רוני התיישב מולי. ''שמע, בגבע אצל יורמי יש משאית שטח אחת. מה דעתך שניסע לנסוע עליה? תראה, היא משהו מהגוש המזרחי שנועד לשימוש צבאי...'' וכאן, כאילו אמר המהפנט ''עכשיו'', רכן ראשי בעדנה, עיני נעצמו, ובעוד רוני ממשיך לשכנע אותי כי זה הדבר הראוי שאעשה, וכי כדאי שלמענו אפנה מזמני, אני מפליג בזיכרוני למפגש האחרון עם משהו דומה, ממש לפני שלושים שנים: מוביל טנקים רוסי לשימוש טקטי; הנעה 8x8, צמיגים בגודל איש, מנוע טנק T55 שהיה תקוע 20 ס''מ מאחורי הראש וניפק רעש מהגיהינום, שליטה על לחץ האוויר בצמיגים מתא הנהג, תיבת ידנית-פלנטרית 3 הילוכים, צריח לוחם, שותף לנסיעה שיצא לגג במהלכה, כנה לנשק קל ומקום לגרזנים; במעבר יערות זה דבר חשוב. לקחתי אותו פעם, מפאיד באפריקה לקסטינה שבישראל, ופרימיטיבי ככל שהיה, אי אפשר היה שלא להעריך את אופציית העקיפה שאפשר לי, כאשר נתקלתי בפקק אדיר מול ג'בל לבני. פתחתי ווינקר ועקפתי מימין. על החול. את כל הפקק הארוך.
רוני שלא זכה לתגובה אלא רק נתקל בחיוך אווילי שנמרח לי על הפרצוף, סבר שאני לא קונה את הרעיון והמשיך לשווק אותו במרץ. אבל אני הרי כבר הייתי שבוי, וכך בצוהריים אחד (יותר יפה לכתוב ''בבוקר לא עבות'', אבל השעה הייתה שתיים) כיבינו מנועים בגבע (כולה דייהטסו סיריון, אבל אחלה ביטוי). מה אומר לכם. אכזבה. רוני אמנם התרגש, אלא שהדבר הצהוב הזה היה קטן ממה שחלמתי שיהיה, אך בעיקר נראה מסכן. חלודה מחוף לחוף; צמיגים (חישוק יחיד) שמצב הצבירה שלהם חדש לפיזיקה: משהו שבין מוצק לגז מבלי לעבור דרך שלב הנוזל ההכרחי; בכלל סידור כזה, של רכב שטח ללא ארגז (ומכאן ללא משקל מאחור), לא נראה מבטיח.
המידע שקיבלנו מהדירקטוריון של מוסך גבע גרם למצב הרוח האוטומוטיבי שלנו להמשיך לשקוע, כמו לתוך ביצה. לגבי הרכב, צוין כי מדובר במאן 81' המורכב ברומניה - במפעל הרכבה מקומי הנקרא ''רומאן'' - והגיע לכאן ממקום פעילותו המקורי, בלבנון, לאחר חנייה של מספר שנים באחד ממגרשי השלל. הבסיס הוא מנוע 6 צילינדרים טורי, תיבה לא מסונכרנת בת שישה הילוכים, הנעה לכל ששת הגלגלים, ונעילת דיפרנציאלים אורכית וגם רוחבית לשני הסרנים האחוריים.
צילום: רוני נאק
מעבר לשעטנז, שהיה גורם לכל משפץ מכוניות מסור לפרוש למנזר טיבטי, הבלמים הקדמיים (הידראוליים; בניגוד לאחוריים המבוססים על אוויר) לא פועלים; כלומר: על אלו שכן עובדים אין מסה. ולא ששמשות זה באמת מה שחשוב עבור צמד קשוחים שכמונו, אבל מראות זה דבר שעוזר בשטח, לא?
לעומת זאת, מצב תא הנהג היה נורא. החלודה בפנים הייתה רק חלקית; איך? בכמה מקומות המתכת כבר נאכלה לגמרי. המושבים היו במצב רע, כמה מחוונים כאילו ייצרו חלודה בעצמם ורק קורי העכביש לבלבו.
התנעתי. הרעש היה מאוד נוכח. כלומר המנוע עצמו היה שני שיברים מתחת לישבן שלי - והיה מעבר פתוח ביניהם. שריקת הטורבו לא נשמעה גם בגלל הרעש, אבל גם העובדה שאין טורבו תרמה לכך. מילוי האוויר דווקא התנהל כצפוי, וגם מכלי המילוי הנפרדים לכל צמיג זכו למנה שלהם. אלא שאז העסק נתקע; הברזה אחת הבריזה, ופשוט לא אטמה את העסק כמו שצריך. תוך עשר דקות אולתרה מערכת חליפית שאפשרה עקיפת המערכת. בהתנעה האחרונה סירב המנוע לבקשות ההתנעה, אך מספר סטירות במתנע שכנעו אותו שמוטב אחרת (כמאמר הפילוסוף: ''כאשר אתה הולך אל המתנע, אל תשכח את הפטיש'').
הדלת נטרקה בטפיחה קלה, אבל היא לא ממש נסגרה; מה שלא הולך בכוח הולך בפראות. שילבתי להילוך - העובדה שלא נכתב ''ראשון'' אינה בגלל רצון לגוון - עשיתי סיבוב ורשמתי לפני בדאגה לא קטנה כי בלימה של ממש היא לא הצד החזק של האוטו הזה. כמה פרטים נוספים: בלם הפליטה (''אקזוז ברקס'') לא ממש השמיע קולות של יעילות; בלם החניה היה מכני-פשוט; לאוטו הזה אין מערכת מקסי (כזאת שנועלת את הגלגלים כאשר אין אוויר) - כלומר: צריך לשם לב, מאוד, למצב האוויר במכלים.
התחלתי לנסוע באיטיות מרובה בגבע, האצתי, שילבתי למטה - וחריקה מחליאה מילאה את חלל עמק יזרעאל כולו. זה לא נשמע כמו פישול בשילוב הילוכים לא-סינכרוניים, זה נשמע משהו בעייתי, וחמור מכך: מביך. שני ניסויים נוספים למעלה, שניים למטה וקולות המגרסה מלמטה נשמעו בוטים יותר ויותר - וסליחה על האגוצנטריות: גם מעליבים ממש. שהרי כבר היה לי העונג וגם הכבוד לערבב הילוכים בכל מיני גרוטאות בנות ארבעים שנים וזה ממש לא היה כך.
צילום: רוני נאק
ואז אמר לי עמיתי לתא: ''כאשר העלית הילוך עכשיו בלמת את האוטו; עכשיו אני נזכר: הכיוון הפוך. הראשון למטה, השני מעליו''. מה שמראה לכם כי אם לא מקשיבים (לאוטו), אז לא שומעים אותו. מה שמבליט מיד את איכות התובנה של וועדת אגרנט: הינעלות על קונספציה זה דבר רע.
מכאן, כמובן העסק זרם, והמגרסה למטה הפסיקה לעבוד. מה שלא התחיל בכלל (לעבוד) היו המעצורים, ו(אי) פעולתם פשוט גרמה לפיקה שלי לעלות למעלה בכל פעם שהיה צריך להאט ממש. לא נורא, ממילא נוסעים לאט ואין ממש תנועה.
הדיסקברי שליווה אותנו המשיך בשביל המטפס. אני פניתי שמאלה, לעבר וואדיון קטן. ולא שזה היה קל להפנות את המשאית. עם הגה נטול-תגבור, לסובב את העסק הזה בכלל ועל קרקע סלעית בפרט, זה עניין הדורש כוח. כאשר מכניסים למשוואה את העובדה כי זווית ההפניה של הגלגלים לא מצטיינת, המשמעות היא כי בפנייה חדה צריך לתמרן הרבה. וזה לא קל.
אבל גם זה נגמר. אני לא רוצה להתלונן יותר מדי, ולמרות שהדבר צוין, אני מוצא לנכון למחות על כך שלא היו לי מראות. בכלל. אלא שהרומאן מצדו היה מוכן לנוע ישר, אבל היה קשה לו. ואז עברתי למצב אתגר: נעילת דיפרנציאלים. הדבר נעשה בשנייה באמצעות מנופים קטנים; הכפתורים מבוססי הסולנואיד נוטרלו זה מכבר - והרומאן החל להתגלגל באדישות לתוך המעלה שחיכה לו בהמשך, גלגליו פרושים משני צדי החריץ, המשיך עוד - והנה מדרגה. לא משהו ענק באמת, אבל היא רשמה בכל זאת כ-120 ס''מ של זקיפות סלעית. המשאית התגלגלה אליה במשהו כמו מהירות הליכה, הגיעה אליה, הניחה צמיג ימין, עלתה למעלה, הניחה את הגלגלים האחוריים באותה תנופה ועמדה לה. פשוט, לא? אי אפשר היה שלא להתרשם מפעולת המתלים. אלו העמידו עצמם בכל רגע נתון במקום שסיפק אחיזה ולו מזערית, ואפשרו לרומאן לנוע ללא הפסקה קדימה.
ירדתי למטה. הפנייה ימינה לתוך הוואדיון הייתה פרוצדורה של ממש, אבל תוך לא יותר מארבע קדימה/אחורה נכנסתי פנימה. לתוך החריץ שחיכה בהמשך נכנסתי הפעם ללא תיקוני הגה בכלל. המשמעות? המשאית ישבה על שיפוע צד מאוד לא מתון, כמעט מופרך. התוצאה? שום דבר. כלומר: הרומאן התקדמה לה ישר לפנים נוטה חזק על צדה - אבל מעבר לכך לא משהו שראוי לציון; רק תיקוני הגה קלילים נדרשו. העצירה באמצע לצורכי צילום התבררה כטעות. מדוע? כי את ההמשך התחלתי, בפועל, בשני (שנמצא, כזכור, למעלה; ההרגל מפריע לפעמים). זה היה בסדר עד המדרגה, אבל הטיפוס עליה היה ממש לא (בסדר). הרכב כבה, אך החמור יותר היה לפני - נכון יותר מאחורי. המשאית התדרדרה ובלמים לא היו בנמצא, כלומר כן - אבל הם לא בלמו. שילבתי בכוח לראשון וזרקתי את דוושת המצמד לאחור. העסק נעמד, המנוע כבה, ואני שחררתי (בשקט) מה שנקרא ''אנחת רווחה''. מילא להתדרדר למטה עם כלי כזה, אבל אפילו לא לראות מה מחכה (נכון, לא היו לי מראות)?
התנעה (פטיש במתנע) ראשון, ושוב, מדרגה, טיפוס, למטה. ימינה לוואדיון, הרבה עבודה עם ההגה - הרבה פעמים הוא מגיע לסוף מהלכו, ואז עם תחילת הנסיעה מסתבר כי מי שהגביל אותו היה סלע ואפשר היה עוד. העבודה אתו הייתה קשה מאוד פיסית, ולא שאני מתלונן (אני?) - אבל חדר כושר לא ממוזג? אגב הגה: הכלל שאין מכניסים ידיים לתוך גלגל ההגה, בוודאי לא בנהיגת שטח, היה תקף כאן שבעתיים, ללא מערכת תגבור. כאשר הדבר הזה משתחרר, הוא מסתובב בתנופה לא קטנה.
צילום: רוני נאק
באמצע הדרך הוחלט לשנות את התוואי. כמה תמרונים הלוך/חזור (כן, זאת הייתה עבודה קשה) והאוטו התייצב בזווית חדה לוואדיון, טמבונו הענק מונח על הסלע. אז מה עושים? הא, שום דבר מיוחד. משחררים קלאץ', מאפשרים לפגוש ליצור את המגע הראשון עם הסלע (כלומר: לשבור אותו) ואז הגלגל מגיע אליו, וההמשך - כולל התרוממות לזווית מגוחכת - הוא כמו נסיעה מנהלתית. כאן הסתבר לי כי גם מערכת המצמד מופעלת אוויר. כדי לשלב היה צריך לפמפם את הדוושה.
הדרך חזרה הייתה מהירה בהרבה. שילוב הילוכים ללא מצמד הסתדר בהחלט טוב, נוחות הנסיעה אפילו הפתיעה - למרות המצב, השבילים, היעדר משקל מאחור והמושבים שקיומם היה סמלי למדי - ובכלל תחושת ידידות שכזאת החלה להירקם ביני ובין רומאן. רומאן רומני?
כיביתי את מנוע המשאית עם בלם הפליטה - הדבר היחיד שהוא יודע לעשות טוב (בלימה במורד לא כל-כך). ירדתי, הסתכלתי עליה, ומין תחושה לא אופיינית לי עלתה ובאה משיפולי עמוד השדרה: כן, את זאת צריך לחדש. כלומר: להחליף לא מעט, לתקן הרבה מאוד, לשפץ המון ולחדש לא פחות. אלא שאוטו כזה, במצב ראוי, יכול לשמש כלי נפלא לטיולים ובין לבין להראות בתחרויות עבירות מה הוא יכול. והוא יכול הרבה.
פורסם ב'אוטושטח' גיליון 13
