זכרונו לברכהטל,
אולי ההלם יפנה את מקומו לעצב.
המוח ינסה לעכל את המידע, לייצר הבנה.
לפנות מקום לתוגה, שתיכנס, לדמעה, שתרד.
לנסות להתאושש מהעמימות הזו שתוקפת עכשיו.
תחושה של שיתוק, התמונות רצות אבל הסרט אילם.
כל כך הרבה מילים, אבל אף אחת לא יכולה לתאר את ההרגשה הזו.

התחושות הללו היו קיימות ומכות, גם אם לא הייתי פוגש אותך מעולם.
אם היית נשאר האייקון שהיית בשביל שכמותי.
אלו שחיכו בשנות ההתבגרות שלהם בנווה אמירים לסיבוב של המחסל,
אלו שקראו כל מילה שלך שוב ושוב, אלו שציטטו אותך יום וליל,
אלו שדעתם וידיעתם נשענות על מה שהשכלת וכתבת.

אך החיים מלאים בפניות מפתיעות.
אולי לא חשבתי שאזכה לפגוש בך, אולי לא האמנתי שאזכה לעבוד איתך.
ולא העזתי לחלום שאזכה לרכב לצידך, ולא העזתי לחלום שאזכה להיות חבר שלך.

אבל זכיתי.
קיבלת אותי בחיוך כמו שהטבת לעשות.
והשנים עברו, אופנועים נשארו מאחור, ופינו מקום לשיחות אחרות, ארוכות.
על העדפות ותהיות, התייעצויות ופתרונות, סתם חידודים וחידות.
על כל נושא שבעולם, עם כוס קפה בשדרה או ככה, סתם.
ובכל שיחה ומפגש, הידע האדיר שלך היה שני רק לאוזניים, שתמיד רצו לשמוע עוד.

ועכשיו, קבלה ללא הבנה, אבל שורף ומבלבל, כפול ומכופל.
הדמעות מציפות את ההלם, ושוטפות את הפנים.
יש להן המון מקום וזמן, טל, לנסות למלא ולכבות, את בור האש האדיר הזה, שבוער מבפנים.