הכתבה המלאה פורסמה במקור בגיליון 233 - יולי 2005
הרשו לי לעצבן כמה מכם כבר בהתחלה - אני לא אוהב את אילת. ההמוניות, התיירותיות, הצעקנות, ומעל לכל - החום. איך אפשר ליהנות מסבל שכזה? אני אולי נשמע לכם כמו סבא זקן, אבל בחופשה אני רוצה קצת שקט, זה הכול (טוב, נו, ו-25 מעלות בצל מקסימום). בשבילי אילת היא מקום שאני לא מעוניין לבקר בו, אלא אם אני חייב, כך שממש לא קפצתי משמחה למשמע ההצעה של העורך לקחת את הסיריון החדשה כל הדרך לאילת ובחזרה במעט יותר מ-24 שעות. ראשית, כי ידעתי שזו לא ממש הצעה אלא יותר קביעת עובדה בסגנון ''אתה נוסע ולא אכפת לי אם לא תהנה מזה''; ושנית, כיוון שה''טיול'' כולל לינה במלון (בסדר-בסדר, אכסניית נוער) והעורך מצטרף אלי לנסיעה וכבר התחיל לרמוז בנוגע למגוון טקסי חניכה ליליים. בקיצור, התכוננתי לגרוע מכול.
תודה לקולנוע IMAX ולליצן הבית לסלאו על העזרה בצילומיםתלונות מצדי בנוגע למעט שקט המגיע לי בחופשה הובילו את העורך להזכיר לי (בדרך הקשה) שבסופו של דבר זו עבודה, ויש לי מבחן לכתוב. ''למעשה'', הוא הוסיף בקולו הסמכותי להחריד, ''אתה זוכה לכבוד של כתיבת המבחן הישראלי האולטימטיבי למכונית מיני בישראל - נסיעה לאילת''. אחרי הכול, אם הקטנה העירונית תצליח במבחן הדרך הארוכה דרומה, אין כמעט דבר שיעמוד בדרכה. אז התאמצתי לזכור שבמסע חוצה ישראל של טל שביט וחבריו עם פיאט פנדה (גיליון 225) הוא אפילו נהנה, ולקחתי את הסיריון הקטנה (ובה תומר הצלם) עם רון בלב והגה ביד.

''היי דרומה לאילת...''
התנגן לו שירו האלמותי של חיים חפר במערכת הסטריאו, בביצועה האלמותי לא פחות של יפה ירקוני כמובן (סבא, כבר אמרתי?), ויצאנו לדרכנו הארוכה. השעה כבר הייתה מאוחרת וזמן האור שלנו הלך והתמעט, מה שהוביל לכניסה חפוזה למכוניות ולנסיעה עם דוושה לחוצה עד הסוף במשך רוב הזמן (ותאמינו לי, זה עדיין לא מהר במיוחד). רק מאוחר יותר, היה לי די זמן להתחיל סוף-סוף לבחון את צדודיתה המצודדת של הסיריון.
כבר ממבט ראשון ברור שמדובר במכונית שונה לגמרי מהמכונית המוחלפת ובעיקר, גדולה בהרבה. הדגם החדש דווקא קצר מקודמו ב-10 סנטימטרים תמימים (360 ס''מ), אך בסיס הגלגלים דווקא התארך ב-8 ס''מ ל-243 ס''מ. ממד הרוחב זכה אף הוא להתפחה (7 סנטימטרים, 166.5 בסך הכול) בעוד הגובה צמח ב-10 ס''מ מאוד משמעותיים, לסך של 155. נתונים אלו מעמידים אותה באמצע בין המקובל בקטגורית המיני לבין קטגורית הסופרמיני. עבור דייהטסו, שמתמחה רק במכוניות קטנות, זה צעד די מתבקש. לחברה יש כבר דגם אחד בקטגורית המיני (קואורה) ואחד בקבוצת הסופרמיני (YRV). למצב את הסיריון ביניהם היה אך טבעי, אבל עבורם היא הרבה יותר מעוד דגם: הסיריון היא הפרויקט הראשון המשותף לחלוטין לדייהטסו ולחברת האם שלה, טויוטה (לטויטה 51% שליטה בדייהטסו), והיא הוצגה ביוני 2004 ביפן בשני שמות: דייהטסו בון (Boon) וטויוטה פאסו (Passo). פיתוח זוג המכוניות החדש נעשה בעיקר אצל טויוטה, כאשר דייהטסו מוסיפה מהתמחותה וניסיונה במכוניות קטנות. הבון משווקת באירופה תחת השם המוכר ''סיריון'', ונמכרת בשווקים אחרים עם מנוע 1.0 ל' חדש ותיבה ידנית, כאשר אלינו מגיע המנוע הגדול יותר, ה-1.3 ל' המוכר מה- YRV, בשידוך עם תיבה אוטומטית בלבד.

להפריח את השממה
אל אתר הצילום הראשון שלנו הגענו בדיוק בזמן כדי לתפוס את השתקפות השמש השוקעת במימי המפרץ האדום ואת קרניה האחרונות על חמוקי (?) הסיריון. הקטנה הירקרקה הזו במדבר הצחיח היא בהחלט אטרקציה חביבה, אשר משכה מבטים רבים יותר מהמצופה. עם הצבע הזה מקבלת הסיריון מימד חדש, כאילו נלקחה מסרט מאנגה יפני (באילת ראינו אחת בכחול כהה, שנבלעה הרבה יותר בסביבה המוטורית הצפופה). למרות הפרופורציות הגבוהות היא מצליחה להימנע ממראה קופסתי מדי ונהנית מעיצוב עגלגל שמכסה אותה מכף רגל ועד ראש: מהזנב המעוצב, דרך קו הגג ומכסה המנוע ועד לבתי הגלגלים הבולטים. הפנסים הקדמיים הדומיננטיים אשר משתלבים בהרמוניה בפגוש הקדמי המעוגל משלימים את העיצוב החיצוני, שלטעמי נראה עדכני ומושך מאוד - רחוק שנות אור מהיצירה המבולבלת שנקראת הסיריון הקודמת. רק דבר אחד פוגם כאן בחבילה - פתח כניסת אוויר מכוער למדי, הממוקם בין הסבכה למספר הרישוי. בתמונות היצרן הוא אינו מופיע, ולכן נותר לנו רק לשער כי מדובר בתוספת מיוחדת לשוק הישראלי, שנעשתה ככל הנראה מטעמי אקלים. הביצוע, בכל אופן, יכול היה להיות אלגנטי יותר.
פתיחת הדלתות המגודלות סוחטת עוד קריאות התפעלות נוכח עיצוב הפנים המזמין, הממשיך את קו המוטיבים העגולים של עיצוב החוץ. גם משטחי הפלסטיק נראים איכותיים למדי ומשתלבים היטב בקונסולה מרכזית כסופה, כיאה לטרנד הנוכחי. חבל רק שמלבד המושבים אין דיפוני בד בתא הנוסעים. מבט קרוב יותר חושף גם איכות ייצור והרכבה לא אחידה, עם פלסטיקים דקים ו/או רופפים (בתאים הנפתחים למשל) וכמה חלקים שאינם מהודקים כראוי ויוצרים רעשים וקרקושים בנסיעה. לדאבוני, דווקא פריט העיצוב החביב עליי ביותר כאן - מד הסל''ד המוצב בנפרד מעל לוח המחוונים - הותקן וחוזק כנדרש, ולא אפשר לי לפרקו ולקחתו הביתה לאוטו הפרטי...
אבזור הפנים התקני הרשים אף הוא: חשמול מלא, תאורת פנים טובה, מזגן מצוין ומערכת סטריאו מקורית (בתוספת 600 שקלים) המשתלבת היטב בעיצוב הקונסולה המרכזית, אך סובלת מאיכות שמע בינונית. חשוב מכך הוא אבזור הבטיחות הנדיב: ABS עם EBD (חלוקת עוצמת בלימה), עיגוני ISOFIX למושבי ילדים וזמזם התראה לחגורות הבטיחות מלפנים. חבל רק כי במפרט המקומי מוצעות שתי כריות אוויר בלבד ולא ארבע (עם שתי כריות וילון כאופציה) כמו בגרסה שנמכרת באירופה.
מעבר לעיצוב, בולטת הסיריון לטובה במרווח הפנים המרשים, מהגדולים שראיתי במכוניות מיני או סופרמיני. בזכות ממדי רוחב וגובה נכבדים ותודות לתכנון חכם של הספסל האחורי, היא מרגישה מרווחת כמעט כמו משפחתית. ארבעה מבוגרים גדולי-גוף יכולים לשבת בתוכה בנוחות, עם מרווח רגליים מספק גם מאחור ומרחב מצוין לראש ולכתפיים. נוסע חמישי יזכה אומנם לפריבילגיה של חגורת שלוש נקודות עיגון אולם ייאלץ לצופף את כתפיו או להיות קטן במיוחד (תומר מוסר שהיה לו מאוד נוח), אבל זה גם המצב ברוב המשפחתיות שנמכרות כאן. תא המטען חושף אף הוא תכנון יעיל, עם מימדי עומק וגובה טובים וסף הטענה נוח. ניתן גם לקפל את המושב האחורי (2/3 : 1/3 או קיפול מלא) ולהגדיל את נפח המטען מ-255 ל' נאים ל-630 ל' מרשימים.
הסיריון לא רושמת הרבה נקודות שליליות בתא הנוסעים, אולם בלטה לרעה תנוחת נהיגה שאינה נוחה במיוחד, למרות אפשרויות כוונון רבות יחסית (ההגה מתכוונן לגובה יחד עם לוח המחוונים ומושב נהג נע מעלה-מטה). נהיגה ארוכה גרמה לתזוזות חוזרות ונשנות במושב לצורך מציאת תנוחה מתאימה (שלא נמצאה), כאשר מושב הנהג גם חסר תמיכה מספקת בירכיים ובאזור הכתפיים. עוד נקודה שלילית היא תא הכפפות, אשר לא רק שדלתו שברירית למדי ונפחו קטן, אלא שהוא גם מחולק לשני חלקים שרק פוגמים ביכולת האחסון הדלה שלו. בנוסף אליו ממוקם בחלק התחתון והכמעט נסתר של הקונסולה עוד תא אחסון קטנטן, שאף הוא לא נוח ובעל דלת שברירית אף יותר. מצד שני ישנו שפע גדול של תאים ''פתוחים'' ומאוד נוחים ברחבי התא, ולא פחות משישה מחזיקי כוסות (?!).

מסע בקטנה על חצי מדינה
קולות הקנאה של חברי המערכת על ה''טיול'' לאילת שאנו זוכים לו התפוגגו להם במוחי כאשר תומר העיר אותנו באגרסיביות בחמש וחצי בבוקר לסשן צילומים נוסף. לאחריו כבר לא יכולנו לחזור ולישון בחום האילתי של שמונה בבוקר (...) ולכן יצאנו לבדוק כיצד מבצעת הסיריון את מטלות הנהיגה לפני שהעיר תתפקק לה כהוגן.
המנוע דומה בנתוניו לזה המוכר מהטויוטה יאריס (הוא מתבסס על המנוע הקודם שלה), אך הוא בעל מהלך ארוך וקדח קצר יותר, לשיפור המומנט וצריכת הדלק, כך לפחות טוענת דייהטסו. בפועל המנוע אכן מבצע היטב ומושך יפה גם מתחת ל-3000 סל''ד ועד מעל לשיא ההספק, אך עושה זאת תוך השמעת שאון עמוק וטורדני למדי, שאליו מתווסף זמזום מעצבן בקרבת הקו האדום. תיבת ההילוכים מתפקדת היטב אף היא, אך יחסי ההעברה ארוכים ויש חור קטן בין ההילוך השני לשלישי. שיוט ב-100 קמ''ש מציב את המחט על כ-2300 סל''ד נמוכים ושקטים, כאשר מעל מהירות זו רעשי הרוח מתחילים להטריד. העברה להילוך אחורי מפעילה צפצוף בלתי פוסק, משל הייתה הסיריון משאית גדולה ולא עירונית קטנה - וזה מעצבן ובעיני מיותר.
בכל הנוגע לנוחות הנסיעה והתנהגות הכביש, טוענת דייהטסו לשיפור גדול מהדגם הקודם. הקשיחות המבנית שופרה משמעותית והתווסף מוט מייצב אחורי, בעוד המתלים זכו למהלך ארוך יותר. התוצאה היא תנועה מרוסנת למדי של המתלים במהירות נמוכה, אך היכולת לספוג מהמורות אינה גבוהה והמכונית חובטת בשיבושים קטנים וגדולים כאחד. בדרכים מהירות העסק משתפר, אך יכולת הספיגה עדיין אינה גבוהה ואילו יכולת הריסון המוצלחת יחסית אינה מספיקה כדי למנוע מהרכב להתנדנד בכביש גבה גלי.
בסך הכול אין כאן הצלחה מבחינת הנוחות, אך גם לא כשלון מהדהד. מה שכן נכשלת בו הסיריון החדשה זו התנהגות הכביש. זה מתחיל בהגה: הוא ארוך (3.5 סיבובים מנעילה לנעילה, להשגת תמרון עירוני משופר וקוטר סיבוב של 9.4 מטרים בלבד), לא מדויק, בעל שטח מת במרכזו, משקל קל מדי (טוב לעיר, רע מחוצה לה) ונטול תחושה לחלוטין. ההגה מצריך הפנייה גדולה למדי אפילו בפניות מהירות, והעמימות שלו אינה משרה ביטחון. גם האחיזה איננה מצטיינת, תת היגוי קיים בשפע והזנב נחלץ לעזרה בהשלמת הסיבוב רק לעיתים רחוקות - גם אם דורשים זאת במפגיע. במהירות גבוהה הרגישות לרוחות צד יכולה אפילו להיות מעט מפחידה, בשל השטח המת בהגה. עוצמת הבלמים דווקא טובה וכך גם תגובת הדוושה, אך הם דועכים מהר תחת עומס, רועדים ואינם משרים ביטחון. בקיצור, התנהגות הכביש לא מהנה או מוצלחת, אך היא בטוחה ונשלטת ברוב המצבים - וגם זה משהו. אגב, צריכת הדלק בתנאי העומס הגדולים של המבחן הייתה כ-9 ק''מ לליטר (15.6 לפי נתוני היצרן), ויש לשער שהנתון אותו יקבלו הרוכשים יהיה ממוצע של נתונים אלו.
ההנאה העצומה ששאבנו מנהיגת שתי המכוניות הא-דינמיות האלו בהרים הביאה לכך שמבלי ששמנו לב הגיעה שעת צהרים מעיקה. הנשים בבית כבר התחילו ללחוץ, כך שנאלצנו לברוח בחופזה מאילת הרותחת מבלי שהספקנו לטבול רגלינו במים הקרירים (כן, אני יודע, אתם נורא מרחמים). התנאים הקשים ששררו במכוניות (דיסקים חדשים ופטורי מע''מ, קולה קרה וארטיק קפוא) והשעה המאוחרת שוב ''הצריכו'' נסיעה מהירה ככל האפשר, פעולה לא טבעית לשתי אלו.

סיריון והעיר הגדולה
החזרה לאזור המרכז הובילה אותנו לסוף המסע, ולכמה תובנות והשוואות מתבקשות. ראשית, הסיריון סיימה את המסע המפרך, בחום כבד ובעומס נהיגה גבוה בהרבה מהממוצע, מבלי להביע סימני מחאה כלשהם. היא עשתה זאת טוב והרגישה כמתחרה ברת השוואה למתחרותיה בקטגורית הסופרמיני. הסיריון החדשה היא פשוט מכונית קטנה-גדולה: מרווחת, מאובזרת, פרקטית, וכזו שעוטפת הכול בעטיפה של ממתק. לחובתה נרשמות התנהגות כביש לא טובה ונוחות נסיעה סבירה בלבד, אולם ב-94,000* שקלים היא מציעה עסקה אטרקטיבית בהחלט וחבילה שמתברגת בקלות בין הסופר מיני הזולות (גטס, איגניס, אוואו ופונטו) אך מושכת למראה יותר מכולן.
כך שבסופו של דבר אומנם הצטערתי כי נסענו דרומה במקום צפונה, לחרמון (וודאי לא ידעתם שסיריון הוא שמו של הר זה בפי הצידונים [דברים ג'9]), משום שאת אילת - מה לעשות - עוד לא למדתי לאהוב, אבל לפחות חזרתי ממנה עם חיבה גדולה למכונית קטנה.

* המחירים נכונים ליום פירסום הכתבה במקור