לפני כחמש שנים, למי ששכח, ביקרה אצלנו לראשונה גברת סינית לא רצויה. גברת קורונה שיבשה לנו אז את כל החיים ובין היתר, כלאה אותנו בבתינו. ודווקא באותה תקופה הייתה בידיי מכונית למבחן ארוך טווח בן שלושה חודשים, MG ZS EV.
היא לא הייתה החשמלית הראשונה שנהגתי בה, קדמו לה מכוניות יוקרה מרשימות ביותר, כמו אודי אי טרון ויגואר איי פייס. אך הן היו יקרות מאוד בעוד ה-MG נמכרה במחיר עממי לחלוטין. אני בחנתי אותה כשהגיעה למערכת אוטו. במבט ראשון חשבתי שהנה הגיעה לידי מכונית שאהנה "לשחוט". אך תוך כדי המבחן דעתי השתנתה מקצה לקצה וכבלעם בשעתו, באתי לקלל ונמצאתי מברך. והעיקר, הבנתי שיש בידיי מכונית מאוד מעניינת, מכונית חשמלית בת השגה, בעלת טווח סביר לזמנו (כ-250 ק"מ) וביצועים סבירים לגמרי. ביקשתי מהיבואן שיפקידו אותה בידיי למבחן ארוך טווח. הסיבה הייתה ברורה. רציתי להטעין אותה בבית, לרדת אתה לאילת - רציתי באמת לדעת איך זה לחיות עם מכונית חשמלית.
להזכירכם, מדובר על תקופה בה תשתית עמדות ההטענה במקומותינו הייתה עדיין בחיתוליה, ונסיעות ארוכות דרשו תכנון. וברקע התפשטה כאן במהירות המגיפה ההיא.
צילום: רונן טופלברג
התחלתי בנסיעה לחיפה וחזרה ללא הטענה בדרך, וסימנתי וי על חיפה. ימים אחדים מאוחר יותר, נסעתי לעכו עם הטענה ב-M הדרך (אז אחת מנקודות הטעינה היחידות בדרך לצפון). אך כשהחלטתי לרדת לאילת, נפלה עלינו גזירת הסגר. אין יוצא ואין בא. קורונה. החלטתי לאתגר את תעודת העיתונאי שלי. נראה אם תפתח עבורי מחסומים בדרך. "לעיתונאים אפשר לנוע חופשי?" שאלה אשתי ולא ידעתי את התשובה. כנראה שגם השוטרת במחסום לא ידעה, היא שאלה אותי לאן פני, הביטה בתעודה כאילו היא שואלת "באלוהים מה הם רוצים מהחיים שלי?" ואני עניתי את מה שעניתי, חייכתי בביטחון והמשכתי בנסיעה. התכנון היה מדוקדק. הטעינה בשדה בוקר (50 קילומטרים דרומה מבאר שבע) הייתה אמורה לתת לי את הטווח המספיק להגיע עד אילת דרך מצפה מבלי עצירה נוספת - עם "גלגל הצלה" בפונדק ה-101, 90 קילומטר מאילת במידה ואראה שהחיים על הכביש הם לא תמיד מה שמחשבים בבית. התכנון חייב נהיגה רגועה, בסביבות ה-90 קמ"ש וכנראה שהיה מדויק ביותר - הגעתי בשלום לאילת ומבלי להפעיל את גלגל ההצלה שבדרך. שם הטענתי וחזרתי עם הטענה בצוקים. משם, כנראה שהייתי מגיע לתל אביב, אך לא רציתי להתנהל ב-90 קמ"ש בכביש 6 ועצרתי לרבע שעה בסוכנות לובינסקי בבאר שבע להוסיף חשמל הדרוש לנסיעה מהירה יותר. הגעתי הביתה וסימנתי עוד וי אחד גדול במבחן. היום זה אולי מצחיק, אך ככה זה היה לפני פחות מחמש שנים…
סיימתי את שלושת החודשים עם ה-MG, כשאני משבח את האוטו בכל מפגש ומדיה אפשריים ולא הופתעתי שהיא הפכה לשיא המכירות של כלי רכב חשמליים בישראל בתקופה של אחרי הקורונה. הישראלים יודעים לזהות דיל טוב.
לא סיפרתי כל זאת אלא כדי להזכיר לנו עד כמה ובאיזו מהירות, ולמרות המקטרגים הלא מעטים, קפצה התחבורה החשמלית בישראל קפיצת מדרגה. הן מבחינת תשתית ההטעינה והן בהצפה של מותגים ודגמים חדשים שנעים בכבישי ישראל.
צילום: רונן טופלברג
ומדוע נזכרתי ב-MG ההיא דווקא עכשיו, כי הגיעה עכשיו לישראל MG חשמלית חדשה, 4 נקרא המודל שלה, מודרנית, עם גרסה בעלת טווח ארוך (X RANGE) שנראה אז דמיוני של יותר מ-400 קילומטרים ועם גרסה נוספת (X POWER) עם 435 כ"ס, שיודעת להגיע מעמידה ועד למאה קמ"ש תוך 3.8 שניות. כן אני רציני, איטית רק בחצי שנייה מפרארי פורוסנגווה 6.5 ליטר, 12 צילינדר 4X4. ואני לא בטוח, אבל משער, שביציאה מהמקום, ה-MG הצנועה תוציא את האף לפני הפרארי הסופר יקרה. לא, אני ממש לא משווה רק מדגים למה מסוגלים שני מנועים חשמליים לא גדולים במיוחד לעשות וחשוב יותר, מה אתם יכולים לקבל מבחינת תאוצה במכונית שעולה בישראל מתחת ל-200 אלף ש"ח.
רציתי לחוש את התאוצה הזו (של ה-MG, כן?) וביקשתי אותה לנסיעת היכרות.
צילום: רונן טופלברג
הגרסה הנחשקת - MG 4 X POWER
זה לא מבחן דרך, זהו טור אישי. לכן, אני לא עומד לסרוק כאן את המכונית, לספר על העיצוב היפה שלה, לספור את חיבורי ה-USB, לדווח אם יש לה קישוריות לאנדרואיד אוטו או אפל קארפליי (יש ויש). אני הולך לעשות כאן בדיוק מה שאני אוהב לעשות עם מכוניות, בעיקר כאלו שלמעלה מארבע מאות סוסים מניעים אותן. אני אוהב לנהוג בהם חזק ולרוץ לספר לחבר'ה.
עמדת הנהג פשוטה למדי, שטוחה, לא מתחכמת. אני דווקא אוהב את זה. מסך עם רזולוציה טובה, לא מסובך להבנה. ממול לוח המחוונים ברור וגם הוא אינטואטיבי לתפעול. היתרון של יצרן מכוניות שהתחיל את חייו לפני המכונית החשמלית, מתבטא בכך שהוא יודע מה נהג ותיק אוהב ורוצה. ל-MG יש היסטוריה עוד מהיותה בבריטניה הגדולה וזה מורגש. למעט המסך, התא נראה קצת מיושן, אבל, הוא לא חסר דבר.
צילום: רונן טופלברג
התנעה…. המממ… איפה לוחצים לעזאזל. אני לוחץ על הבלם ו… רגע הוא דולק. נחמד! מצב קדימה, בלי התחכמויות. אני לוחץ חזק, אימאל'ה!! כן, כן, כן! אני כל כך אוהב מכונית חשמלית חזקה, בשקט מקפיא, בלי בניית מומנט, כאילו שהפעלת בלנדר במטבח, רק יותר שקט. לוחץ וטס.
הבעיה היא שההגה קל לי מדי, זה לא בריא לשלוט על מעל ארבעה מאות סוסים שרק מחכים שתיגע להם בצלע כדי לפרוץ בגאלופ. אני עוצר בצד ונכנס לתפריט המסכים.
בוחר במצב "לבקשתך ובוחר." הגה נוקשה, מנוע חזק, דוושה לא עצבנית (תגובת המנוע מספיק עצבנית, להוסיף לה עוד סטרואידים נראה לי בעיקר מיותר ומקשה על הנהיגה) ורגנרציה מקסימלית. ושוב לוחץ. או! עכשיו יותר טוב לי. מכוון את החרטום לנס הרים ומתפלל לתנועה דלילה. כמעט ולא היו מכוניות שם ואני לוחץ. המכונית מתנהגת יפה, פונה כצפוי דבוקה לכביש. היא לא נוקשה מדי כך ששיבושים בכביש לא מקפיצים אותה, ההגוי מדויק. וואו, היא טסה המכונית הזאת! מגיע לבר בהר, מסתובב וחוזר. אני ממש אוהב לנהוג בירידות עם מכוניות חשמליות, מינון הבלימה ברגל ימין תוך השימוש ברגנרציה של החשמל זה כיף אמתי. כאן, למרות שבחרת בבלימה החזקה ביותר, היא לא תמיד מספיקה וחייבים גם נגיעות קטנות בבלמים (הטובים). קצת חבל.
אוסיף גילוי נאות, לקוראים שלא מכירים את ההיסטוריה המוטורית שלי. אחת המכוניות הראשונות בחיי, הייתה "ברטה הגדולה". כך קראתי לפיירבירד קומאנצ'י (גרסה מוגבלת וחזקה במיוחד) 1969, מכונית שרירים מהתקופה הפרועה ההיא בארה"ב (גרתי שם מספר שנים). לא מעט מההעדפות המוטוריות שלי נקבעו אז. נכון שגדלתי ונסעתי על הרבה יותר מכוניות טובות יותר ומהנות יותר, אבל אני בכל זאת עדיין ג'אנקי למומנט פיתול חזק בסל"ד נמוך, כזה שהופך את הבטן. ולמכונית הזו יש אוקיינוס של מומנט. נפלא.
צילום: רונן טופלברג
מעט על ספורטיבית והפתעה
יש שאומרים לי שמכוניות חשמליות לא מהנות לנהיגה. "אייפון על גלגלים" הם אומרים. ואני צוחק. החזקות שביניהן מאוד מהנות לנהיגה אני אומר ודווקא בגלל השקט. תאוצה שקטה יותר מפתיעה אני מוסיף. אגב, חלקם מאלו שטוענים את זה לא נהגו באוטו חשמלי מימיהם. ובכל זאת, מצאתי את עצמי בסופו של יום מנסה להסביר לאנשי MG שהאוטו מדהים אבל לא ממש ספורטיבי בתחושה. "למה אתה מתכוון" ואת זה התקשיתי להסביר. "הוא קצת כמו רכב פנאי" ניסיתי. "אבל לא בגובה, בהתנהגות. הוא דבוק לרצפה לא קליל." אני לא בטוח הם הבינו אז סיכמתי להם "אבל בנסיעה מהירה מנקודה לנקודה, תאמינו לי אתם רוצים להיות באוטו הזה."
מספר ימים מאוחר יותר, אני רואה תמונות ממרוץ "טיפוס בהר" מכביש מצדה לערד. ופתאום לוכדת את עיני מכונית ירוקה יפה ושואל את עצמי אם זו לא המכונית שאתה ביליתי רק מספר ימים קודם לכן. ואכן, זו הייתה ה-
MG4 בגרסה הכוחנית שלה, שקיבלה צמיגים חדשים למרוץ ונהג בה נהג המרוצים הבינלאומי שלנו ירין שטרן בקטגוריה הלא מוגבלת. הוא הגיע במקום השני, 0.2 שניות אחרי קורבט משופרת על סטרואידים…
מכונית במחיר של פחות ממאתיים אלף ש"ח.
צילום: רונן טופלברג
