צבוע בירוק ועם גג ומכסה מנוע שחורים, רכב הפנאי הקטן (B-SUV) הזה נראה טוב. ממש טוב. למרות, או אולי, בגלל שאינו נראה כמו רכב פנאי קלאסי. הגרסה החשמלית של המוקה אפילו לא מנסה להיראות מסוקסת. כך למשל, אין למוקה מסילות הטענה בגג, אפילו לא פסי דמה.
אני מסיר בפני המעצבים כובע וירטואלי. אני אוהב מעצבים שאינם נגררים אחרי העדר.
קוד מקור
ב־2012 השיקה אופל, אז חלק מג'נרל מוטורס, את מוקה, זהה לביואיק אנקור, מבוסס על רצפה גאמה II של ג'.מ. דגם הפנאי הקטן חודש ב־2016, סומל ב־X והמשיך בדרכו. ב־2017 הייתה אופל לחלק מתאגיד PSA (פיג'ו סיטרואן), והציגה אז את קרוסלנד, דגם פנאי קטן המבוסס על רצפה של התאגיד הצרפתי, כולל יחידות הנעה שלה.
דור שני וחדש, בלי X, הוצג ב־2020, והיה גם לחלוץ שפת העיצוב החדשה של המותג, המוצאת ביטוי באסטרה החדשה. מוקה, כמו דגמים אחרים של PSA, מבוסס על פלטפורמה המאפשרת מנועי בעירה פנימית (בנזין, דיזל) וגם יחידת הנעה מחושמלת. באלה הקטנים – קטגוריה B או B־SUV – הרצפה העכשווית היא EMP1 ואותה יחידה היא כל־חשמלית (EMP2 והיברידית־נטענת בקטגוריה הגבוהה יותר). בקיצור: כמו 2008.
למרות שהרצפה שונה, בסיס הגלגלים, 256.1 ס"מ, ללא שינוי. עם זאת, מוקה החדש קצר מקודמו ב־12 ס"מ, ל־415 ס"מ. המשקל הופחת ב־120 ק"ג והקשיחות המבנית גדלה ב־30%. בנוסף למנוע הטורבו־בנזין 1.2 ליטר ולטורבו־דיזל 1.5 ליטר – שניהם עם 130 כ"ס – למוקה היחידה החשמלית המוכרת גם מהסופרמיני קורסה. ליחידה זו מנוע המייצר 136 כ"ס ו־26.5 קג"מ, סוללות 50 קוט"ש ל־338 ק"מ (WLTP) וטעינה מהירה של 100 ק"ו. על ההיצע המקומי, אבזור ומחירים, ראו תיבה.
מבט בוחן
מבט מלפנים כמעט וגורם לי להסיר שוב אותו אין־כובע. לאופל כמובן אין לוגו האריה המאפיין מותג אחר בתאגיד המקורי אליו הגיע ב־2017, אבל כונסי אוויר בצדדים רומזים לניבים; קריצה שובבה שמעלה בי חיוך.
אני מקיף אותו, פותח את דלת תא המטען. די קטן; ככה זה כאשר הרצפה אינה גדולה, אינה מתוכננת רק להנעה חשמלית ואין מקום אחר לחלק מהסוללות. זו מן הסתם גם הסיבה שהמנוע לא מותקן מתחת לרכב אלא מתחת מכסה המנוע מלפנים, כך שאין תא מטען מלפנים. גם לאחר ההקפה, דעתי איתנה. האוטו ממש חמוד. אין לי ספק שהמוקה עשוי למשוך קהל שנמאס לו כבר מהמסוקסות המזויפת של רכבי פנאי.
נכנס לתא הנוסעים. דלת די נמוכה ו... שוב הפתעה.
זרם מחשבות
כאן אעזוב לרגע את המוקה, ואתייחס לכמה מרכיבים חשובים בעולם הרכב היום. סיפור המכונית הכל־חשמלית בעידן המודרני מתחיל בטסלה – ראשונה שהחליטה שהיא יצרנית של מכונית חשמלית בלבד, ולא של כל דבר אחר. אבל יחד עם מנוע חשמלי רב־עוצמה וסוללות שהעניקו טווח נסיעה ארוך, היא גם הביאה גישה חדשה לסביבת הנהג.
טסלה הלכה הרבה מעבר לעיצוב נקי במיוחד של סביבת הנהג, והחידוש הגדול, וביותר ממובן אחד, היה בהטמעת מסך ענק במרכז. בזה מוצג כל המידע הרלוונטי לנהג ודרכו נעשית השליטה כמעט בכל מערכות השליטה של הנהג ברכב. טסלה הלכה רחוק, והשליטה דרך המסך נעשית גם במערכות שאינן צריכות להיות שם, כמו הפעלת המגבים, כיוון מראות הצד, גישה למיזוג האוויר.
גם יצרני הרכב הוותיקים, שהגיבו באיחור מה לאיום החדש, הושפעו ממה שטסלה עשתה בסביבת הנהג. היו אלו שרצו להיות 'כמו טסלה' (טסלה וואנביז). גם הם הרכיבו מסך ענק דרכו נעשות כל הפעולות, כולל אלו שחייבות להיעשות באמצעות שליטה חיצונית.
יש כאלה שרוצים להיות 'טסלה קילרס' – מחסלי הדרקון יורק החשמל שמאיים עליהם פתאום. כל מותגי היוקרה מנסים, כל אחד בדרכו, להיות קוטלי טסלה, לכן הם מציגים מכוניות אימתניות בכוחן, עם טווחי נסיעה ארוכים ובנוסף – תאי נוסעים מפוארים, מאוד איכותיים, עשירים באבזורם. ישנן מכוניות צנועות יותר, כאלה המגיעות ברובן מסין ומקוריאה, ואלה מציעות טווח גדול, כוח סביר במחירים זולים יותר ונוחות תפעול שמתאימה גם לטכנופובים. גם הן רוצות בדרכן הצנועה יותר לקטול את הדרקון.
הדרך השלישית
מוקה של אופל מציע גישה שלישית: התעלמות. סביבת הנהג עוצבה כאילו אין ולא הייתה טסלה מעולם. במבט ראשון, סביבת הנהג נראית דומה למה שהורגלנו לפני עידן המסכים הענקיים. זה לא שיש למוקה מסך קט – זה שבמוקה גדול למדי ("10 ברמת הגימור כאן), אבל הוא לא מרכז החיים של רכב הפנאי הזה. והוא גם לא נראה כך.
כפתורי המזגן, למשל, פשוטים. בימני ובשמאלי תכוונו את הטמפרטורה ובמרכזי את עוצמת המאוורר. כמה פשוט – וכמה התגעגעתי לפשטות הזאת. אגב, גם מוקה לא הולך עם הפשטות הזו עד הסוף. הבחירה בכיוון אליו מופנה האוויר הקר (או החם בחורף), לשמשה הקדמית, מרכז הגוף, הרגליים, מתחבאת לה בתוך המסך. אבל התנחמתי בכך שכיוון תריסי האוויר המרכזיים והצדדיים נעשה ידנית (שלא כמו ב... טסלה. שם, ואני ממש לא אוהב את זה, גם פעולה זו נעשית דרך המסך). לוח המחוונים המוקרן ברור ופרקטי. גם טווח משוער בק"מ, גם אחוז סוללה, גם מד־טווח מתאפס.
אהבתי את הגישה הזו במוקה, אבל באוטו שרוצה לשדר טרנדיות, לדעתי, סביבת הנהג שלו היא לא מספיק "קול" – כמו זו של מיני קופר בצד היקר של הסקלה, פיאט 500 בצד הזול (והקטן) שלה. אבל, למה ללכת רחוק כשאפשר להישאר בבית, בקבוצת PSA. ה־2008 למשל, אחיו המאוד קרוב של מוקה, מציע עיצוב מבריק יותר בסביבת הנהג, וגם תחושה שהאיכות הכללית טובה יותר. ובכל זאת, מגיע שאפו ענק לאופל על גישת ה"לא טסלה".
נהיגה
אני מתרווח במושב. הוא רחב דיו כדי לקלוט את גופי, וקצת נוקשה לטעמי. אולם רושם ראשון עשוי להטעות, ולאחר מספר שעות של נהיגה, לא נשמעה על המושב תלונה או חצי-תלונה של הגב ו/או אשתי שנהגה אף היא.
הגיע הזמן לצאת לדרך. יחידת ההנעה זהה לזו המשרתת דגמים קטנים אחרים של PSA (אופל קורסה, סיטרואן C4, פיג'ו 208/2008) וזו מפיקה 136 כ"ס ו־26.5 קג"מ סל"ד. אם זה לא נשמע לכם מרשים, צריך לזכור כי הנעה חשמלית – עם כל המומנט מסל"ד אפס, ללא תיבת הילוכים – מעניקה ביצועים אחרים. למשל: מ־0 ל־100 קמ"ש ב־8.7 שניות.
אבל החיים לא נגמרים בתאוצה מהמקום. למנוע לא חסר כוח כמעט באף מצב ותאוצות הביניים טובות. אפילו בעליות התלולות של דרך פרוינד במעלה הכרמל לחיפה, האוטו לא הראה סימני חולשה. בנסיעה מנהלתית בכביש החוף, השתמשתי במצב 'אקו' שהספיק לגמרי. בעלייה לכרמל העברתי למצב 'נורמל', בהמשך גם ל'ספורט', והדבר כמובן פגע בטווח.
נוחות הנסיעה טובה רק בכבישים סלולים היטב. כאשר הכביש שבור או גלי, המתלים – שצריכים להתמודד עם בסיס גלגלים קצר ומשקל גבוה – אינם עושים את מלאכתם היטב. מוקה אינו סופג כנדרש את השיבושים, ואלה גורמים לרכב לנוע עליהם. עם זאת, לאחר המעבר עליהם וגם בכביש גלי, ריסון הפעולה של המתלים טוב, והמכונית אינה מתנדנדת.
טווח נסיעה ומסקנות
בסופו של דבר אחד המרכיבים החשובים ביחס לרכב חשמלי, בוודאי כאשר עדיין אין טעינה מהירה בכל תחנת דלק, הוא הטווח האמיתי שלו בין טעינות. אלא שאין טווח אמיתי (במגבלות הטווח המוצהר), מכיוון שהוא מאוד תלוי בתוואי הדרך (מישורית או הררית), במהירות (נינוחה או גבוהה) ובמזג האוויר (רגיל או חם במיוחד).
כלל הזהב הוא שבמהירות נמוכה בדרך מישורית הטווח יהיה אופטימלי, וככל שהמהירות תגדל יפחת הטווח (לפי עליית המהירות בריבוע), כמו כן עליות תלולות תשפענה לרעה על הטווח לא רק בגלל שהמנוע צורך יותר, אלא בגלל משקל המצברים. לא בתקופה זו, אבל חום הקיץ משפיע ישירות על הסוללה, ובאופן עקיף דרך השימוש במיזוג.
הנסיעה שלי התחילה עם 326 ק"מ על מד הטווח, נתון המושפע מאופי הנהיגה עד כה ומאז האיפוס האחרון המלא. למרגלות חיפה הגעתי לאחר כ־90 ק"מ וכאשר מד הטווח מראה על יתרה של 225 ק"מ. נהדר. העלייה לכרמל סחטה לא מעט טווח, והגענו למעלה עם 142 ק"מ על מד הטווח ועם 53% סוללה. סביר בהחלט.
בלילה ירדתי שוב לנמל ועליתי שוב לכרמל. המחשב הסיק שאמשיך ברכבת ההרים והוריד את הטווח אל מתחת ל־100 ק"מ. אני, שראיתי שלסוללה יש למעלה מ־40%, לא התרגשתי ולא טרחתי לטעון את המוקה במטען המהיר הנמצא בקניון עזריאלי במורד דרך פרוינד; ידעתי שבמידת הצורך אוכל להשתמש במטען שב־'M הדרך'. הגעתי לביתי עם 9% סוללה (4.5 קוט"ש), ולפי מד הטווח נותרו לי 8 ק"מ. למעשה, נותר לי טווח למעלה מכפול מכך.
מוסר השכל?
א. הטווח בנסיעה מישורית ובמהירות חוקית יעמוד על כ־300 ק"מ ומעלה.
ב. חשוב להכיר את האוטו שלכם – כמה ק"מ אתם עוברים בכל אחוז ממטען הסוללה. כך תדעו כמה יש לכם באמת.
ג. בעולם האמתי, בו אתם לא נוהגים כדי לבחון אלא כדי להגיע ממקום למקום, אם יש ספק לפני יציאה לדרך ארוכה, עצרו בנקודת טעינה, הטעינו עד שתביאו את הסוללה ליותר קוט"ש ממה שצריך גם כאשר דברים משתבשים.
ד. מטען בבית (אפילו חד־פאזי איטי) יאפשר טעינה מלאה במהלך לילה שלם, כך שהטווח יספיק למספר ימים, בהתנהלות ממוצעת (45-50 ק"מ ליום).
דברי נעילה
אופל מוקה החשמלי הוא רכב טוב מסוגו אך אינו זול. מוקה נראה מצוין בחוץ, עדכני בפנים, מאובזר היטב, הביצועים שהוא מעניק טובים, גם כשצריך אותם. מנגד, הוא אינו מתעלה בנוחות הנסיעה. טווח הנסיעה שהוא מציע, כ־300 ק"מ, אינו גדול מאד, אך הוא מספק כל צורך ממוצע בישראל. בנוסף, ממדיו עושים אותו לרכב מוצלח מאוד לנסיעה עירונית, והחנייה האוטומטית עוזרת במצבים שאינם נוחים.
מול כל אלה עומד המחיר, 159,000 שקלים, וזה ממקם את מוקה בצד היקר של רכבי פנאי חשמליים בגודלו.
ולא פחות חשוב: אופל מוקה נראה שונה מהאחרים, הוא טרנדי, כזה שגורם לחיוך כאשר רואים אותו בבוקר.
