איכשהו, בתרבות הישראלית הנוכחית דיון הפך להיות דבר שלילי. או שיאשימו את מי שרוצה לדון בנושא ברצינות שהוא "חופר", או שהצדדים נרתעים מעצם המחלוקת, ומבלבלים בין ‘דיון' או ‘ויכוח' לגיטימי ל'מריבה'. וחבל, כי ויכוח תרבותי, כזה בו כל צד מקשיב לטיעוני הצד השני ועונה עליהם (ולא סתם חוזר על אמירותיו), הוא דרך נהדרת ללבן סוגיות שונות, להעמיק ולהרחיב את הידע.
ולמה אני מלאה אתכם בסוגיה פילוסופית שכזו? כי בגיליון הזה מופיעה כתבה שהיא תולדה של ויכוח סוער שהתעורר במערכת (רק בין ניצן ליואל. המערכת): "מהי מכונית–על". הוויכוח התעורר בעקבות הידיעה על גרסת ניסמו מחודשת ל–GT–R של ניסאן, שגם היא חודשה (ועל השקתה מדווח דני). באותה ידיעה הופיעה התייחסות (שגויה, כמובן) של יואל לניסמו כאל ‘מכונית–על'. ככל שהתקדם הוויכוח, התברר שבעצם אין הגדרה רשמית ל'מכונית–על', וכמו עם סיווגי סודיות בצבא (זוכרים איך כל הודעת רס"ר על מסדר הפכה פתאום ל"סודי"?), נראה שגם כאן חלה עם השנים אינפלציה חריפה במושגים, והיום משתמשים במושג supercar בצורה ליברלית מאוד, מצמידים אותו גם למכוניות שבשום אופן לא יכולות להיחשב כמכונית–על.
צילום: מנהל מכונית על, או לא? דני נהג בה, הוא בטח יודע
את סקירת ההיסטוריה המלאה של המושג supercar, והרהורים במי שזכאית לתואר הנכבד היום, תוכלו לקרוא בכתבתו של יואל. אבל אני מבקש להציע הגדרה משלי; מכונית–על, מעצם שמה, צריכה להציע אלמנטים של "על", משמע עליונות על המקובל - ובפער גדול. היא צריכה להיות גדושת אקזוטיקה, אם זה בטכנולוגיה, אם בחלקי מרכב קלילים, אם בעיצוב מרהיב ולא פחות חשוב: היא צריכה להיות נדירה, כדי להישאר בגדר חלום בלבד עבור בני אדם מן השורה. כן, הגדרה לא בדיוק מתמטית, אני יודע. כנראה שמכוניות–על, כמו פורנוגרפיה, הן עניין של גאוגרפיה, משמע לא ממש עניין מוחלט. ורק דבר אחד מוחלט בכל הסיפור הזה: יואל טעה, אני צדקתי.
טור עורך זה כיף!
הטור הקודם שלי, שפירט את תלאותיי בחיפושים אחרי רכב שטח בתקציב מוגבל, גרר לא מעט תגובות. החל מהצעות עזרה בחיפוש ומידע (תודה גלעד!) וכלה בעצות "לעזוב את השטויות ולקנות לנד–קרוזר". ובכן, מבלי להיכנס כרגע לדיון האם לנד–קרוזר באמת עדיף מבחינתי, והאם כל טיול ברכב שטח אחר באמת ייגמר בנזקים של אלפי שקלים כמו שטען הבחור, לנד–קרוזר הוא לא אופציה. למה? מסיבה פשוטה - מחיר. בתקציב שהקצתי לעניין, פשוט אין לנד–קרוזרים למכירה, לפחות לא מהאלף הזה. ולשלם יותר מ–60,000 שקלים עבור כלים בני 15 שנים שעברו בסביבות 400,000 ק"מ, נראה לי קצת מוגזם.
צילום: מנהל לנד קרוזר, טראקאן או אולי סיאט אטקה?
ובכל מקרה, "זה כבר לא רלוונטי", אם לשאול ביטוי מקובל מתחום הרכב המשומש. קצת אחרי סגירת הגיליון הקודם, רכשתי טרקאן 2005. ההליך עצמו היה הזוי למדי, לפחות במונחים שלי. את המודעה גיליתי בשעה תשע וחצי בלילה. הנתונים היו טובים, אפילו "טובים מדי" כמאמר ארי, שליווה אותי במהלך הקניה. ועדיין, הוא הציע לצלצל מיד. "לא מאוחר מדי?" תהיתי ונעניתי כי הגבול המקובל הוא עשר בלילה.
מפה לשם, מצאתי את עצמי נוסע לרמת גן באחת עשרה בלילה לראות רכב(!). מצבו לא היה מזהיר, ונדרש יישור קו - צמיגים עתיקים (מי נוסע על צמיגים מ–2009 שנראים כמו הפנים של הדוגמנית מהפרסומת לחיסכון במים?!), נוזל קירור שנראה כאילו מעולם לא הוחלף ועוד - אבל הסך הכל סביר. ולכן, למרות שהטרקאן לא היה הבחירה הראשונה שלי, העסקה נסגרה, ולמחרת הפכתי לבעליו של טרקאן כסוף.
צילום: מנהל הונדה סיוויק טייפ R. תבלוט על הכביש גם בצבע כסף
הרכב, כאמור, צריך יישור קו - הבולמים והקפיצים, ככל הנראה עדיין המקוריים איתם הוא יצא מהמפעל, דורשים במפגיע החלפה. גם הצמיגים, כאמור, יוחלפו בקרוב. אלא שבניגוד למכוניות "רגילות", ברכבי שטח המבחר עצום, עם השפעה גדולה על אופי הרכב המתקבל; צמיגי כביש, חצי–חצי או שטח? של איזה מותג? קפיצים קשים או רכים יותר? באורך מקורי או מעט ארוכים יותר?
והבולמים - צינור בודד או כפול? רכים או קשים - או אולי בכלל מתכווננים?... החלטות החלטות החלטות - וזמן להתעסק עם זה אין. בינתיים התקבלה החלטה בנושא הצמיגים בעקבות המלצות של חברים, צמיגי ג'נרל גראבר, שאמורים לשלב נסיעה שקטה בכביש עם אחיזה טובה בשטח במחיר טוב; הם הוזמנו ויותקנו בקרוב. נקווה שעד עונת הטיולים של הסתיו אספיק להשלים גם את כל השאר לשביעות רצוני. עד אז, אעדכן מדי פעם.
צילום: מנהל בתמונה: מכוניות "רגילות"
אחרי הקנייה קלטתי פתאום שזו המכונית הראשונה שאני קונה שאינה מתוצרת קונצרן PSA. זה לא שאני מעריץ של תוצרתו של הקונצרן הצרפתי - באופן כללי מעולם לא הבנתי את תופעת ההערצה, ולא משנה אם מדובר בקבוצת כדורגל או זמר - אבל איכשהו, בכל פעם, העסקה הטובה ביותר שהזדמנה לי הייתה על מכונית של סיטרואן או פיג'ו. וזה לא שלא שקלתי אחרות - המכונית הראשונה שלי הייתה אמורה להיות בכלל שרייד אוטומטית (בגלל העדפה של בת הזוג), אבל בסוף נרכשה AX של קולגה ללימודים. אחרי זה בא רצף של שלוש 306 (מכונית שתמיד אהבתי את עיצובה - ואת יכולת השלדה שלה), אם כי גם הן היו צריכות להביס מתחרות שונות כגון קורולה או פוקוס. עם ה–C5 הראשונה התחרתה מונדיאו, ועם השנייה סונטה. את הקסארה פיקאסו קניתי פשוט כי היה זמין - חבר מכר אותו בדיוק כשהאוטו שלי הושמד בתאונה. בסיבוב האחרון בכלל התכוונתי לקנות ספלאש, בשם החיסכון בדלק, אבל כשהבנתי שספלאש 2009 עולה פי אחד וחצי מסיטרואן C4 2010 עם שנתיים אחריות - יצא שקניתי, שוב, סיטרואן...
הן לא היו חפות מתקלות. בכל זאת, הצעירה ביותר הייתה בת חמש, המבוגרת ביותר בת עשרים. אבל בניגוד לסטיגמות, לא ביליתי כל שני וחמישי במוסך, לא נתקעתי על כבישים חשוכים בדרך לחתונות במקומות מרוחקים ולא הוצאתי הון במוסכים. שלוש תקלות "תוקעות" (וגם אתן הגעתי למוסך בנסיעה, או שהבעיה תוקנה בשטח) בשש עשרה שנים ומאות אלפי קילומטרים, נראה לי סביר לחלוטין. עכשיו נשאר לראות אם היונדאי ישמור על כבוד הקוריאניות.
צפו בטיזר קטן מהגיליון הקרוב
VIDEO
