אנחנו חיים בעולם שאוהב אייקונים, ורכב השטח הזעיר מיפן הפך עם השנים לכזה. כשמדובר בכלים אייקוניים, כל השקה היא סיכון; התגובות נעות בין אכזבת החובבים בגלל כיוון מודרני מדי, לבין תשואות המתלהבים המתעלמים מהחסרונות; ג'ימני שייך לסוג השני. בימים שביליתי עימו הופתעתי לא רק מתשומת הלב שהוא מושך, אלא גם מהערצת המכורים.
משחק מכור
הקהל שלו מכור ואוהב שהמבנה, הממוקד כל־כולו לשטח, נותר ייעודי כנדרש. למעשה, אם תעלעלו בהיסטוריה שלו תגלו שמאז שיצא לדרך ב־1970 כ־LJ10 הבסיס נותר דומה; כן, המנועים גדלו והתחזקו, קפיצי העלים הוחלפו בסליל, הממדים צמחו, אבל המבנה ואפילו המראה הקובייתי נותרו דומים.
הוא נולד, כמעט במקרה, כאשר סוזוקי רכשה ב־1968 חברה שנקראה "הופ" שפיתחה רכב שטח ייעודי זעיר, עם מנוע ומכלולים של מיצובישי, אך לא ממש הצליחה לשווקו. הרכב היה בממדים של Kei Car, רכב המיקרו היפני, וצויד במנוע דו־פעימתי מקורר אוויר בנפח 360 סמ"ק ו־2 צילינדרים, אבל בסוזוקי התלהבו מהרעיון והשתמשו בו כבסיס ל־LJ הראשון (ר"ת של Light Jeep), וזה הראשון, מ־1970, צויד במנוע חדש בנפח דומה שייצר 25 כ"ס.
זה היה רכב ההנעה הכפולה הראשון בדגמי המיקרו היפניים, וכדי לעמוד בתקנות הגודל אורכו היה קצר משלושה מטרים והגלגל הרזרבי מוקם מאחורי מושב הנהג, מה שהפך אותו לתלת־מושבי. המנוע צמח אט אט, ועלה ל־3 צילינדרים ולנפח של 540 סמ"ק, עד שהגיע ב־LJ80) 1977) ל־4 פעימות, 4 צילינדרים ולנפח של 800 סמ"ק. ב־1982 הוחלף LJ בשושלת SJ שהגיעה לשווקים רבים, יוצרה בשפע מקומות, גרסאות ושמות, ביניהם, כמובן, גם סמוראי. ביפן ליווה השם "ג'ימני" את הרכב מתחילת דרכו, והאגדות מספרות שנולד בטעות, בגלל שיבוש הכינוי "ג'ימי".
כמעט חמישים שנה אחרי לידתו, לג'ימני עדיין שלדה סולם, סרנים חיים, הנעה אחורית/ כפולה והילוך כוח. מבנה בלתי־מתפשר לשטח - אבל רחוק להתאים לכביש המודרני. אבל עבור המכורים זהו רכב מושלם. שבו עימם חצי שעה, והם ישכנעו אתכם שכל אחד מחסרונותיו הוא יתרון. ביצועים? מה יש למהר? רעש? עדיף על רדיו.
אני מושלם?
כאשר יצאנו דרומה הבטחתי לעצמי שאדווח על הפגמים, באופן מקצועי וללא פניות. ואכן, כבר במטרים הראשונים פגשתי בלא מעט מהם. זה מתחיל בגימור הפשוט של תא הנוסעים. ברור שסוזוקי בחרה בנוסטלגיה כדי ליצור את החיבור לאבות השושלת, ויש בפשטות הרבה קסם, אבל הביצוע לא חייב להיות כה בסיסי ולכלול, גם, כל כך הרבה ברגים חשופים, בייחוד מאחור. היפנים גם יכלו לבחור בפלסטיק שנראה טוב יותר, נוקשה וחלול פחות, ואולי, גם, בחומרים נעימים יותר בדיפון. אפילו בג'ימני הישן שנפגוש בערד התחושה המתקבלת יותר מודרנית וכמעט מהודרת בהשוואה (I beg to differ; העורך). ברמה השימושית הייתי שמח לתאים בדלתות שיכולים להכיל יותר ממעטפה ומקום סביר לסלולרי, ולא מיני־תא מתחת לקונסולה.
עם זאת התפעול קל מאוד, ואפילו המעבר של מתגי החלונות מהדלת למרכז אינו מפריע. הייתי שמח לתפעול מודרני יותר למחשב הדרך, לקיפול נוח יותר למושבים הקדמיים וגם שידעו לחזור למקומם. ובכלל, מדוע לא להרכיב מושב יותר נוח עם אפשרות לכיוון גובה ברכב שאינו מצטיין בנוחות? נראה לי שבג'ימני הקודם המושב נוח יותר, אבל אולי זה נכון רק לקטני מידות כמוני.
מפגש דורות
ב"מגבות ערד במשתלה" אנחנו פוגשים בדור בורודובסקי - יושב הראש הבלתי־רשמי של מועדון ג'ימני המקומי - ובשפע סקרנים. נראה שעם פרארי אנזו היינו זוכים לפחות תשומת לב. לפני שהקפה מתקרר בורודבוסקי כבר נמצא מתחת לרכב, ומדווח בקריאות נלהבות שפריטים רבים שופרו, למשל אוזני הגרירה שנראות כעת הרבה יותר חסונות, ומיכל דלק ותיבת העברה שנראים פחות פגיעים.
כשאנו חונים לצד הג'ימני בן ה־14, שצבעו הירקרק מתקלף פה ושם, דווקא הוא נראה לי מודרני יותר בעיצובו. החדש נראה גדול משמעותית ומוותר על האופנתיות הנשית(???; העורך) של היוצא, תמורת עיצוב קשוח ולא עגלגל שפונה לקהל מושבע יותר.
בעיצוב הקובייתי יש מאפיינים מהדורות הראשונים, ולי הוא מזכיר את סדרת LJ. עיצובו מבוסס על מרכיבים נוסטלגיים, והדבר בולט גם בשבכה, שמדברת בשפת כלי שטח גנריים (נדמה לי שמישהו אמר "ג'יפ"), מהם העתיקה סוזוקי כבר בדגמים הראשונים. כל אלה בולטים גם בחלק האחורי האנכי, עם דפנות הניצבות לרצפה, וגם בפרטים קטנים, כמו מרזבי הניקוז שיסייעו להרכבת גגון, דבר שלבורודובסקי היה חסר בדור הקודם. חיפויי הפלסטיק על בתי הגלגלים נועדו להגן עליהם לאחר שמפסק הסרנים הורחב; ממדי הגרסה היפנית עדיין עומדים בתקנות Kei Car.
ממושב הנהג בולט כי השמשה צרה מאשר בדגם הקודם - פוגע באווריריות אבל איכשהו לא בשדה הראייה. המראות גדולות ומעניקות שדה ראייה טוב לצדי הרכב.
המרחב ליושבים מאחור גדל משמעותית, והילדים מאחור דיווחו שהם נהנים מתנוחת הישיבה הגבוהה ומחלונות הצד הגדולים. המרחב גדל גם בגלל שבסוזוקי ויתרו על נפח סביר בתא המטען, שבדגם הקודם היה גדול בהרבה, גם כי המשענות לצד המושבים האחוריים הוסרו וגם כי הדופן אנכית גם בפנים. כל אלה מאפשרים משטח טעינה שטוח כאשר מקפלים את המושבים.
עושים רעש
כל טיול שטח מתחיל בכביש ובמקרה שלנו בנסיעה די ארוכה. אני יודע שחולי ג'ימני "נשפכים" על השיפור בביצועים של מנוע ה־1.5 ליטר 100 כ"ס. ואכן, ליד הישן (1.3 ליטר, 80 כ"ס ובגרסה האוטומטית) זה החדש טוב בהרבה, והדבר בולט בייחוד בעיר, שם יחסי ההעברה הקצרים בגרסה הידנית מסייעים לביצועים נמרצים.
אבל מעבר לכך מתגלה רכב איטי (14.1 שניות ל־100 קמ"ש) ורועש מהמקובל כיום, בייחוד בגרסה הידנית. עם יחסי העברה קצרצרים, המנוע עובד בסל"ד אסטרונומי. המושג "שיוט נינוח ב־120 קמ"ש" לא קיים, מכיוון שבמהירות זו המנוע נמצא ב־3500 סל"ד רועשים בהילוך חמישי; ג'ימני צריך לפחות עוד הילוך, רצוי שניים.
לרעש מכיוון המנוע, מצטרפים גם שאון הרוח ורעשי הכביש. שילוב של חוסר ריסון במרכב והיגוי מאוד ארוך (4.2 סיבובים מנעילה לנעילה) ומעורפל במרכז, יחד עם שינויים לא ברורים בהעברות משקל, גורמים לכך שנדרש זמן כדי לצבור ביטחון בכביש המהיר. גם הבלמים, עדיין עם תוף מאחור, אינם מסייעים.
אבל המעבר לג'ימני הוותיק - והאיטי משמעותית (17.1 ש' ל־100 קמ"ש) - מזכיר, שוב, שהכל יחסי, ומדגיש כי החדש מעניק תחושת ביטחון טובה יותר. הישן ממש לא ברור בפניות, ביחוד בגשם, וגורם לי, שועל סדום וותיק, לקחת כל פנייה בזהירות, גם כשמדובר במהירות נמוכה ב־50 קמ"ש מהרגיל. החדש יציב בהרבה, אבל גם איתו אני מעדיף לצלוח פיתולים וכבישים גליים בזהירות. אגב, למרות הכיול הרך, גיהוץ כבישי העיר אינו נעשה למשעי.
צריכת הדלק ליום המבחן נעה סביב 13 ק"מ/ל' וכיוון שהוא יכול להגיע להילוך גבוה במהירות פרברים, נראה שגם בעיר היא לא תהיה שונה בהרבה.
הצד הטוב
כל מרכיבי הביקורת הנ"ל מתפוגגים מול הפרצוף כאשר אנחנו יורדים מהאספלט. הג'ימני מתעורר בשמחה למראה שבילים מחוספסים, גם אם אינו מתעלה בנוחות על אבנים גדולות. הוא גם נחבט מאחור על שקעים שפוגשים בשני הגלגלים ביחד, ותורם ללומבגו המתפתח. בולמי הזעזועים בג'ימני הישן שלידנו אינם מקוריים, ומספרים כי ניתן לקבל הרבה מאוד בהשקעה צנועה; הוא נוח בהרבה.
אבל היכולת מרשימה ומצוינת. אנחנו מגיעים למעלה רצוף שקעים עמוקים, הג'ימני שולח את גלגליו אליהם כעכביש ולא מרפה. בקרת האחיזה ששופרה (לג'ימני הוותיק שלידנו אין כזאת) מסייעת להתגבר על אובדן אחיזה רגעי של גלגל זה או אחר בהצלבות ולטפס בקלות, ושני הכלים משדרים תחושה שהם חסונים ובלתי־שבירים - אם במדרגות מאתגרות, ואם בירידה בין בורות ושקעים. בירידה ניתן להסתייע במערך בלימה במורד שבהילוך כוח שומר על מהירות נמוכה, אבל ברגיל פחות; הרעש מוזר, אבל היכולת ישנה. באותם רגעים בולט גם כי ההיגוי הארוך מעניק כושר תמרון מצוין בשטח.
זמן סוזוקי
לכל שביל יש עץ, אומר בורודובסקי שמרתיח קפה מתחת לענפים שמגוננים מהגשם שמתגבר. היום הארוך והמהנה עומד להסתיים, ומספר חלקים בגופי שמחים על כך. כן, הג'ימני נותר כלי חסון שבודק את עמידות הנהג ויישבר הרבה אחריו.
אבל קשה שלא לאהוב אותו - למרות מגרעותיו ובגלל האופי, היכולת ושימור המבנה המקורי. לא רק ג'ימני אינו מהיר, גם סוזוקי לוקחת את הזמן ואינה אצה להתקדם עמו לכיוון העכשווי הנקרא "רכב פנאי". וכאשר שני הכלים חונים מולנו התחושה היא שבדברים מסוימים סוזוקי הלכה דווקא לאחור, לכיוון הדורות הישנים יותר.
הג'ימני החדש לוקח את הנוסטלגיה ברצינות, ומזכיר שעם כל השיפור הענק שעברו המכוניות בחמישים השנים האחרונות, הפסדנו הרבה אופי. וכל זה גורם גם לתהות אם חסרונות הם תמיד יתרונות. שאלה טובה.
דבר המושבע / דור ברודובסקי
כששמעתי שסוזוקי "מוציאה לאור" מחליף לג'ימיני הישן והטוב, לא יכולתי שלא להתרגש. אבל, וכמו רבים, חששתי שיכולתו בשטח תהיה פחות טובה. אני בעלים של רכבי שטח מבית סוזוקי כבר שנים וחסיד שלהם – החל בסמוראי ארוך עם קפיצי עלים, דרך סמוראי חדש יותר עם קפיצי סליל ועד לג'ימני משנת 2005 שמשרת אותי נאמנה כרגע.
הסמוראי הישן דיבר אלי יותר מהג'ימני שברשותי כעת (בכל זאת, קלאסיקה). הוא היה עם פחות "פלסטיקה" והיה יותר "ג'יפ": פתוח עם ברזנט וקרקושים מאדמת המדבר.
ציפיתי מאוד להזדמנות לפגוש בג'ימני החדש. הוא נראה מרשים, יותר "קרבי" מהג'ימני היוצא ועדיין "צעצוע" קטן. כשהתכופפתי מתחת למרכב, החששות התפוגגו; זה רכב שטח אמיתי עם שני סרנים חיים, שלדת סולם והילוך כוח. לאחר יום שלם בשטח ובכביש אני יכול לומר כי ג'ימני החדש עמד בגבורה בציפיות שלי, וגם לא איבד מקסמו. אותו קסם שגורם לי לחייך בכל פעם שאני יוצא איתו לטיול או אפילו כאשר אני נוהג בכביש. הוא נותן תחושה יציבה יותר בכביש ובשטח, והמעבר למנוע חזק יותר מאוד מורגש. התחושה שלי היא שבשטח הוא לא השתנה מדי, וזה בהחלט לטובה. סוזוקי טיפלה בחסרונות רבים של הג'ימני הקודם, וחבל רק שהמחיר מאוד התייקר.
בסוף היום הארוך התחושה הייתה שג'ימני החדש לא אכזב, ואף עלה על הציפיות. השאלה היא, האם כל זה שווה כשתג המחיר שלו מונע ממני לרכוש אותו?
