בטור הקודם שלי עסקתי בהתפתחות של עשיית המגזין, גם בהתפתחות המכונית. מפאת קוצר היריעה, לא נכנסתי בכתבה לשני נושאים מעניינים למדי. לא שזה עזר לי, כי גם כך קצץ העורך האכזר הידוע גם בכינוי מר פלרמן מספר משפטים מהטור. כך נותרו בצד חדוות הנהיגה, הידועה גם בכינוי מחלת ההגה, והתפתחות האבזור המפנק שהיה לאטו אחד הנושאים החשובים ביותר בתעשיית הרכב.
אך לפני שאגיע לחדוות הנהיגה, אני חייב לכתוב על עוד עניין אחד חשוב לא פחות, שאליו כמעט אין מי שיתייחס, וגם אנחנו לא כתבנו עליו במרוצת השנים: הקשר הנפשי החזק בין האדם (בעיקר ממין זכר) ומכוניתו.
האם ניסיתם פעם להסביר לעצמכם מה היא האהבה המטורפת הזו של האדם למכונית? מדוע יש אנשים שישמרו על ברק מכוניתם יותר מאשר ניקיון שיניהם? או שיצאו ממכוניתם עם רצח בעיניים, רק כי מישהו חתך את דרכה של מכוניתם, או רחמנא ליצלן, נגע בפגושה עם פגוש מכוניתו. ואלו לא רק המשוגעים לדבר, זה כמעט כולם — כולנו. אפילו אלה המצהירים שהמכונית היא רק כלי שאמור לקחתם ממקום למקום ותו לא. גם אלה יוציאו בדרך כלל סכום הגבוה בהרבה מהדרוש לסיפוק צורך זה עם קניית מכוניתם.
צילום: Thomas Barwick
יש שיסבירו את זה ב"חופש התנועה" שהמכונית מעניק לנו. אנחנו מחליטים מתי ניסע ולאיפה. אבל זה לא מסביר למה יש כל כך הרבה דגמי מכוניות, האם מכונית מיני, דוגמת קיה פיקנטו, לא באמת מספיקה לרוב האנשים? הרי הם משתמשים בה, במרבית המקרים, כדי לנסוע לעבודה, לסופר, להביא ילד או שניים לחוגים ולחזור לביתם. ולמה באמת צריך מנכ"ל חברה מכונית פאר עם מרכב מוארך, כאשר גובהו אינו יותר מגובהי (171 ס"מ), ואפילו המושב האחורי של משפחתית ממוצעת יספיק לו? ומי באמת צריך יותר מ־150 כוחות סוס, למכונית ששוקלת בערך טונה ונוסעת ברוב המקרים בשטח מישורי? איזה אחוז מהנהגים באמת צריך את כל הסוסים האלו, ולמה הפכה התאוצה או המהירות המקסימלית לנתוני חובה לגברים הבאים לבחור במכונית?
כשאני מדבר על תאוצה, אני נזכר באנקדוטה שקרתה בזמן צילום וידאו שעשיתי לקיה פיקנטו 1.0 ליטר במסגרת מבחן ארוך טווח שערכנו לה. בווידאו הספציפי הזה, רציתי לענות על השאלה "איך היא סוחבת בעלייה?", או בגרסתה המטופשת יותר: "היא תעלה את הקסטל?". ציידתי את המכונית במצלמות גופרו על החלונות הקדמיים מימין ומשמאל, והתחלתי לנוע לכיוון ירושלים. בדרך לשם, צילמתי תאוצות ברמזורים. זה היה ממש משעשע. ברוב המכריע של המקרים, זינקתי לפני כל המכוניות שהיו לצדי הפיקנטו. מסקנה: עבור מרבית הנהגים, התאוצה למאה לא חשובה בכלל. ואז הגעתי לקסטל התמקמתי במסלול השמאלי ולחצתי את דוושת התאוצה עד הסוף ("ברזל לברזל" קוראים לזה האמריקאים.) הקיה עם המנוע האטמוספירי הקטן, הגיעה לשמונים קמ"ש בגניחה מכמירת לב. וראה זה פלא, במהירות זו היא עקפה כמעט את כל המכוניות מסביבה ונעקפה רק על ידי בודדות. מסקנה: לא רק שהיא מטפסת את הקסטל, בפועל, היא עשתה את זה מהר יותר מרוב המכוניות שמסביבה. והיא הצליחה בכך לא כי המכוניות סביב אינן מסוגלות, אלא כי הנהגים שלהם לא רוצים.
צילום: Maria Avvakumova
אז אם רובנו לא צריכים גודל ולא צריכים כוח — למה כמעט כולם קונים את הגודל והכוח המקסימליים שהם יכולים לקבל עבור כספם? לדעתי יש מספר תשובות לשאלות אלו.
סיבה אחת היא הבעלות המוחלטת. כשהאדם יושב במכוניתו, הוא הקובע לאן הוא נוסע, באיזו מהירות ינהג ומתי יעצור. הוא אדון לעצמו ולמכוניתו. ועד לפלישת הסלולרים לחיינו, הוא גם בילה את רוב זמנו בה לגמרי לבדו, חופשי בעולמו הפרטי, מבודד מהעולם הלוחץ שמסביבו. לכן ה"רצח בעיניים" כשמישהו חותך את דרכו או פוגע פיסית במכוניתו. זו לא רק הפגיעה, אלא החדירה הפתאומית לפרטיותו, שמרתיחה את דמו.
סיבה נוספת היא האלמנט התחרותי הנטוע עמוק בגנים של הגזע האנושי. בעיקר, אך לא רק, בזכרים. כמעט כולנו רוצים להיות הכי חזקים, הכי מהירים, הכי יפים. אבל רובנו המכריע, לצערנו, לא יכולים להתמודד מול יוסיין בולט בריצה, ולא היינו מעזים אפילו בחלומותינו לעלות לזירה מול מוחמד עלי ז"ל. אבל, עם עוד מאה כ"ס, אני יכול לזנק מולך ברמזור, וכשאני ליד הגה הלימוזינה שלי — יש לי יותר גדול מכל השכנים בשכונה.
צילום: Baona
סיבה נוספת, לדעתי, היא שהמכונית מאפשרת בצורה הבולטת ביותר להציג לראווה את עושרו של האדם. הכסף מתחבא בבנקים, לשעונים היקרים ביותר וגם ליהלומים יש תחליפים זולים, יצירות האומנות אינן מוצגות לראווה, אפילו בתי הפאר של העשירים מוכרים רק למקורבים. אז איך יראה העשיר את עושרו המופלג, עושר לו זכה בזכות יכולות שהוא ניחן בהם — ואתם לא? כשאתה נוסע במכונית שעולה כמעט כמו דירה, רואים אותך יושב בה ויודעים מי ומה אתה.
כדי לחזק את הדעות שהבעתי כאן אביא שתי תופעות.
האחת, כיבוש שוק הרכב על ידי רכבי הפנאי. הם גבוהים יותר, נראים אגרסיביים יותר ומרשימים יותר. נכון, S קלאס שלידך יקרה וארוכה יותר — אבל אתה מסתכל על הנוהג בה מלמעלה.
צילום: יואל פלרמן
השנייה, היא הגידול המתמיד בגודלה של המכונית וברמת האבזור שלה. כאשר כל הקונים רוצים להיות גדולים, חזקים ונחשבים יותר, נגדיל עבורם גם את המכוניות העממיות*, נאפשר שבמנועיהן יהיו יותר סוסים, נאבזר אותן "כמו את היקרות" והמרוץ התמידי ממשיך.
ושוב, היריעה קצרה ונדחה את נושא חדוות הנהיגה — לעתיד.
[email protected] 
