השוליים של טל שביט לא באמת הופך אותו לקאובוי, ולא משנה כמה הוא מעמיד פנים שהמסטיק אפרסק–מנטה זה בעצם טבק לעיסה. אבל אולי דווקא התוכניות העתידיות של חברת המזרח, הכוללות גרסה קצרה פתוחה במחיר נמוך משמעותית, היא המהפכה האמיתית, שתצליח להוציא את הלנד-רובר דיפנדר משטחי המרעה אל ערבות גוש דן.
*המחירים נכונים ליום פירסום התכבה במגזין