חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים יצויינו באוקטובר הקרוב ומזמנות אותנו לצפון רמת הגולן למפגש בעמק הבכא עם גיבור ישראל, תא"ל (מיל') אביגדור קהלני. האיש והאגדה, של רמת־הגולן, של חיל השריון.
קהלני עבורי הוא מושא להערצה. לדמותו ולמעשיו בהחלט יש חלק בבחירתי להתגייס לחיל השריון אי אז לפני 39 שנים. את ספרו, "עז 77" המעוטר בחתימתו ובהקדשה אישית ממנו לאבא שלי (שדרכם הצטלבה בצה"ל מספר פעמים), קראתי בנשימה עצורה כנער עוד לפני השירות הצבאי. סיפור על גבורה והקרבה של מעטים מול רבים, שיצאו להגן על הבית ויכלו לאויב עדיף, משהו שעשה המון רושם על נער בן 17 שנה לפני גיוסו לצה"ל.
צילום: איתמר רותם
עלינו לרמה בפורד־ריינג'ר־רפטור הכתום. אוהד ואיתמר ואנוכי. את דרכנו לאנדרטת "עז 77" עשינו בציר שונה במקצת מזה המועדף על המטיילים המגיעים לרמה. אני בוחר בכביש צר, פתלתל, משובש, מתפורר ומנוקד בורות שמתחיל קצת ליד המפקדה הסורית הסמוכה לקוניטרה והופך לשביל המתפתל אל "רכס הבוסטר", זו דרך שמכניסה ל"אווירת רמת הגולן" כפי שאני זוכר מהשירות הצבאי כאן בשנות ה־80 ומתאים מאין כמוהו כתפאורה לסיפורו של קהלני. אנו מקדימים להגיע לאנדרטה, הממוקמת למרגלות החרמונית, כשעה לפני הזמן — מוטב כך. האפשרות שקהלני יקדים וייאלץ להמתין לנו, לא קיימת.
ציון שנת החמישים למלחמה מתבטא בתנופת בנייה ושיפוצים באנדרטאות הפזורות ברמה, לקראת טקסי הזיכרון הרבים שיתקיימו כאן בחודשיים הקרובים. גם באנדרטת "עז 77" העבודות בעיצומן. קהלני מגיע בלנדקרוזר הלבן שלו. ואני לא מופתע שהוא נוהג ברכב שטח - רבים מהג'יפאים שאני מכיר הם שריונרים בעברם. ככה זה, השירות בטנקים צורב את השטח בנפשו של בנאדם.
צילום: איתמר רותם
כדרכם של גיבורים מהחיים האמיתיים, הוא דווקא לא ענק. איש מבוגר הכי רגיל למראה, עם כובע אוסטרלי ומשקפי שמש, יוצא מהקרוזר הלבן. היכרות ולחיצת יד איתנה של טנקיסטים, ומיד סוקר את השטח שסביבו, כאילו ולא יכול להימנע מ"לחפש מטרות". אלא שהוא אינו רואה את אז, כאשר הוא ירה ופגע גם במו ידיו, בטנקים סוריים אמיתיים, כאלה שמסתערים עליו במאותיהם ויורקים אש ומוות מתותחיהם... הוא מסתכל על סביבות היום, והמציאות אחרת. האנדרטה הזו לחללי גדוד 77 היא הבייבי של אביגדור קהלני מרגע הקמתה, הוא מגיע לכאן ההרבה פעמים וה"מטרות" שהוא מחפש הן רק כמה פריטי אשפה — כי בישראל כמו בישראל, תמיד יהיו כמה שקיות/כוסות/בקבוקים שמתגלגלים על הרצפה ומקומם בפח, והוא מתפעל אותנו לסריקה קצרה ונמרצת לפני שנתחיל.
קהלני אמנם כבר לא בצבא ובפוליטיקה, אבל עדיין איש עסוק. בוודאי לקראת ציון 50 שנים למלחמה. יש לנו שעתיים ברוטו לדחוס לתוכן את זיכרונותיו מהדרמה הגדולה שהוא עמד במרכזה בדיוק כאן, וצריך לנצל כל רגע — הראפטור הכתום ידלג אותנו בנוחות ובמהירות בין נקודות המפתח שלפני חמישים שנה קהלני נע ביניהן בטנק שלו, התקדם וירה ושיפר לאחור והצידה והסתער שוב, השמיד עוד טנק סורי ועוד אחד, נלחם על חייו ועל חיי צוותו ועל חייה של מדינה שלמה, יכל לאויב וניצח במלחמה שנצרבה בו.
צילום: איתמר רותם
מוכרחים להתחיל היכן שהוא - משני הטנקים שמוצבים במדרון האנדרטה, ליד האמפיתיאטרון. ה"שוט־קל" (צנטוריון בריטי שעבר שדרוגים בצה"ל) הישראלי הוצב אחרי כמה שנים, אבל ה־T62 הסורי הירוק נמצא כאן מאז המלחמה, למרות שהוזז כמה פעמים, זהו פחות או יותר המקום בו נפגע. קהלני צוחק "מי יודע, אולי זה טנק שאני דפקתי בעצמי". הטנק הזה סורי, זה האויב. קל מדי להדחיק שגם בתוך הטנק הזה ישבו בני אדם ואת מה שקרה להם כתוצאה משתי חדירות פגזי הח"ש (חודר־שריון קינטי) בחלקה הקדמי של התובה והחור הקטן עם השפריץ המותך מפגיעת פגז חלול בצד שמאל של הצריח, שזרעו הרס ומוות בתוך הטנק. מאות רבות מסוגו היו מוטלים כאן, מנופצים, מפויחים ועשנים, לאחר ימי הגהינום של תחילת אוקטובר 73'. רבים מאוד מהם השמיד קהלני עצמו, כמה אפילו במו שתי ידיו ובקר־המפקד שלו. לוח ההנצחה באנדרטה מזכיר לנו שגורל דומה פקד גם רבים מצוותי הטנקים שלו/שלנו.
הסיפור של גדוד 77 במלחמת יום הכיפורים מתחיל בכלל בסיני. "גדוד צמ"פים" שכל פלוגותיו מכשירות טנקיסטים חדשים; "צמ"פ" (צוות, מחלקה, פלוגה), הוא ה"אימון המתקדם", הפרק המעשי בהכשרתם של טירוני השריון. בסוף ספטמבר 1973, מזהה אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, פעילות של הסורים, דורש ומקבל את חטיבה 7 שהייתה מוצבת בסיני. הגדוד עלה לגזרת רמת הגולן החדשה עבורו, מקבל טנקים מימ"ח ומתכונן למלחמה, ולפי מפקד החטיבה, אל"מ אביגדור בן־גל "יאנוש", תפרוץ ממש תיכף. מלחמת יום הכיפורים נתפסת בתודעה הקולקטיבית הישראלית כהפתעה גמורה, אבל פיקוד צפון והחטיבה חיכו. החטיבה נערכה היטב וגדודיה היו פרוסים בשטח ומוכנים. קהלני מונה באוזנינו את המקומות בהם התמקם כל כוח בגדוד שלו, כמו ניצבים בסרט — ממתינים לפקודת האש.
צילום: איתמר רותם
אנחנו מדברים על תא השטח שתחום בין הגבול לבין החרמונית, ויורד דרומה לכיוון תל ג'ית ודהרת־אברהים, ו"רכס הבוסטר", הוא תל אל־מחפי. זה שטח לא גדול, קילומטרים ספורים לאורך והרבה פחות מזה לרוחב. אבל ממש כאן גם ממוקם המעבר ההכרחי, הפיתחה דרכה ניסו הסורים לפרוץ מהעמק לכיוון כביש 98 והעיירה בוקעתא.
וזה הזמן לצאת לסיור בגזרה. מושב הקודקוד הוא בדרך כלל הימני, אבל בראפטור הכתום אנחנו נותנים לקהלני את הכבוד לנהוג ולהוביל אותנו בעצמו. כמו כל נהג שטח הוא שומר אמונים לכלי שלו, מציין שאין כמו הלנדקרוזר הלבן שלו וקצת חשדן כלפי הטנדר הכתום־מוחצן שלנו. אחרי כמה דקות הוא כבר לא יסתיר את התפעלותו מאיך שהראפטור הזה נוסע, ויסכים שמדובר בליגה אחרת לגמרי.
צילום: איתמר רותם
ואנחנו לא נסתיר את התפעלותנו מהזיכרון החד שלו. הוא גולש על הכביש לכיוון המטעים שלמרגלות האנדרטה. "תעלת הנ"ט" כפי שכולנו חשבנו במשך שנים, היא בכלל תעלת מים תמימה ומכשול הנ"ט האמיתי נמצא בכלל בכיוון אחר. "כאן עמד הטנק שלי" הוא מצביע על גרוטאת טנק הצנטוריון הדוממת שניצבת בצומת הסמוכה למוצב 107. "המוצב הזה לא היה קיים אז, גם המטעים לא היו. אבל הכביש כן היה. נסענו עליו". הוא זוכר כל אבן, כל עץ וכל עיקול — "כאן הייתה המסולעת, וכאן המיוערת". תיאור קצר לפרטי שטח ונוף בשפה צבאית. "פה עמד טנק שלנו. וכאן שלושה טנקים שלנו, כולם נפגעו בזה אחר זה. כי מכאן לא יכולנו לראות את הסורים שעולים מהעמק, מסתערים ויורים, מסתערים ויורים".
בליל הפרטים מבלבל לרגע, משאיר את הרושם שהאיש איבד את הסדר הכרונולוגי, אבל אחר כך הבנתי שהוא חד כתער והסדר/אי סדר הזה בשטף התיאורים רק מדגיש את המהומה והכאוס ששררו כאן באוקטובר 73, כאשר הוא המג"ד, זו הגזרה שלו והוא האחראי. סגן־אלוף צעיר בן 29 שמנסה למצוא בדל שליטה על העניינים בגזרה ועדיין נלחם פיזית על חייו־הוא וחיי הצוות שלו, מעל לצריח של 10ג', טנק המג"ד.
צילום: איתמר רותם
נוסעים עוד קצת אל המטעים, "כאן נהרג אמיר בשארי" הוא מציין את שמו של ההרוג הראשון של הגדוד במלחמה, לא שוכח לציין שאמיר בשארי ז"ל היה אחד מ"שלושת האריות" — ביחד עם יואב בלומן ז"ל וישראל ברזילי ז"ל, שלושת מפקדי הטנקים הוותיקים, סמלי המחלקות, בפלוגה ח' שבפיקודו של אמי פלנט. מסביר שרוב חללי הגדוד הם מפקדים — ה"חשופים בצריח", כמקובל בצה"ל של אז - תורת הלחימה הנועזת אך מסוכנת להחריד של חיל השריון שאפשרה לנצח במלחמות, הייתה למיתוס ומוכר בשמנה מספרו המפורסם של שבתאי טבת, שהעלה על נס את גבורתם של לוחמי השריון במלחמת ששת הימים. אלא שדרך זו הכתיבה אבדות מחרידות בקרב מפקדי הטנקים והקצינים במלחמת יום כיפור. הטנקיסטים במרכבה 4 של היום — "טנק חללית" מתקדם עתיר מסכים ואמצעי שליטה, איתור ושיתוף מטרות דיגיטליים, שכבר לא דורש מהמפקד שלו לעמוד חשוף ולקרוע את העיניים בחיפוש אחר מטרות ואיומים — כבר לא מבינים במה מדובר. "כאן נהרג עמי דורון". הוא מציין. ו"בינתים, בקונטרה נפצע מנחם המ"פ". הוא ממשיך למנות את שמות החללים בכל נקודה ונקודה בה אנו עוברים, בה האדמה ספוגה בדם חייליו. לא פוסח על שום פרט ועל אף שם. כולל רגעי השבירה, בהם הגדוד נשבר תחת הלחץ הסורי והטנקים הישראליים שמסביבו נסוגים אחורה, במה שמתחיל להיראות כמו בריחה מבוהלת. נדרשת הדוגמה האישית שלו־עצמו שגורמת לכולם לעצור ולחזור להסתער קדימה.
צילום: איתמר רותם
קהלני הוא אחד שמטייל המון ולא מחמיץ הזדמנויות לחוד לנו חידות. לבדוק את התמצאותנו בגזרת רמת הגולן ובאגדות עם דרוזיות עתיקות. דווקא אני, שמוביל כאן מטיילים, מכיר את השטח ויודע בעל פה את כל התשובות - אבל הן משתהות על קצה הלשון ומסרבות להישמע. אולי זו ההתרגשות, כי בכל זאת, לא בכל יום גיבור ישראל ומושא הערצתך מוביל אותך לסיור פרטי שכזה. אבל אחרי שניות ארוכות של מבוכה אני מדקלם את התשובות הנכונות והוא מחייך ומרוצה — ואז, מעט דרומית למוצב 107, קהלני מסובב את הגה הראפטור ויורד מהכביש לכיוון סוללת עפר נמוכה "הנה ה"רמפה" עליה עמדנו. קדימה, תן את הפקודות" הוא יורה לעברי - והפעם אני לא מפספס, כאילו לא עברו 20 שנה מאז ביצעתי את המסלול האחרון בחיי על טנק. "צוות! אנו עולים לעמדת תצפית, טען הורד אנטנות! נהג התקדם! נהג עצור!" אני מדקלם לתוך מיקרופון דמיוני בשפת הטנקיסטים, מוכן לסרוק ולחפש מטרה. ואביגדור מחייך. עמדתי בעוד מבחן קטן שלו.
הגיע הזמן לצאת מהרכב ולשמוע על הרגע בו התחוור לקהלני שטנק סורי שוטף אותו בתאורת א"א (אינפרא־אדום) ומכנן עליו. ועל טנק T55 סורי שהצליח לעבור את הרמפה ולעמוד בין הטנקים שלנו, ועל רגעי החרדה בהן הצוותים שלנו, בטנקי ה"שוט־קל" שהיו אז נטולי מערכות ראיית לילה, מנסים לוודא את זהותו. בשנייה שבה התחוור לקהלני כי הטנק שעומד במרחק של פחות מ־50 מטרים ממנו הוא בכלל סורי, הוא השמיד אותו בפגז אחד.
צילום: איתמר רותם
מה היו יחסי הכוחות? "אחד לשמונה" הוא מציין. על כל טנק שלנו, שמונה טנקים סורים, מצוידים באמצעי א"א לראיית לילה, כאשר הטנקים שלנו עיוורים לחלוטין עם רדת החשיכה ותלויים בהפעלת זרקור שתחשוף אותם, או בפצצות תאורה שהיו כל הזמן במחסור. הוא מתאר איך הם שטפו כנחיל מכל עבר, אי אפשר היה לבלום את כולם. עוד ועוד כלים שלנו נפגעו ובכמה נקודות הסורים פרצו את קו כוחותינו והתערבבו בכלים שלנו. בנקודה מסוימת, הוא מתאר, נתקל בארבעה טנקים סוריים במרחק 25 מטרים בלבד. בטווח כזה אין זמן לבצע ירי לפי כללי התו"ל וגם לא צריך. המפקד החשוף בצריח יכול וצריך לצודד אל המטרה בבת אחת בבקר־מפקד — זה בדיוק מה שקהלני עשה והשמיד תוך שניות את כל הארבעה.
הוא ממשיך בתיאור התופת. יום שמתערבב בלילה, ארטילריה שיורדת ללא הפסקה על הראש, אש ועשן, ריח אבק שריפה ומתכת בוערת ובשר חרוך. אין זמן לישון, אין זמן לאכול. כמעט ואין זמן להשתין. אי אפשר להישאר באותה עמדה ולירות ממנה יותר מכמה שניות ספורות, פן מישהו יכנן עליך ותיפגע. יורדים אחורה לכיוון הכביש רק כדי "למלא בטן" (להתחמש בפגזים) או להעביר פגזים מהכוורות שבתובת הטנק אל אלה שבצריח, מוכנים לירי, כל פגז שוקל כ־25 ק"ג וזו עבודת פרך מתישה.
צילום: איתמר רותם
ובין לבין, בין נקודה לנקודה, קהלני נוהג בראפטור כמו שנוהגים בטנק. ב"דוכים". טוב, נו, הראפטור הוא רכב שטח שמאפשר את זה וקהלני מצליח לא לטלטל אותנו ו"לא לשבור את הצוות", קל לזהות שהוא נהג שטח מנוסה מאוד, אבל כזה שההרגלים מימי הטנקים גוברים אצלו לעיתים על כללי הנהיגה בשטח.
הטנקים צרבו באביגדור קהלני לא רק הרגלים, אלא גם צלקות של ממש. ביום הראשון של מלחמת ששת הימים נפצע בקרב הג'יראדי - נכווה קשות מכף רגל ועד צוואר וסיים את המלחמה עם עיטור המופת ושתלי־עור על כ־60% משטח גופו. את מלחמת יום הכיפורים שרד בנס ללא פגע ועל חלקו בקרב עמק הבכא זכה בעיטור הגבורה, אבל משפחתו שילמה מחיר נורא — אחיו עמנואל קהלני (בעל עיטור המופת אף הוא) וגיסו אילן שמעיה, נהרגו בסיני. אחרי כל הדם והאש, הוא טוען שנפשו נותרה איתנה ושהפוסט־טראומה פסחה עליו. עמק הבכא מבחינתו הוא נוף מדהים עם הרבה זיכרונות והטנקים הסוריים לא מסתערים עליו בשנתו בלילות. הוא לא מפריז בתיאורים, אבל גם לא מצטנע — ובכל זאת מתעקש לראות את גבורתו היחידה בהחלטה לחזור לטנקים אחרי ההחלמה הארוכה מפציעתו הקשה בששת הימים.
צילום: איתמר רותם
והוא מראה לנו את השתלים שעל רגלו, מחזה לא קל. ואנחנו עומדים לידו ושותים בצמא את סיפורו. כל מילה וכל אות. ואחרי שנפרדנו והוא המשיך לעיסוקיו ואנחנו לדרכנו, חשבתי לעצמי כמה הוא גיבור, האביגדור הזה. גיבור עם קבלות.
וכמה כולנו חייבים לו, וגם לאחרים שנלחמו שם, ברמת הגולן ובסיני, את כל מה שיש לנו. כזה גיבור.
ותחשבו על זה - לעמוד ליד T62 שרוף ליד הבן אדם שדהר לתוך התופת בראש אנשיו ודפק את הטנק הזה בעצמו והציל את רמת הגולן ואת מדינת ישראל ולשמוע מפיו את כל הסיפור.
איזו זכות הייתה לנו.
