כששמעתי שמגיעה לארץ דוזנברג, קיבלתי חום. הודעתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע – וגם לכמה שכבר נמאס להם לשמוע – שאני, ולא אף אחד אחר, הולך לנסוע בה ולכתוב עליה. בשלב ההוא עוד לא העליתי על דעתי שגם יורשה לי לנהוג בה. גם לא ידעתי שבעצם לא מדובר בדוזנברג של ממש – ושגם אם היא היתה דוזנברג אמיתית, מה שהיה הופך אותה בקלות למכונית הקלאסית היקרה והנדירה ביותר שהגיעה אי-פעם לחופי ישראל, היא עדיין היתה פחות מעניינת מהבעלים שלה. ואם השם דוזנברג אומר לכם משהו, אתם מבינים שזו חתיכת אמירה.עד שפגשתי במשה לוי ברחבת מוזיאון השריון בלטרון, ליד מכוניתו עוצרת הנשימה, לא ידעתי במי מדובר ואפילו לא את שמו. כשביקשתי ממנו – מסיבות עיתונאיות תמימות – שיספר קצת על עצמו ואיך ולמה, הוא ענה "אני לא חשוב". רק לאחר מכן, כאשר ביקרנו בחדר ההנצחה לגיבורי חיל השריון באתר ומצאתי את שמו מתנוסס על הקיר, התחלתי להבין עם מי יש לי עסק.
אז כדי לא להביך אותו ולא לחרוג למחוזות רגשניים מדי, אסביר בקצרה האפשרית שמשה לוי הוא גיבור ישראל, על באמת. הוא זכה בעיטור הגבורה בזכות חלקו בקרב בסיני במלחמת יום הכיפורים כאשר השמיד לבדו כוח מצרי – לאחר שידו הימנית נקטעה מטיל סאגר. תוך כדי איבוד דם מסיבי הוא פשוט קם והלך לעבר עמדת האויב, חלץ בשיניו נצרת רימון והטילו בידו השמאלית. חבריו ששכבו פצועים, הבודדים ששרדו מהזחל"ם עליו פיקד ואשר נפגע מאש תופת, בהו בחוסר אמון במתרחש בעת שבמו ידו האחת חיסל את חיילי הקומנדו שעמדו מולו. אל פציעתו הראשונית הקשה נוספו פצעי רסיסים בגופו ובפניו מהרימון שהטיל – כפי שהוא תיאר זאת לאחר מכן, הוא לא ממש ציפה להישאר בחיים. כל רצונו היה לחסל את אלו שפגעו בחבריו ופקודיו והוא לא טרח לנסות לתפוס מחסה. החובשים שהגיעו לפנותו נדהמו מעיסת הדם החיה-ומדברת שסירבה להתפנות עד שיפונה אחרון חייליו הפגועים. הוא גם לא הסכים לשכב באלונקה אלא ישב ליד הנהג.
אחרי שקוראים את הסיפור כולו – חפשו באתר הגבורה הישראלי, www.gvura.org, ותמצאו את סיפורו של משה לוי כולל הפניה לכתבות בעיתונים – מבינים שמה שקרה לאחר מכן הוא כבר כסף קטן. ב-20 השנים האחרונות חי משה לוי בארה"ב, שם הקים אימפריה בתחום האבטחה ההיקפית: אמצעי גידור, מערכות ניטור והתראה, אמצעים אלקטרוניים מתקדמים וכן הלאה. מערכותיו של לוי מאבטחות גם כורים גרעיניים ועוד מתקנים רגישים. בשנה האחרונה הפכה החברה שהקים, Safeguards Technologies, לחברת-בת של קונצרן-הענק היפני Itochu, אשר רכש את השליטה ב'סייפגרדס' תמורת סכום דמיוני. אבל גם עוד לפני כן היה משה, כמו שאומרים, מסודר לא רע.
אין זו הפעם הראשונה שלו בלטרון, כמובן. משה מקפיד להגיע כל שנה לעצרת בערב יום הזיכרון, ובמהלך הביקור מתברר לי כי חדר ההנצחה לגיבורי החיל הוקם בסיוע תרומתו. אבל הביקור הפעם שונה. משה לוי הגיע לכאן בליווי בנו הבכור איציק – גם הוא בעל תפקיד בכיר בחברה המשפחתית-לשעבר – במסגרת ראלי לונדון-ירושלים המסורתי, אליו הוא הצטרף השנה לראשונה. שאר משתתפי הראלי, כולם תורמים כבדים למגבית אשר שילמו סכום נכבד (עזבו, שווה ערך ל-6 ספרות בשקלים) תמורת הזכות להשתתף במסע, מרוויחים הסברים מיד ראשונה אודות מהלכי מלחמת יום הכיפורים ומשמעות האתר בו הם נמצאים, והתחככות בגיבור עברי אמיתי.
ואנחנו מרוויחים כמעט-דוזנברג.

היא נראית מדהימה בין הטנקים הישנים בלטרון, והקסם שלה פועל גם על מי שלא מבחין בין דוזנברג לדייהטסו: ארוכה, צרה, בוהקת בצבעי שחור-לבן-כרום, חייזר מתקופה אחרת. גם עלי פועלים חוקי המשיכה שלה, מתברר, למרות החלק הלוגי במוח שאומר לי שבעצם אין מה להתלהב. כולה רפליקה.
אז כן, זו איננה דוזנברג אמיתית, אבל לך תסביר את זה ללב הדופק ולעיניים המשתאות. כדי לקנות דוזנברג אמיתית לא מספיק (הרבה מאוד) כסף: צריך שמישהו ירצה למכור. וזה לא דבר שקורה כל שני וחמישי, במלים עדינות. אני מניח שזה רק עניין של זמן עד שאחת כזו תצטרף לאוסף של משה, שכולל – תחזיקו חזק – 55 מכוניות שאף אחת מהן היא לא, איך לומר, מאזדה3. בשביל היום-יום הוא מחזיק מייבאך 62 ואיזה בנטלי או שתיים, היתר הן בשביל הנשמה. ומכל האוסף, שכולל כמה פניני-אספנות אמיתיות כמו רולס-רויס 1929 ששירתה את בית המלוכה הבריטי, המכונית שהכי עושה את זה לנשמה של משה היא דווקא הרפליקת-דוזנברג הזו שעשתה את הדרך הארוכה מפלורידה ללונדון ומשם, דרך היבשה כולל מעבר הרי האלפים, עד אלינו. זו הסיבה שהוא בחר דווקא בה.
המכונית המקורית היתה דוזנברג Boattail Speedster שנת 1933. היא מהווה חלק מסדרה J, הנחשקת ביותר של המותג האמריקאי כחול-הדם הזה, וכדי להבין קצת יותר טוב על מה אנחנו מדברים, נסביר כי בין הצגתה בתערוכת ניו-יורק 1928 ועד לקריסת אימפריית קורד שהיתה בעלת המותג, יוצרו פחות מ-500 מהמכוניות הענקיות והמהירות הללו – ובספירה האחרונה שרדו קרוב ל-400 מהן! כבר בסוף שנות ה-20 הגיעה הדוזנברג J לביצועים דמיוניים לאותם שנים, עם לא פחות מ-265 כ"ס ממנוע ה-8 צילינדרים הטורי האדיר שלה בנפח 6.9 ל', שהיה מצויד כבר אז בצמד גלי זיזים עיליים ובארבעה שסתומים לצילינדר. גרסאות מאוחרות יותר שקיבלו תוספת של מגדש-על וכונו SJ הגיעו עד 320 כ"ס (!). כפי שהיה מקובל באותם ימים, האחים דוזנברג סיפקו את השלדה והרכיבים המכאניים; המרכב כבר היה עניין אישי של הלקוח, לביצוע אצל סדנה חיצונית לפי בחירתו. המשמעות היא שאין שתי דוזנברג ("דוזי", Duesy, בשם החיבה האמריקאי שלהן) זהות זו לזו. אבל נדמה לי שאפשר להצהיר ברמה גבוהה של בטחון כי גרסאות ה-2 דלתות הפתוחות עם זנב הסירה המחודד – בוטייל ספידסטר – הן היפות והאלגנטיות מכולן.
גם משה לוי חשב כך. למזלו, עוד קודם לכן, במחצית הראשונה של שנות ה-70, ייצרה חברה אמריקאית סדרה קטנה של רפליקות מדויקות של דוזנברג, כולל של ה-J בוטייל ספידסטר. המכוניות הללו, אשר זכו לכינוי "דוזנברג II", היו נאמנות למקור פחות או יותר בהכל, כולל ממדי הענק – בסיס הגלגלים הוא 3.91 מ'! – אך לא כולל המנוע: את מקום המנוע הטורי המקורי תפס V8 מודרני יותר בנפח 7.5 ל', עם הספק דומה למקור של 265 כ"ס. עוד במפרט: תיבה אוטומטית 3 הילוכים – משה חייב, כמובן, תיבה שכזו – ופתיחה חשמלית לדלתות, שוב מאותה סיבה. ההגה בלתי מתוגבר אך כולל תפוח, לתפעול נוח ביד אחת. במקור נמכרה רפליקה כזו תמורת קרוב ל-200 אלף דולר, היום הן מחליפות ידיים תמורת 50-130 אלף דולר לפי בדיקה מהירה ברשת. את המכונית שלו רכש משה לפני כשלוש שנים ממוזיאון אובורן-קורד-דוזנברג בעיר אובורן שבאינדיאנה – מקום מושבו של מותג המכוניות הקלאסי אובורן שהיה גם הוא חלק מאימפריית מכוניות הפאר של א.ל. קורד, יחד עם דוזנברג. המכונית, מספר משה, נרכשה במקור עבור ראש העיר המקומי.
אילו היתה זו דוזנברג מקורית, לא בטוח אם משה לוי היה מסכן אותה במסע ארוך וקשה שכזה. מאחר ומדובר ברפליקה, לא רק שהוא עשה איתה את כל הדרך – הוא גם מזמין אותי לנהוג, כל הדרך מלטרון ועד המרינה בהרצליה. וכך, לראשונה בחיי, אני מבין לעומקו את המושג "נישא על גלי הערצה". מעולם לא חייכו אלי כל כך הרבה אנשים שאני לא מכיר. מעולם לא צולמתי כל כך הרבה במגוון רחב של מכשירים סלולריים, בנסיעה, גם על ידי נהג הרכב שלידי. אני מניח שרק בנס לא התרחשו תאונות. בחורות זרות השתטחו על מכסה המנוע הארוך והשליכו לעברי חזיות. טוב, בחלק האחרון הגזמתי קלות אך באמת ובתמים, למשך שעה אחת בכבישי ופקקי גוש דן, הייתי לאובייקט חשק.
ואיך זה לנהוג בה, תשאלו? ובכן, בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם, דהיינו: החיוך מתחיל ברגע שאני מתיישב מאחורי ההגה ולא נמחק עד שאני יוצא ממנה בצער. זו בהחלט חוויה שונה, גם אם לא לגמרי זרה למי שנהג אי-פעם במכונית אמריקאית גדולה משנות ה-70 עם V8 פועם. תא הנוסעים צפוף במפתיע – הדפנות ממש קרובות – אבל יש מקום לרגליים, תודה לאל. מכסה המנוע, לעומת זאת, משתרע הרחק-הרחק לפנים, מה שגורם לתחושה מסוימת של יאכטה המפלסת דרכה בין קרחונים כאשר אנו מגיעים לתנועה צפופה. עדיין לא נתקלתי במכונית שמקבלת כל כך הרבה ריספקט ממשתמשי הדרך האחרים. הראות לכל עבר מדהימה כצפוי, מה שמקל על תחושת החרדה הבלתי-נמנעת שלי; המנוע הענק משמיע נהמת V8 אמריקאית אופיינית ומזיז את הבהמה הכבדה – מעל שני טון – בקלילות; למרות זאת אני מגביל את עצמי בכוח ל-65 מייל לשעה, כפי שמוצג בלוח השעונים הספרטני. לא שיעלה בידי לעשות משהו כזה כאן ועכשיו, אבל מאחור, תחת מכסה הנפתח לאחור על ציר, מתחבא גג מתקפל למקרה שהשמש קופחת יותר מדי. לפי מראה פניהם השזופים למשעי של משה ואיציק, זה לא קורה יותר מדי.
את הפניות אני לוקח, בלשון המעטה, בעדינות. קשה לחוש בטחון עם הצמיגים הצרים והגבוהים הללו, מה גם שתחושת ההיגוי מוזרה – לא רק שיש המון סיבובים מנעילה לנעילה, גם ככל שהגלגלים מופנים יותר הוא הופך קל יותר. סרן חי פלוס קפיצי עלים מאחור גם הם דורשים התחשבות, למרות שהנסיעה עצמה מתאפיינת בנוחות גבוהה במפתיע. גם לבלמים אני נותן הרבה כבוד, כי יש להם הרבה משקל לעצור. אבל כל זה לא משנה ולא חשוב. אנחנו מתנהלים במלכותיות, השמש מבהיקה על גימורי הכרום הנוצצים. כל לחיצה על הגז מלווה בשאגה מהמפלטים מאחור. בשלב הפקקים הבלתי נמנע בודק משה בדאגה את מד חום המנוע – בזחילה כזו המכונית עלולה להתחמם. אבל הכל בסדר, ואנו מגיעים למרינה בשלום, מחנים את הכמעט-דוזנברג מול הכניסה של בית דירות מפואר, ואנשי האבטחה יוצאים מייד – לא כדי לגרש אותנו אלא כדי לחזות בפלא.

למחרת היום, מוקדם בבוקר, אנו פוגשים את משה והדוזילישס פעם נוספת לצורך סשן צילומים חפוז. מעולם לא ראיתי את אילן הצלם כל כך מתוסכל. אבל הלו"ז לוחץ: משה והמכונית צריכים לעלות ירושלימה, לכנסת, שם יש להם דייט עם ראש הממשלה. לאחר מכן יגיע ביקורה של המכונית בארץ הקודש לקיצו – היא תיסע ישירות לנמל אשדוד, שם תועמס על אוניה ותתחיל את מסעה חזרה לחיים הטובים של שפע ופינוק בפלורידה. ככה זה עם בני אצולה: יורדים קצת לעם ואז חוזרים לעולמם שלהם, ואנחנו נשארים מאחור ללקט את פיסות הלב השבור.