האי טֶנֶרִיפֶה שנמצא מערבית־דרומית למרוקו, שייך למעשה לספרד, ביטוי עכשווי לתקופה בה האירופאים כבשו כל מקום אפשרי — וזה סידור שהספרדים התחילו אותו. פגשתי שם באחת המכוניות החשמליות האפויות יותר שנהגתי בהן, דווקא משל יצרן שבכל הנוגע לנושא החשמלי, נראה שמעט נרדם. היצרן הוא אודי שהתחיל באופן מרשים עם e-טרון של 2018 ואז מעט התנמנם לו, והדגם הוא מכונית הסלון החשמלית החדשה שלו, A6 e-טרון. 

הכבישים בהם נהגנו סלולים ברמה גבוהה למדי, וזה לא תרם למידע בכל הנוגע לנוחות הנסיעה. טנריפה הוא אי וולקני, הר הגעש טיידה פעיל והוא מתנשא לגובה של כמעט ארבעה קילומטרים. בנהיגה לפסגה נשבה רוח חזקה — והמכונית הזאת פשוט העלימה את המידע הזה. טוב שאפשר היה לראות את מה שהבידוד העלים. בכל מקרה, כל הכבישים סביב ההר נמצאים בתוך תבנית בזלת כבירה — גדולה ממש בהרבה ממה שיש ברמת הגולן, כאילו ועשויה מקשה אחת. הכל. וזה נראה נהדר. כל עוד אין לבה מאיימת, כמובן (אז זה נראה ממש יותר נהדר — אבל עוד כמה דברים). 

טנריפה, מרוקו, ברזיל. קצת / בא מהשוליים 467
צילום: אודי

שבוע לאחר מכן ביקרתי בהרים אחרים ששיא גובהם גם הוא סביב לארבעה קילומטרים — רכס האטלס במרוקו. הרכס נמצא לא כזה רחוק מטנריפה (משהו כמו 1000 ק"מ בקו אוויר), באמצע משתרע האוקיינוס האטלנטי — ולטעמי הנוף פחות יפה, כלומר הוא פחות דרמטי. למרות הגובה בו הסתובבתי, אלפיים מטרים, לא הייתה תחושת כזאת בכלל. 

טנריפה, מרוקו, ברזיל. קצת / בא מהשוליים 467
צילום: טויוטה

מול הכבישים המעולים בטנריפה, בהרי האטלס שבילים עם אדמה קשה, זרועים אבנים גדולות וחדות המאיימות לקרוע את צמיגי המכונית. עיקר התחבורה נעשית באמצעות חמורים, על חלק גדול מהם מנשאים. 

הבֶּרְבֵּרִים הם תושבי המקום, מקורם עוד לפני הכיבוש הרומי וכך גם השם שניתן להם על־ידם. בלשונם הם נקראים אמזיע'ים ('אימאזיע'ין', 'בני חורין'), והם אינם נוודים אלא חוואים הפועלים בישובים קטנים מאוד; בעולם בין 40 ל־45 מיליון ברברים ובמרוקו כמחצית מהם. 

אחד הכלים המוטוריים היחידים שמסוגלים לצלוח את התוואי הזה ולשרוד, הוא טויוטה לנד קרוזר 250 החדש — דגם ראשון מסוגו מאז 2009 — והוא היה בן לוויה נהדר שם. 
לעדכונים בזמן אמת בעולם הרכב
ערוץ הווטסאפ של

על אודי A6 e-טרון יכולתם לקרוא בגיליון הקודם, על טויוטה לנד קרוזר 250 בנוכחי. 

הגדול מכולם

נטפליקס העלתה סדרה בת שישה פרקים שמספרת חלק מסיפורו של אחד הנהגים הטובים ביותר מעולם. אין חובב ספורט מוטורי שלא מכיר את השם 'איירטון סנה', והסיבה ברורה מאליה. הנהג הברזילאי שהגיח לפורמולה 1 אי־אז בתחילת האייטיז, הפגין כי מול עילויים אנושיים הוא עשוי מחומר שאינו אנושי. עד התאונה הנוראית ההיא. 

טנריפה, מרוקו, ברזיל. קצת / בא מהשוליים 467
צילום: Instituto Ayrton Senna

יש לי המון ביקורת על תוכן של סרטים או של סדרות הנוגעים בתחומים שמעניינים אותנו, חובבי הרכב. או מקצועני הרכב. זה טבעי, גם בגלל שביקורת היא מיסודות המקצוע שלי. בכל זאת. אבל הסדרה הזאת עשויה לעילא ולעילא, עד כדי כך. רוב הפרטים מדויקים, כמו שחזור חייו הן בתוכנית הטלוויזיה ולא רק. נכון, יש פה ושם פקשושים, ועדיין התוצאה הכללית מעולה. הם אפילו דאגו להדגיש בכל הזדמנות את סגנון הנהיגה הכמעט ייחודי לו, בו הוא מפמפם את דוושת הגז כשהוא בעיקולים. 

פס הקול של השירים מאותה התקופה למשל. כמו ההוא מתחילת הניינטיז שגרם לי לזוז ולחייך מכניס לאווירה. כשחושבים על זה, תחילת הניינטיז, היתה תקופה של עילויים. לא רק של איכות שירים, קחו את הגיטריסטים למשל, תראו מי ניגן באותו זמן — סלאש, בריאן מיי, מארק נופלר, פרינס, אלי שאולי, אריק קלפטון, קרלוס סנטנה. 

בכל מקרה ורק בכדי לסכם את העניין — זו ללא ספק אחת מסדרות התעודה הכי טובות שיצא לי לצפות כחובב רכב. עד כדי כך. שבו לראות. 

מציאות

הסכם עם לבנון עומד, התגובה הישראלית גם. אך עשרות חטופים בעזה עדיין אינם בין יקיריהם נכון לכתיבת שורות אלה. בתקווה לבשורות טובות אחרי הפעימות האחרונות וממשיכים לחבק את כלל המשפחות, של החטופים, של הפצועים ושל אלה שלא ישובו עוד.